הדברים שיכתבו כאן הם תיאוריה. לצערי, אין לי (עדיין) פיסת מידע קונקרטית הקושרת את הדברים, אבל בין שלל ההסברים שניתנו למה שמתחולל סביבנו בשבועיים האחרונים נדמה לי שהתאוריה הזו מעניקה לאירועים הסוערים פשר בצורה טובה בהרבה מזו המתקבלת מההסברים שניתנים על ידי גיבורי הסאגה עצמם (נתניהו, ליברמן ושות'), דובריהם או הפרשנים המלומדים בכלי התקשורת האחרים.

נדמה לי שלא ניתן לפסול את האפשרות שליברמן פרש מהממשלה בעצה אחת, בהחלטה משותפת, בדיבור משותף עם בנימין נתניהו, שותפו – או אולי פטרונו – הפוליטי הוותיק. בקיצור, שיש לפנינו הצגה אחת גדולה, אחיזת עיניים פוליטית.

הרקע למהלך המדובר הוא בעצם העובדה שבקואליציה הנוכחית בהובלת נתניהו מתייחסים להיבטים שונים של הדמוקרטיה הישראלית – דברים כמו הכרעת הבוחר ושלטון החוק – כמטרד. ונסביר.

נתניהו חושש מכתב אישום, המפלגות חוששות מהתרסקות

נתניהו מעוניין להבטיח את היותו ראש הממשלה לפרק זמן ממושך ככל הניתן. האתגר הגדול בפניו הוא עומד הוא כתב האישום שצפוי – בסופו של דבר, מתישהו, חרף כל מיסמוסי החקירה – לצאת משלל הפרשיות שנקשרו בשמו. המוסכמה בישראל (ויש יאמרו שמדובר ביותר ממוסכמה, כדבר שנגזר מהפסיקה. אולם בכל מקרה אין קביעה מפורשת בחוק בעניין) היא שראש ממשלה לא יכול לכהן כשכתב אישום מרחף מעליו. על מנת להבטיח את שינוי המוסכמה הזו, על נתניהו להשיג תמיכה פוליטית. או במילים אחרות: הוא צריך שחבריו לקואליציה יבטיחו שלא להפילו גם אם וכאשר יוגש כנגדו כתב אישום. מה יש לו להציע בתמורה להבטחה כזו?

ראש הממשלה בנימין נתניהו, 12 בספטמבר 2018 (צילום: מארק ישראל סלם)

במקרה או שלא במקרה, שותפותיו הקואליציוניות של נתניהו כעת הן רסיסי מפלגות. ישראל ביתנו היא מפלגה שעלולה לא לעבור את אחוז החסימה (במעין אירוניה אכזרית של הגלגל הפוליטי הישראלי, כיוון שהעלאת אחוז החסימה בבחירות היא אחת מתרומותיו המעטות של ליברמן לפוליטיקה הישראלית). ש"ס ואגודת ישראל הן מפלגות שמידת הקשר שלהן אל "השטח" החרדי מוטלת בספק, לאור השינויים הגוברים בציבור החרדי, וכך שתיהן נמצאות בסכנה של 5-6 מנדטים בבחירות. זאת עוד לפני שבחנו מה תהיה ההשפעה של כתב אישום, אם יוגש, כנגד דרעי.

גם כולנו של כחלון עלולה למצוא עצמה בפני "משבר התקליט השני" של הפוליטיקה הישראלית. האם מישהו בכולנו יכול להבטיח שהישג עשר המנדטים, ההישג שהביא אותו לכיסא שר האוצר, יחזור על עצמו בבחירות הקרובות? נדמה לי שלא. כך שרוב ראשי מפלגות הקואליציה מתבוננים אל הבחירות הקרבות בעיניים כלות, ומעוניינים לסגור עם נתניהו עסקה. איזו עסקה? מיד נסביר.

