את הדבר החשוב ביותר ב"ועדת הטייקונים" היום (ראשון), אמרה המפקחת על הבנקים חדוה בר כבדרך אגב בפתח דבריה. "הרקע למרבית האשראי היה החלטות של הממשלה והכנסת להפריט את החברות הממשלתיות והבנקים החל משנות ה-90", אמרה בר כשהיא מתייחסת להעברה המסיבית והחפוזה של נכסי הציבור לידיים פרטיות. העברה זו היא שיצרה את מעמד הטייקונים, שאת האשראי שניתן להם באה הוועדה לבדוק. הדיון בשבי הרגולטורי בו מצוי לכאורה בנק ישראל לפי חברי הוועדה הוא שיחה על איך התנהל משחק, שחלק גדול ממנו כבר היה מכור מראש.

"בנק ישראל לוקה בשבי רגולטורי – הפיקוח לא עושה דבר כדי להרתיע ואין מי שישמור על השומרים" סיכם ח"כ איתן כבל את הדיון של הוועדה, שחבריה התרעמו על מה שנראה כרשלנות של הפיקוח על הבנקים. ד"ר בר התעקשה שהפיקוח עושה את העבודה שלו בצורה מעמיקה, וחברי הוועדה הלינו מנגד שהפיקוח לא הטיל אפילו קנס אחד על הבנקים מאז שנת 2003, גם בעקבות הפרשיות סביבן מתכנסת הוועדה.

שאלת הקנסות על הבנקים היא שאלה שראוי שתישאל, אלא שאת התשובה עליה לא בטוח שנאהב. חברי הוועדה מצפים מהפיקוח על הבנקים להיות לשומר האינטרס של הציבור הרחב מול הבנקים, ו"להעניש" את הבנקים על הטעויות שעשו. אלא שמטרתו המרכזית של הפיקוח הוא לא שמירה על צדק פיננסי, אלא על יציבות המערכת הפיננסית. הפיקוח נועד למנוע מצב בו בנקים מתנהגים באופן שעלול לסכן את יציבותם ולכן את יציבות המערכת כולה. על פי עדותם של הבנקים בדיונים עד כה, בעלי ההון הגדולים נוטים להחזיר את הלוואותיהם בממוצע בשיעור גבוה מאד, ולכן מבחינת יציבות בלבד העניין הוא שולי.

שאלת ההוגנות הפיננסית, לעומת זאת, מרכזית פחות מבחינת הפיקוח. כשהתרעם ח"כ דב חנין על כך שהפיקוח על הבנקים לא הטיל אף קנס על הבנקים מאז שנת 2003, למרות התנהלות שערורייתית לפעמים מול בעלי ההון, התעקשה ד"ר בר שהאכיפה של הפיקוח מספקת. הסיבה היא פשוטה – לטענתה של המפקחת זה לא תפקידה. כל עוד הדבר לא מסכן את היציבות, ולא נעשית עבירה פלילית – זכותם של הבנקים להתנהל באופן בו הם יראו לנכון, במסגרת חוקי השוק החופשי.

מתעסקים בחוקים כשהמשחק מכור

הפרטת החברות הממשלתיות ומכירתן לקבוצה קטנה של בעלי הון בשנות התשעים, אליה התייחסה בר בפתח דבריה, היא שקבעה את חוקי המשחק שחברי הוועדה ביקשו לבקר. בתהליך מהיר יחסית רכשו מספר קטן של בעלי הון, הידועים כיום בשם "טייקונים", נכסים בהיקפים שלא נראו בישראל בידיים פרטיות מעולם, ואלו כללו לעתים מניות באותם הבנקים שמימנו את ההון לאותן הרכישות.

הבנקים הלוו כמויות עצומות של הון לאותה קבוצת טייקונים שהתעשרו בקנה מידה אדיר והפכו ללקוחות מועדפים. הבנקים התחרו אחד בשני על תנאים נוחות להלוואות למימון רכישות נוספות. אין פלא, כך עולה מדבריה של המפקחת, שתחת תנאים כאלו ניתנו הלוואות בתנאים נוחים בהרבה מלשאר הציבור, ולעתים אף בסיכון גבוה לבנקים. "אפקט ההילה" שתואר על ידי המפקחת, לפיו אותם טייקונים הפכו ללקוחות המועדפים מתוקף מעמדם וכוחם, גם בתנאי סיכון גדולים הוא תוצאה של התעשרות חסרת תקדים על חשבון נכסי המדינה. כך, יכלו אותם הטייקונים כמעט לקבוע לעצמם את תנאי האשראי – דבר שבוודאי לא ניתן לציבור הרחב.

ההפרטות הגדולות יצרו חוקי משחק חדשים, בהם קבוצה מצומצת של בעלי הון מחזיקה בכוח עצום על מערכת האשראי, ויכולה להשתמש בו להשקעות מסוכנות וספקולטיביות. הפיקוח על הבנקים, שמטרתו לדאוג ליציבות המערכת הפיננסית משחק בעצמו במסגרת אותם החוקים. למעשה, הפיקוח על הבנקים הפך להיות מעצור אחרון שמטרתו למנוע מהבנקים להתפתות להלוואות מסוכנות לאותם הטייקונים, וגם זה רק במצב בו יציבות המערכת כולה נמצאת בסכנה.

כפי שהסבירה המפקחת, למערכות הרגולטוריות הישראליות לקח זמן להסתגל למצב חדש זה, ורק בשנת 2007 החל בנק ישראל להזהיר מפני ריכוזיות גבוהה שמביאה את המערכת הפיננסית לקבלת החלטות מסוכנות מדי. חשוב לציין שהאירועים אותם חוקרת הוועדה התרחשו בדיוק באותה התקופה – בין ההפרטות הגדולות של סוף שנות התשעים ועד לסוף העשור הראשון של שנות האלפיים.

דוגמה מובהקת לכך היא ההימור שביצע איש העסקים אליעזר פישמן בשנת 2006 בשוק המט"ח, אז הפסיד 400 מיליון דולר. בנק אחראי היה צריך לחשוב פעמים על מתן אשראי להשקעה מסוג זה, או לתת אותה בתנאים מחמירים. עם זאת, כוחו הכלכלי של פישמן וקשריו במערכת הבנקאית גרמו לבנקאים להעניק את ההון בתנאים מקלים.

חברי הוועדה צריכים להפנות את מרצם להתמודדות דווקא עם הבעיה אותה תיארה המפקחת – האופן בו השפיעה הפרטת חלקים עצומים מהמשק הישראלי לידיים של מספר מצומצם של בעלי הון והפקיעה למעשה את הכוח שהיה נתון פעם בידי הציבור לידיים של אותה חבורת טייקונים. לכן, לא מפתיע שהתנהלות הבנקים תיטיב דווקא איתם ולא עם הציבור. מובן שהגופים הרגולטוריים צריכים לעשות את עבודתם – אבל גם זו נעשית במסגרת כללי המשחק שלציבור יהיה קשה מאד לנצח בו.