באחד הערבים השבוע פגשתי את השכן שלי בבניין והכלב שלו, בסיבוב בשכונה. "הפסדתי בדמקה" הוא אמר בחיוך. הסתכלתי עליו וסימן שאלה גדול על פני – מה זאת אומרת? והוא ענה: "כל ערב, אני והמתבגרת משחקים דמקה – מי שמפסיד מוריד את הכלב… הערב הפסדתי… את יודעת איך זה, מתבגרת בת 15. איזה סיכוי יש לי לשבת איתה ליותר משלוש דקות ביום ולדבר? ככה יש לנו מפגש יומי, וממש לא אכפת לי בסופו להוריד את הכלב".

מה דעתכם?

בעזרת הומור, יצירתיות והבנה בסיסית בהתפתחות הילד אפשר לצלוח את רוב האתגרים שאנו, כהורים, פוגשים בדרך. אנחנו יכולים לחנך! להיות צודקים! ללמדם שיעור בחיים! ובנעימות.

כשאנחנו לומדים את השלבים בהתפתחות הילד, את הצרכים, המטרות והסיבות להתנהגות ילדינו, ידע זה יכול לתת לנו שקט והבנה. כשאנחנו יודעים שבן השנתיים שלנו עובר תהליך של בחינת עצמאותו, של התרחקות הכרחית "מסינרנו" על מנת לגלות את כוחותיו ויכולותיו, אנחנו מסוגלים להבין, להכיל, ואף לעודד את השלב בו הוא נמצא.
הומור הוא כלי נפלא. לפעמים אנחנו לוקחים את התפקיד ההורי שלנו ברצינות גדולה מידי. אם נדע לצחוק על עצמנו, ילדינו ידעו לקבל את עצמם ולהשתמש בהומור להקלת מתח, ובתקשורת בין אנשים. הומור שאינו ציני הוא בריא, משחרר וכלי נפלא בהורות לפתרון קונפליקטים ללא מנצחים ומנוצחים.

ואחרונה חביבה – יצירתיות. השכן המקסים שלי מבין שיש לו בבית ילדה מתבגרת בת 15 שכרגע עסוקה כל כולה בהפרדות מהוריה, בעצמאותה, בחברת השווים שלה ובהגדרתה העצמית. זמן עם אבא לא נמצא בדיוק בראש הרשימה… אבל לו זה חשוב. הוא לא מוותר, ולכן מגייס את היצירתיות לעזרתו. הילדה כנראה אוהבת דמקה וגם לא ממש אוהבת להוריד את הכלב. בדרכו היצירתית הנהדרת "תופס" האב "שתי ציפורים במכה" – גם זוכה לזמן איכות עם בתו וגם נמנע מוויכוחים וחיכוכים סביב נושא הוצאת הכלב בערבים. שאפו.

יצירתיות היא ההיפך של עקשנות, התקבעות, וחוסר גמישות. לרוב, היא גם דורשת מאיתנו "לשחרר" במקומות שבהם קשה לנו לעשות זאת. ה-UP SIDE שלה זה שהיא מלמדת את ילדינו להיות יצירתיים ועוזרת לנו לשמור על יחסים טובים.