המפלגה היחידה שיש לה אמונה כי בבחירות הקרובות היא עשויה להגדיל את כוחה באופן משמעותי היא הבית היהודי. בבית היהודי עדיין מחבקים בלילה את התמונה של המנדטים שנתניהו "שתה להם עם קשית" כביכול, בבחירות הקודמות. מ-13 המנדטים שהסקרים ניבאו לבנט ערב הבחירות הוא נותר עם 8 בלבד בבוקר שאחריהן, ועם שבועה להשיב מנדטים לגבולו. הנקודה הזו היא משמעותית מאד על מנת להבין את האירועים שקורים כעת.

לפי כל הסימנים, זאת הייתה ההצעה של נתניהו: אחרי הבחירות תוקם ממשלה שהיא צילום מצב מדויק, העתק, של הממשלה הנוכחית, ללא קשר לתוצאות של המפלגות השונות בקלפי

סוגרים את הרכב הממשלה עוד לפני הבחירות

העסקה שעליה דנים בקואליציה בשנה האחרונה נוגעת להרכב הממשלה שלאחר הבחירות הבאות. ראש הממשלה נתניהו הפך את האפשרות של פירוק ממשלתו שלו לקרובה ומידית בכל עת, ואיים ללכת לבחירות – לחרדתן של המפלגות השותפות – גם על נושאים שוליים שבשוליים, כמו תאגיד השידור הציבורי ועבודות ציבוריות בשבת. בכך אילץ את שותפותיו הקואליציוניות להצהיר בפומבי עד כמה עדיפה ממשלת נתניהו הנוכחית על פני כל אפשרות אחרת, ואת ההצהרות האלו ודאי ניצל אחר כך במשא ומתן.

אז מהו הדיל שהציע נתניהו לשותפתיו הקואליציונית? גם כאן אין לי מידע מוצק, מתוך חדר המשא ומתן, אבל לפי כל הסימנים, זאת הייתה ההצעה של נתניהו: אחרי הבחירות תוקם ממשלה שהיא צילום מצב מדויק, העתק, של הממשלה הנוכחית, ללא קשר לתוצאות של המפלגות השונות בקלפי. כחלון יביא 4 מנדטים בלבד? הוא עדיין יהיה שר אוצר, ומפלגתו תקבל את התיקים שבידיה כעת (שיכון וכלכלה). ליברמן יגרד את אחוז החסימה מלמעלה? הוא ימשיך להיות שר הביטחון וסופה לנדוור תמשיך כשרת קליטה. וכן הלאה.

ראש הממשלה נתניהו, שר האוצר כחלון ושר החינוך בנט בכנסת. 13 במרץ 2018 (צילום: הדס פרוש/ פלאש90)

מאידך, ראשי המפלגות "רק" צריכים להתחייב כי לא ידיחו את ראש הממשלה נתניהו גם אם יצטרך בבוקר להתייצב בבית המשפט להגן על עצמו במשפט פלילי ובערב לנהל את הקבינט המדיני-ביטחוני.

בבית היהודי רוצים יותר, ליברמן נשלח לאגף מימין

המפלגה היחידה, כאמור, שלא יכולה לקבל את ההצעה הזו היא הבית היהודי, על בסיס האמונה שכוחה "האמיתי" בציבור רב יותר מזה שניתן לה בבחירות האחרונות. סביר יהיה להניח שמה שראינו בשבועיים האחרונים איננו אלא גירסה מוחצנת של מה שקרה כבר קודם לכן בחדרי חדרים. בנט דרש את תפקיד שר הביטחון בממשלה הבאה. יש מן הסתם צדק בטענה שליברמן וששת המנדטים שלו קיבלו עצמת יתר בממשלה, וכי הבית היהודי, "השותפה הבכירה" בממשלת הימין כביכול, צריכה הייתה לקבל את התפקיד.

אך נתניהו מעדיף מסיבותיו לא לתת את תיק הביטחון לבנט. יתכן שהוא מסרב לעשות זאת בדיוק מהסיבה שבנט כל כך רוצה בו: שר ביטחון מקבל את המכובדות שהופכת אותו למתאים לתפקיד ראש הממשלה בעיני הציבור. ולכן, הבית היהודי – ככל הנראה – לא הסכימה לעסקת "צילום המצב הקואליציוני" לממשלה הבאה. בנט סבר, בטעות, שאם יעביר את העימות עם ראש הממשלה למישור הציבורי הגלוי, נתניהו יינגף. נתניהו הראה לו שוב שהוא לא מפחד מבחירות ובנט נאלץ לסגת.

