דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
קולנוע

קולנוע / במאי הקולנוע ברנרדו ברטולוצ'י הלך לעולמו השבוע בגיל 78

הוא נודע כבמאי פורץ דרך, שגדולתו בשילוב בין קולנוע תמטי-אידאולוגי ושימוש באמצעי קולנוע מרהיבים וכתיבה תסריטאית מרתקת | בשנותיו האחרונות הודה כי השחקנית בסרטו המפורסם ביותר, "הטנגו האחרון בפריז", עברה אונס על המסך

ברנרדו ברטולוצ'י בטקס קבלת כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד, נובמבר 2013 (AP Photo/Nick Ut)
ברנרדו ברטולוצ'י בטקס קבלת כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד, נובמבר 2013 (AP Photo/Nick Ut)
יצחק רובין
יצחק רובין
מבקר קולנוע
צרו קשר עם המערכת:

ברטולוצ'י, שנולד בפרמה, היה בן לאחד המשוררים הגדולים באיטליה. הוא עצמו עסק בעיקר בשירה ובספרות, עד שיום אחד הגיע לביתו הבמאי הדגול פאוזליני ("דקמרון") שהציע לו לעבוד כעוזר במאי שלו. כך למד ברטולוצ'י קולנוע, ללא לימודי קולנוע פורמליים, והפך לאחד הבמאים הנועזים בתולדות הקולנוע, שהושפעו ממנו יוצרים בכל העולם כמו פרנסיס פורד קופולה ("הסנדק") ומרטין סקורסזה ("נהג מונית").

ברטולוצ'י, בדומה ליוצרי קולנוע איטלקים רבים בני דורו, היה מרקסיסט אדוק בדעותיו ופעל בימי הזוהר של הקולנוע האיטלקי שלאחר מלחמת העולם השנייה. הגדולה שלו הייתה בשילוב בין קולנוע תמטי-אידאולוגי המכוון לאמירה אישית חזקה, עם שימוש באמצעי קולנוע מרהיבים וכתיבה תסריטאית מרתקת.

בניגוד לקולנוענים איטלקיים, כגון פליני, אנטוניוני ופאוזוליני, שיצרו סרטים לנישה של קהל שוחרי קולנוע איכותי, מה שנקרא בשפת העם "סרטים כבדים", ברטולוצ'י יצר סרטים קומוניקטיביים לקהל צופים רחב בכל העולם, כולל לקהל האמריקאי.

מבחינת השימוש באמצעים קולנועיים מהפכניים, ברטולוצ'י לא חידש יותר מיוצרי קולנוע של הוליווד בימי הזוהר של שנות ה-70 כארתור פן, מייק ניקולס או סידני לומט. הקולנוע שלו היה בנוי לתלפיות ועסק בנושאים שהטרידו את החברה ובעיקר את שוליה. חלק מהיוצרים האירופאים כמו גודאר או אלן רנה, אנשי "הגל החדש" – מוריו הקולנועיים, יצרו קולנוע מהפכני אמנם, אבל הצופה הממוצע הגדיר אותם כיוצרי סרטים משעממים.

סרטיו של ברטולוצ'י, למרות דעותיו המהפכניות, מעולם לא היו משעממים. הוא לא חשב שסרט צריך להיות מאמר אקדמי או מרכסיסטי. הוא ראה בקולנוע כלי מעולה לרתק כמה שיותר צופים, כלי שייצור זהות רחבה עם דעותיו הפוליטיות שהיו מוצפנות ושזורות באופן לטנטי בין השורות. הייתה לו הזדהות אומנותית-אידאולוגית עם ברטולד ברכט (אימא קוראז') למרות דעותיהם האידאולוגיות על החברה המנוכרת. חלק מהאידאולוגיה המרכסיסטית עמדה על הצורך, כך לדעת ברכט, במשחק מנוכר של השחקן. כך יצרו תיאטרון וקולנוע זמין לכל צופה שעמד לעיתים בניגוד לדעותיהם התיאורטיות-אומנותיות.

בתחילת דרכו הושפע ברטולוצ'י מגל הניאוריאליזם בקולנוע האיטלקי, מרוסליני והסרטים הניאוריאליסטיים בתקופה הראשונה של פרדריקו פליני כמו "לה סטראדה" ו"לילות כבריה" ועד לקולנוע הריאליסטי של במאים אמריקאים. זו הייתה תקופה של קשר חזק בין הוליווד האיכותית לבין הקולנוע האיטלקי שהיה נערץ על היוצרים האמריקאים. במאים ושחקנים איטלקים נכחו בסצנה ההוליוודית וכך התגלו סופר-סטארים איטלקיים גדולים באמריקה, זוכי אוסקר כמו סופיה לורן, ג'ינה לולובריג'ידה ומארצ'לו מאסטרויני אליהם נמשך הקהל בשל ה"טאץ'" האיטלקי שלהם. בניגוד לבמאי הגל החדש בצרפת ששאבו השראה מהקולנוע הפואטי האמריקאי כאלפרד היצ'קוק, האמריקאים שאבו השראה מהקולנוע האיטלקי הפואטי, העריצו את רוסליני שהוזמן לביים באמריקה ועורר מהומת אלוהים כאשר נישא לאינגריד ברגמן, גדולת הכוכבות בהוליווד, בהתנגדות הכנסייה והחוק האיטלקי.

