"בתמונת גיהינום זו של ברגן בלזן הופיעו יום אחד רוחות רפאים. הדמויות שהופיעו היו בעיני מוזרות מאוד. אי אפשר היה שלא לשים לב אליהן. הם היו חריגים לחלוטין מדרי המחנה הוותיקים. הדמויות החדשות שהופיעו לברגן בלזן היו שונות. וכך אני זוכר אותם מבעד ערפל הזמן. בעיצומו של חורף הם הגיעו לברגן בלזן בלבוש קל שהיה פעם לבן. חלקם  היו עטופים בגלביות. לרגליהם היו סנדלים. שום דבר לא התאים לנופים ולאקלים של צפון גרמניה. השמועה ספרה כי היו אלה יהודי לוב שהובאו לברגן בלזן ממחנות באיטליה לאחר שהגרמנים כבשו את צפונה עם כניעתה של איטליה" כך כתב ראול טייטלבאום, עיתונאי וניצול מחנה ברגן בלזן, בספרו "הפתרון הביולוגי – שערוריית הפיצויים האישיים לניצולי השואה".

הטקסט של טייטלבאום מופיע בתערוכה שהכינו ב'אלומה'- מחלקת ההדרכה של המרחב ההתישבותי בנוער העובד והלומד. התערוכה מוצגת במכללת ספיר שבשדרות במסגרת אירועי יום השואה ומדריכה אותה עמית כהן מתנועת דרור ישראל.

"לפני כמה שנים רצו מדריכים מהנוער העובד והלומד להכין טקס יום השואה במושב עולים בצפון" משחזרת עמית כהן, 31, את תולדות הקמת התערוכה. "החניכים וגם ההורים שלהם לא ממש היו בעניין. 'זה יום של אשכנזים וזה לא קשור אלינו' אמרו. המדריכים החלו לחקור את הנושא והגיעו לחלק של יהודי צפון אפריקה בשואה. הם הבינו שיש פה סיפור שהם לא מכירים. ושגם החניכים שלהם לא מכירים".

בתוך מספר שנים של עבודה ומחקר, הפכה התערוכה מחוברת דפים המצולמת במכונת צילום ונתלית על הקירות  לתערוכה ניידת גדולה ומודרכת, מלאה בסיפורים, תמונות ועובדות היסטוריות. אך תערוכה זו היא רק חלק מתהליך שמתרחש בשנים האחרונות בחברה הישראלית. סיפורן של הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם בתקופת השואה עולה לתודעה הציבורית. רוחות הרפאים מברגן בלזן החלו לדבר ולספר את סיפורן.

יוסי סוכרי. צילום מתוך פייסבוק

יוסי סוכרי. "שואה שלא דיברו עליה". צילום מתוך פייסבוק

שואה מושתקת

"זו שואה שלא דיברו עליה" אומר יוסי סוכרי הסופר שכתב את הספר "בנגזי ברגן-בלזן", אשר יצא לאור בשנת 2013. "רציתי לספר את סיפור שואת יהודי לוב, סיפור של השואה המושתקת שאף אחד לא ידע עליה, אף אחד לא דיבר עליה. רציתי לכתוב ולשים את זה בתודעה של הציבוריות הישראלית". ספרו של סוכרי הוא הרומן הראשון, והיחיד עד כה, שנכתב בנושא.

"הספר עורר הדים מאד גדולים" נזכר סוכרי. "כתוצאה מהספר הרבה מאד אנשים נחשפו לנושא, והתחילו להתעניין בו. יש התעוררות שלמה של העניין המזרחי וזה חלק מזה. עם כל הצניעות, אחרי שהספר יצא הרבה אנשים פנו אלי והתחילו לשאול שאלות לגביו. מכל חלקי החברה. כולם שאלו, אשכנזים, ספרדים, ערבים".