שר הביטחון, אביגדור ליברמן ושר החינוך, נפתלי בנט (צילום: מרים אלסטר / יונתן סינדל / פלאש 90).

אבל כאן בדיוק מגיע הקטע של ליברמן, והאיגוף שהוא מבצע מימינו של בנט, כשנתניהו נשאר ברתק. אם בנט יצליח בבחירות הקרובות להחזיר לעצמו את "המנדטים האבודים", ולהגדיל את כוחו, לכיוון ה-12 או ה-13 מנדטים, דרישתו לקבל את תיק הביטחון תקבל משנה תוקף ציבורי, ונתניהו יתקשה לסרב.

אם בנט כל כך ימני, ישאל מצביע הימין הפוטנציאלי שליברמן ונתניהו רואים בראשם, אז למה הוא עדיין בממשלה? כך, מקווים ליברמן ונתניהו, יצליחו להעביר קולות של ימנים מאוכזבי נתניהו לטובת ליברמן על חשבון בנט

ליברמן פרש מהממשלה על מנת לאתגרה מימין, כביכול. בעשותו כן הוא צפוי להחליש את עמדתו של בנט כמנהיג הימין. אם בנט כל כך ימני, ישאל מצביע הימין הפוטנציאלי שליברמן ונתניהו רואים בראשם, אז למה הוא עדיין בממשלה? כך, מקווים ליברמן ונתניהו, יצליחו להעביר קולות של ימנים מאוכזבי נתניהו לטובת ליברמן על חשבון בנט.

בנט נסוג מהדרישה הפומבית לקבל את תיק הביטחון כעת, אך הוא מקווה שמדובר בנסיגה טקטית בלבד, ומתכנן לחזור ולדרוש את הביטחון אחרי הבחירות. לשם כך הוא יצטרך כאמור לבסס עצמו כימני יותר מליברמן, מה שצפוי להביא להסלמה ברטוריקה, כפי שחזינו עם התבטאותו כנגד הפצ"ר. אלה אינן חדשות טובות למי שמעוניין להרגיע את המתחים הפנימיים בחברה הישראלית.

זהות אינטרסים שהיתה כאן כבר ב-2014

כפי שאמרתי כבר בהתחלה, אין לי "ראיית זהב" או "אקדח מעשן" שיוכיחו את התיאוריה שלי לגבי שיתוף הפעולה בין ליברמן ונתניהו. אבל מספר ראיות נסיבתיות מראות שלא ניתן לבטל את התיאוריה הזו כלאחר יד. ראשית, פעולותיו של ליברמן אכן עולות בקנה אחד עם האינטרס של ראש הממשלה נתניהו. נתניהו רוצה, או צריך, להחליש את בנט, ופעולותיו של ליברמן מכוונות לשם. נתניהו עשוי להפיק תועלת מבחירות בחודש מאי (ימי הזיכרון ויום העצמאות, התקופה בשנה שנתניהו מכנה "זמן ראש הממשלה", צפויים להצטלב שם עם חגיגות האירוויזיון, ונתניהו עשוי להפיק תועלת מגאווה לאומית מתמשכת), והקואליציה הצרה שנוצרה כעת עשויה לאפשר לנתניהו לפרקה בכל רגע נתון, מכל סיבה שהיא.

חיילים בשטח כינוס במהלך מבצע צוק איתן (צילום ארכיון: פלאש 90 / יונתן זינדל)

עניין נוסף הוא שבכל זאת הם כבר עשו זאת בעבר. ליברמן כזכור התפטר מהממשלה בה תיפקד כשר החוץ וחבר הקבינט המדיני בטחוני, לפני כ-4 שנים. הסיבות היו פחות או יותר אותן סיבות, ליברמן גילה שנתניהו לא מקבל הכרעות אסטרטגיות בנוגע לעזה. אבל לא עברו 18 חודשים וליברמן חזר והצטרף לממשלת נתניהו, הפעם כשר ביטחון. האם מישהו יופתע אם ליברמן יהיה שר הביטחון בממשלת נתניהו הבאה?