ברטולוצ'י למד מכולם. כאמור, שימש כעוזר במאי של פאוזוליני, הומו ואיש שמאל אנטי ממסדי שיצר סרטים חתרניים רווי יצרים מיניים כמו "סיפורי קנטרברי", כתב תסריטים לסרג'יו ליאונה הגאון שלא הוערך דיו על-ידי הבראנז'ה הקולנועית ועל-ידי המבקרים, זאת כיוון שביים מה שנקרא "מערבוני ספגטי" בכיכובם של שחקנים אמריקאים. אותו סרג'יו ליאונה, אתו שיתף ברטולוצ'י פעולה, גילה את קלינט איסטווד במערבון הקאלט "הטוב, הרע והמכוער". גם קלינט איסטווד וגם ברטולוצ'י הודו שלמדו מסרג'יו ליאונה את מלאכת עשיית הקולנוע.

הפריצה הגדולה כבמאי של ברטולוצ'י בתודעה העולמית הייתה כשייצר ב-1970 את אחד הסרטים המשפיעים בתולדות הקולנוע, "הקונפורמיסט", שצולם על ידי ויטוריו סטורורו. הסרט זכה למועמדות לאוסקר ולטעמי ראוי עד היום להילמד בשיעורי היסטוריה בבתי ספר להבנת הפרופיל של האדם הפאשיסט.

הסרט, בכיכובו של השחקן הצרפתי ז'אן לואי טרינטיניאן, הוא פורטרט פסיכולוגי של פאשיסט כתוצאה מילדות עשוקה מלווה בהטרדות של פדופיל, ילד דחוי עם נטיות הומוסקסואליות שמצטרף למפלגה הפאשיסטית ולכנסייה על מנת להיות חלק מהקונבנציה בתקופת הפאשיזם. הסרט מנסה להסביר את נהיית ההמון אחר המשטר הפאשיסטי, אנשים שגבריותם רופסת שנאלצים להלביש על עצמם שריון של גבריות מזויפת בעוד שבתוכם הם אנשים חלשים ומדוכאים. יש מי שהשוו את דמות הקונפורמיסט לדמותו של ג'יי אדגר הובר, ראש האף.בי.איי. האימתני, רודף הליברלים, הקומוניסטים וההומוסקסואלים. האירוניה הייתה שלימים התברר שהוא עצמו היה בעל נטיות הומוסקסואליות, ממש כמו ב"קונפרמיסט".

סרטו "הטנגו האחרון בפאריס" מ-1972, בכיכובו של מרלון ברנדו האגדי הוא אולי הפרובוקטיבי ביותר בתולדות הקולנוע. מדובר בסרט שעורר רעש עצום ברחבי העולם ולדברי מבקרת הניו יורקר, הסרט יעורר וויכוחים עד קץ הדורות. הסרט מספר על פול, אמריקאי שהתאלמן מאשתו ומכיר נערה צעירה בשם ז'אן בדירה שהם באים לשכור. מכאן מתחיל מסע של יחסים אירוטיים שהסצנה שתיזכר לדורות היא קיום יחסים אנאליים בעירום מלא תוך שימוש בחמאה כחומר סיכוך להחדרת הפין. אחד משיאי הסרט הוא בקשתו של פול מהנערה לקיים יחסי מין עם חזיר. הסרט נאסר במדינות רבות להקרנה במשך שנים רבות בטענה שזה סרט פורנוגרפי. ברטולוצ'י נשפט באיטליה, קיבל מאסר על תנאי ונשללו ממנו זכויות אזרחיות. למרות זאת הסרט שנעשה בתקציב נמוך – גרף סכומי עתק בקופות.

לדעתי ולדעת רבים, עניין הסרט אינו בפורנוגרפיה בה הואשם ברטולוצ'י. זוהי יצירת מופת פואטית המגדירה באופן ריאליסטי ומזעזע את הניכור והבדידות של האדם בעידן המודרני. מתחילת הסרט, הגיבור אינו מעוניין לתת פרטים אודותיו ואינו מעוניין לדעת פרטים על הנערה אתה הוא מקיים יחסי מין. ליהוקו של ברנדו הנפלא, עם המבט העגום והדיבור המאנפף מבטא את הקדרות הסובבת את הזקנה המנוכרת. דווקא בסופו של הסרט, כאשר הגיבור מתוודה ומצהיר על אהבתו אל ז'אן, היא יורה בו בשגגה, וכשהשוטרים מגיעים היא טוענת שזה אדם שניסה לאנוס אותה. הסרט, בגלל כל הסיבות, רלוונטי גם כיום ובמיוחד בימים אלה של מפגשים מיניים אקראיים דרך הטינדר.