כ-5,000 יהודים נשלחו לכ-30 מחנות עבודה בכפיה שהוקמו בשטחה של תוניס. הם עבדו 14 שעות ביממה בתנאים כפייה ונענשו באכזריות על כל עבירה קטנה ביותר. חלקם נשלחו מתוניס לאושוויץ.

עמית כהן נחשפה לקשר המשפחתי שלה לשואה רק בתקופת שירותה בצבא. לפני זה ידעה רק שהגרמנים שלטו חצי שנה בתוניס. זה היה חלק ממלחמה, לא חלק מהשואה מבחינתה. "כשהייתי בצבא, לפני עשר שנים בערך, אבא שלי אמר לי שסבתא ניצולת שואה והיא מתחילה לקבל פיצויים מגרמניה. נעלבתי. מה פתאום סבתא ניצולת שואה? היא מתוניס. ניצולי השואה הם מפולין, מרוסיה. מה זה קשור? אבא נעלב מהתגובה שלי ואני הדחקתי את הסיפור". אך שנים לאחר מכן חזרה כהן לסיפורה המשפחתי, כאשר ניגשה להקמת התערוכה.

טלי קוסטיצקי, סטודנטית במכללת ספיר שעזרה בארגון ההדרכה בתערוכה במכללה, נפגשה בנושא לראשונה רק עכשיו. "טקס יום השואה השנה במכללה מוקדש הפעם לקהילה היהודית בתוניס, וכך נחשפתי לנושא. שואת יהודי צפון אפריקה או תוניסיה זה לא משהו שמלמדים בבית ספר סביב לימודי השואה, זה לא משהו שדובר. כשעלה כל העניין של זגורי" אומרת קוסטיצקי בהתייחסה לסדרת הטלויזיה הפופולארית 'זגורי אימפריה', "אז כן, פתאום כל המרצים מתחילים לדבר על זה".

יהודים לובים ניצולי ברגן בלזן חוזרים ללוב. על הקרון ניתן לזהות את הכיתוב "Going Home, To Tripoli" צילום: wikimedia\ Yad Vashem

יהודים לובים ניצולי ברגן בלזן חוזרים ללוב. על הקרון ניתן לזהות את הכיתוב "Going Home, To Tripoli" צילום: wikimedia\Yad Vashem

תוניס, אלג'יר, מרוקו

ובהחלט יש על מה לדבר ומה לספר. תוניס, אלג'יר, ומרוקו היו קולניות צרפתיות תחת שלטון וישי. לוב היתה תחת שלטון איטלקי בתקופת הפאשיזם ומוסוליני ששיתף פעולה עם היטלר. חלק מחוקי גרמניה הנאצית כלפי היהודים החלו לקבל תוקף גם במדינות אלו.

כ-5,000 יהודים נשלחו לכ-30 מחנות עבודה בכפיה שהוקמו בשטחה של תוניס. הם עבדו 14 שעות ביממה בתנאים כפייה ונענשו באכזריות על כל עבירה קטנה ביותר. חלקם נשלחו מתוניס לאושוויץ.

באלג'יר נאסרו יהודים שהואשמו בפעילות חתרנית ונשלחו למחנות בגבולה הדרומי של מרוקו. יהודי אלג'יר לקחו חלק גדול במחתרת ההתנגדות האלג'יראית. בסרטו של רמי קמחי "ליל הפתאים" מסופר סיפור גבורתם של אנשי המחתרת מפי המורדים עצמם.

בלוב הוקמו מחנות כפייה ועבודה בהם נכלאו אלפי יהודים. כ-700 יהודים נשלחו מלוב למחנה הריכוז, שהפך מאוחר יותר למחנה השמדה, ברגן בלזן שבגרמניה. כ-600 יהודים נשלחו ממרוקו לאושוויץ. מחנות עבודה בכפייה, שילוחים למחנות ריכוז והשמדה באירופה, התעללויות וגם מעשי גבורה של חסידי אומות עולם שלא הוכרו עד היום.