גם ההסבר החלופי של ליברמן לעזיבת ממשלת נתניהו בעת הנוכחית לא בדיוק מחזיק מים, כמו שאומרים. בכל זאת, מדובר בהמשך המדיניות, או אי מדיניות, של ממשלת נתניהו במהלך כל תקופת כהונתו של ליברמן. אז מה שונה יום מיומיים? גם העימות הפומבי יחסית ביחס לזהות הרמטכ"ל נראה מעט מבוים ביחס לשני הפוליטיקאים המשופשפים. אביב כוכבי היה המועמד המוביל לתפקיד, ברור לגמרי שאף אחד משניהם לא תמך באלוף יאיר גולן, שהסתבך במספר אמירות בעייתיות, ולכן לחשוב שסביב מינויו התפצלו השניים נראה מעט מרחיק לכת.

הציבור צריך לדרוש פוליטיקה מסוג אחר

התקופה הקרובה תראה האם התאוריה הזו מסבירה את מערך הכוחות בממשלה בצורה טובה. האם אכן נתניהו וליברמן משתפים פעולה על ידי הצגת עצמם כיריבים בזירה הציבורית? האם הקואליציה הולכת לבחירות, גם אם לא להלכה אז למעשה, כמקשה אחת? אבל מה שחשוב כאן הוא לא רק היחסים והתככים בין הפוליטיקאים שלנו. ככל שיש בתיאוריה הזו צל של אמת, הרי שיש כאן שתי נקודות חשובות למחשבה.

הפוליטיקאים הבכירים בישראל מעוניינים לסגור את דמותה של הממשלה הבאה, תוך דילוג, קליל ככל הניתן, על פני החלק של ההצבעה של האזרחים

הראשונה היא שמישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו. הפוליטיקאים הבכירים בישראל מעוניינים לסגור את דמותה של הממשלה הבאה, תוך דילוג, קליל ככל הניתן, על פני החלק של ההצבעה של האזרחים. אבל לא מן הפוליטיקאים עלינו לדרוש את חיוניותה של הדמוקרטיה הישראלית, אלא מהציבור, מהעם. הציבור צריך לדרוש פוליטיקה מסוג אחר, ולהיות מסוגל לרשרש בקופת השרצים המטלטלת על גבם של אנשי הציבור. לא ניתן לקבל מצב שבו הקואליציה מתארגנת ללכת לבחירות כשהכל כבר סגור בין ראשי המפלגות השונות. במיוחד כאשר בין יתר ההסכמות, כך ניתן לשער, יש את ההסכמה השערורייתית שאמורה לאפשר לראש הממשלה להמשיך לכהן תחת כתב אישום.

הפגנה נגד השחיתות בתל-אביב (צילום: תומר נויברג / פלאש 90).

הנקודה השניה למחשבה היא שאם הקואליציה מתארגנת כגוש, הדבר עשוי לדחוף את כל מי שאינו חלק מהקואליציה להתארגן כגוש נגדי. אנו רואים עדויות לתהליך שכזה במגעים שבין הבכירים השונים במפלגות שאינם בקואליציה (ולעתים מכונים שמאל, או מרכז, למרות שלא בטוח שזו ההגדרה הנכונה). יתכן שיש בכך מן החכמה הפוליטית, אך אם לחיבור שכזה לא יהיה תוכן אמיתי – רעיונות, אידיאולוגיה, חיבור אמיתי לציבור הישראלי – הרי שמדובר רק בתמונת מראה של הקואליציה הקיימת, המתרחקת אט אט מהציבוריות הישראלית. הפער שנפער בין המערכת המפלגתית ובין הציבור בישראל הולך ומתרחב, ואלה חדשות רעות לדמוקרטיה הישראלית.

תגובות

מקורבי נתניהו מסרו שאין בדברים כל ממש, וכך גם נמסר מסביבתו של ליברמן.