לימים האשימה השחקנית שגילמה את הנערה ז'אן, השחקנית מריה שניידר, את מרלון ברנדו וברטולוצ'י באונס וטענה כי הסצנה האנאלית לא הייתה כתובה בתסריט והבמאי והשחקן לא יידעו את שניידר לגבי אופי הסצנה. זה הרס את חייה, טענה מריה שניידר שנפטרה לפני שנים אחדות לאחר אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים. לפני שנים מספר אישר ברטולוצ'י בראיון את טענותיה של מריה שניידר, דבר שקרה, כמה חבל, לאחר מותה. "רציתי שהיא תחווה את ההרגשה של נערה שהושפלה באופן אמיתי ולא כשחקנית…", תירץ ברטולוצ'י את מעשהו הנפשע. חשתי נורא כשקראתי את הריאיון המדהים בגועל שעורר בי. חשתי מושפל כאדם וכמי שעסק שנים רבות כבמאי סרטים. עד כדי כך מניפולטיבי יכול להיות מקצוע הקולנוע? עד כדי כך טוטאלית יכולה להיות אומנות הקולנוע, המטרה תקדש כל אמצעי? דחילק, זה רק קולנוע!

בעידן ה-ME TOO זה בוודאי לא היה עובר בשקט ואני מתפלא שעד מותו של ברטולוצ'י סרטיו לא הוחרמו על ידי חברות הקולנוע כדוגמת היחס שמקבל וודי אלן והחרם הקולנועי המוטל עליו. איכשהו העניין אצל ברטולוצ'י עבר בשלום ועובדה: סרטיו הגדולים מוקרנים בנטפליקס (לידיעת הציבור).

בכל זאת אסיים בשני אפוסים תקופתיים ענקים על המאה העשרים, אולי הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע, אותם הותיר ברטולוצ'י: "1900" ו"הקיסר האחרון" הספקטקולרי שגרף לא פחות מתשעה פרסי אוסקר וכמובן צולם על ידי ויטוריו טורורו, הצלם הקבוע. הסרט, מתאר את מהלך חייו של הקיסר הסיני האחרון, פויי, שמגיל שלוש נחשב ללא פחות מאל, שליט כל יכול, שהתגורר בכלוב זהב בעיר האסורה כשעשרות אלפי אנשים מסורים לגחמותיו של הפעוט האומלל קיסר סין. הסרט מראה את מהלך חייו של הקיסר עד לשנה בה הוא נשפט בסין הקומוניסטית של מאו על פשעיו ונשלח לחינוך מחדש ב-1950. הקיסר האומלל מוצג כבחור טוב ששיטה דכאנית הציבה אותו במקום שהיה, שוב אלגוריה שיש בה יותר מרמיזות מרכסיסטיות המאפיינות את ברטולוצ'י בכל סרט.

1900, שנוצר ב-1976 עם רוברט דה נירו, ז'ראר דפרדייה ודונלד סתרלנד הוא סרט מרכסיסטי מרהיב המתאר את המאה העשרים מנקודת מבט של שתי משפחות המייצגות את אירופה הקפיטליסטית מול כוח הפרולטריון המדוכא. בסרט האלגורי מוצגים אדוני הקרקעות מול הצמיתים, תוך התרחשויות עתידיות עם צאצאי המשפחות, אחד מהם ממזר (כמו האדונים הטהרנים האמריקאים שאנסו שפחות שחורות בתקופת העבדות). במשך חמש שעות מתעד הסרט את קורות המשפחות מתחילת המאה העשרים כאשר שני הצאצאים האחרונים משני הקצוות המעמדיים, זקנים בהווה, הגיעו בסופו של דבר למעמד שווה אם כי בתודעה שונה. רמז נאיבי לקץ היסטוריה שיתבטא בשוויון מוחלט. ברטולוצ'י הוכיח שהוא עילוי קולנועי אבל הוגה מרכסיסטי נאיבי.

הסרט 1900, שכונה על ידי אוהדיו "סימפוניה ספרותית של צבעים", הוקרן בשני חלקים. המפיצים בהוליווד כפו על ברטולוצ'י לקצץ שעתיים תמימות! מעניין שכעבור שנתיים חברו של ברטולוצ'י, קופולה האמריקאי (בן להורים איטלקיים) חווה גרזן הוליוודי דומה, כשיצר את הסאגה הביקורתית על מלחמת וייטנאם, "אפוקליפסה עכשיו" באורך מקורי של ארבע שעות. המפיצים דרשו ממנו לקצץ לחצי, דבר שמוטט את קופולה והצריך את אשפוזו לתקופה לא קצרה בבית חולים לחולי נפש. ככה זה בהוליווד. חבריו הטובים של קופולה סיימו את עריכת הסרט המקוצץ והיום הוא החליט לשנות מקצוע והפך לכורם ויינן, טוב לו כך בלי שיגעונות הקולנוע.

ברטולוצ'י לעומתו החזיק מעמד ותכנן לצלם בשנה הבאה סרט חדש. אבל מלאך המוות גם הוא לא מוותר ומניף גרזנים.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!