"המחקר בנושא התחיל בשנות ה-80 ותפס תאוצה בשנות ה-90 אבל כל זה קורה בעיקר בחו"ל" מסבירה כהן, "מאד קשה למצוא מקורות ומחקרים בעברית".

כהן: אני מתנגדת לכותרות כמו 'שואת יהודי תוניס' או 'שואת יהודי אירופה'. הייתה שואת העם היהודי. השאלה היא איך זוכרים, ומה המסר?

הכרה מאוחרת

גם למוסדות המדינה לקח זמן רב להכיר בנפגעי נפגעי השואה ממדינות צפון אפריקה ולסייע להם בפיצויים.

ב-2010 הכירה המדינה לראשונה בכך שגם יוצאי לוב זכאים לתגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים. את התגמול לא יקבלו באופן רטרואקטיבי על השנים שעברו עד אז אלא רק ממועד הבקשה ולא לפני 2010. מה שעבר עבר. בסוף 2015 חתם שר האוצר, משה כחלון, על החלטה כי יוצאי מרוקו, אלג'יר ועיראק אשר חוו התנכלויות אנטישמיות וגזעניות בתקופת מלחמת העולם השנייה, יקבלו מענק שנתי של 3,600 ש"ח ולפטור מלא מתרופות מרשם הכלולות בסל הבריאות.

המענק נועד ליוצאי מרוקו ואלג'יריה שסבלו מהגבלות בתחומי חיים שונים תחת שלטון וישי ויוצאי עיראק שחוו את אירועי הפרהוד בחג השבועות 1941. הפרהוד היה התפרצות מאורגנת של מעשי אלימות כנגד היהודים בעיראק. ההחלטה להכיר ביוצאי מרוקו, אלג'יריה ועיראק כנפגעי השואה היא הכרה בעובדה שהנאצים והנאציזם השפיעו על מדינות גם אם לא היו תחת שלטון נאצי ישיר.

שואת העם היהודי

סיפורים אלו שלא סופרו עד כה מתחילים לצוץ ולקבל מקום ובמה. כאמור, הטקס במכללת ספיר מתמקד השנה ביהודי תוניס. חברת הכנסת רחל עזריה מ'כולנו' מנחה ערב בשם 'הסיפור שלא סופר – השואה וזכרה ממרוקו ועד ברה"מ'. בגלי צה"ל משדרים תכנית מיוחדת על יהדות הבלקן וצפון אפריקה בערב יום השואה.

"אני מתנגדת לכותרות כמו 'שואת יהודי תוניס' או שואת יהודי לוב'", אומרת כהן ומציבה תמרור אזהרה. "אני גם חושבת שזה לא נכון להגיד שואת יהודי אירופה. היתה שואת העם היהודי. הדבר החשוב הוא לספר את הסיפורים שלא סופרו. השאלה היא איך ומה המסר. שאלת גורל העם היהודי היא אחת. צריך לעסוק בעדינות בשאלת הזהות ולתת מקום לסיפורים השונים, אבל פשוט לא על חשבון אחרים, לא בביטול."

"אני לא אגיד בחיים למה אתם מכירים את צביה ואנטק (ממנהיגי מרד גטו וורשה א.ב) ואתם לא מכירים את ז'וז'ה אבולקר (ממנהיגי המחתרת האלג'יראית)? זה שיח לעומתי. אני לא אשכח את צביה ואנטק בשביל לזכור מישהו אחר" מסכמת כהן.

האתגר של אופן זכירת השואה מתעצם כיום, 70 שנים אחרי, ואף הופך למורכב יותר. לתת מקום לסיפורים של כולם; לספר את מה שלא סופר ויתכן שאף הודר בכוונה מהשיח הציבורי בלי ליצור שיח לעומתי בתוך העם היהודי; לא לגזור קופון פוליטי או לסחוט רייטינג על חשבון זכרון השואה. אלו כנראה אתגרים שהחברה הישראלית עוד תידרש להם.