ההספד של משה דיין על קברו של רועי רוטברג, בן נחל עוז שנרצח על ידי מסתננים מעזה הפך לאחד הנאומים המפורסמים, החשובים והמכוננים בתולדות המדינה. שישים שנה אחר כך, שוב עומדים על פי הקבר בנחל עוז ומדברים. הרמטכ"ל מדבר על העתיד, ושרת התרבות (והספורט) מדברת על הרמטכ"ל.

אומרת השרה רגב:
"אני לא הייתי רוצה לראות את בני גנץ כשר הבטחון. כולנו זוכרים אותו כרמטכ"ל, כולנו זוכרים מה קרה כשהוא אמר צאו לקטוף כלניות ותראו את האדום עולה בדרום. אני חושבת שהציבור עושה הנחות ליוצאי צבא וחושב שיש כאן איזה מושיעים …"
וחוזרת בגירסה נוספת:
"אני לא רוצה כרגע לדבר אם הוא היה רמטכ"ל טוב או לא. ראינו את הסיום של אקורד הרמטכ"לות שלו עם צאו לדרום, קיטפו כלניות, ודניאל טְרָגְמַן, הילד הקטן בן ה-4 שנהרג. אני לא רוצה כרגע להביע את עמדתי בעניין גנץ".

אז נכון, היא לא מביעה את עמדתה בעניין גנץ. רק בעניין הסיום של אקורד הרמטכ"לות שלו. אבל השרה מזכירה את הילד הקטן דניאל טְרָגְמַן שנהרג. זהו גילוי הערווה של כל פוליטיקאי שטחי, מזלזל בכבוד האדם שבא להיזון מהדם – שיבוש השם. אותו מרכיב בזהות שיש לכל איש, ואצל היהודים הוא חשוב מספיק כדי לכנות כך את האל עצמו – השם. זוהי העדות על הפוליטיקאי המחפיץ, שאינו טורח אפילו ללמוד את שמו של החפץ. האם היה ההספד של דיין זוכה לאותה הערכה אילו הסתיים במשפט " רועי רוּטנבוּרג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו"?

ועדיין, יש מה ללמוד מנאומה של שרת התרבות וראוי שילמד בבתי הספר.
(נניח למובן מאליו, של פוליטיקאי רוקד על הדם, אפילו דם ילד קטן, ולסגנון הטראמפי שמטיל את ההאשמה על הרמטכ"ל שמונה על ידי הממשל).

מירי רגב וכלניות

ניזכר מה בדיוק אמר גנץ:
"אני משוכנע שהציבור סביב עוטף עזה יכול לחזור לביתו, לפתח את השדות, לחזור ולחיות את חייו פה בצורה איכותית כפי שהיה קודם. יש פה מנהיגות מצוינת, יש פה ציבור איכותי, יש פה התנהגות אחראית וכמו שהיה פה יותר שקט קודם יהיה פה עוד יותר שקט אחר כך. צה"ל לא הולך לשום מקום. אכן יש פה קיץ חם. הסתיו יבוא אחריו. הגשם ישטוף את אבק הטנקים. השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, שַל כלניות, פרחים ויציבות, יהיו פה, ויהיו פה להרבה מאוד שנים קדימה".

התזכורת של רגב, כביכול ציטוט, מדגימה את אפקט הטלפון השבור, כאשד המסר המקורי הולך ומשתבש על ידי המוסר. המוסר אינו מעביר את הדברים כצינור או כשליח נאמן. הוא מעכל את הידיעה, שומר אותה ואז משחזר אותה. ההבדל בין המקור לשחזור, שכולו פרי רוחו של המוֹסֵר, מעיד היטב על עולמו, תרבותו וערכיו.
מה אמר גנץ?
"אכן יש פה קיץ חם. הסתיו יבוא אחריו. הגשם ישטוף את אבק הטנקים. השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, שַל כלניות, פרחים ויציבות, יהיו פה". מעין פרפראזה על באב-אל-וואד – "יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה, אודם כלנית בהר ובמורד".

ומה הפנימה השרה רגב? " צאו לקטוף כלניות… צאו לדרום, קיטפו כלניות".
כולנו מכירים את האגדה על הצלחת הקמפיין להצלת פרחי הבר, בעיקר בזכות ההטמעה העמוקה בגנים, בבתי הספר ובקֵרב חיילי צה"ל. מסתבר שכמו בתחומים רבים, גם נושא המודעות לסביבה ואהבת הטבע נמצא בנסיגה והמדינה חוזרת דורות שלמים לאחור. לא יותר מתחום מציק של המשרד הממשלתי הבזוי – הגנת הסביבה. הישראלי החדש קוטף, רומס ומלכלך יותר מאי פעם. שרת התרבות ששכנראה נעדרה לא רק מהשיעורים על מצ'כוב, מייצגת נאמנה את הישראלי המכוער החדש.

מה שמצחיק בסיפור הזה הוא שיש מידה של צדק בדבריה. נכונים דבריה "שהציבור עושה הנחות ליוצאי צבא וחושב שיש כאן איזה מושיעים…". וגם בביקורתה המכוערת על הרמטכ"ל היא אינה מציתה אש מאין. אמנם, בניגוד לדבריה, כולנו לא זוכרים. זכרון הציבור קצר מאד. אבל האינטרנט זוכר הכל. הנה, בקישור לנאומו של גנץ מובעת בדיוק אותה ביקורת מרומזת. גנץ, באופן פיוטי הביט אל האופק וראה שלום. הוא אמר די, והאויב בעזה אמר עוד. הוא הפסיק והאויב עוד המשיך. באופן אירוני, התקיימו בו דבריו של הרמטכ"ל דיין, באותו מקום ממש – "האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב". ומירי רגב, אולי באינסטינקט אמרה דבר דומה. אבל את דיין היא כנראה לעולם לא תבין.
אולי אפשר לומר שנתקעה על אלתרמן:

אֶת הַפְּרָחִים לִצְרוֹר הִיא תְּלַקֵּט לָהּ,
וּבַשְּׁבִילִים הַמִּתְכַּסִּים בְּטַל
אֶל אִמָּא הִיא נֶחְפֶּזֶת וְקוֹרֵאת לָהּ:
הַבִּיטִי מַה הֵבֵאתִי לָךְ בַּסַּל!
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.