הפסקת הצהריים של הספרדים ידועה בשם "סייסטה" והיא זוכה למעמד של קדושה במדינה החמה. בגרמניה ובקרב יוצאיה הייקים בישראל, הפסקת הצהריים מוכרת בשם "שלאף שטונדה", והיא מתארכת גם שעתיים ואף שלוש שעות בצהרי היום.

בישראל, מקומות עבודה רבים סגרו בעבר את שעריהם בין השעות 13:00 או 14:00 עד 16:00 לצורכי הפסקה מעבודה. נוהג זה כמעט ונעלם משוק העבודה במהלך שני העשורים האחרונים ואולם חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951 עדיין מחייב את יציאתו של עובד להפסקה בעבודה וקובע את הכללים המחייבים במשק.

מתי אני זכאית להפסקה מהעבודה?

ביום עבודה של שש שעות ומעלה עובד זכאי להפסקה למנוחה וסעודה של 3/4 שעה לפחות, ממנה 1/2 שעה היא רצופה לפחות. ביום שלפני המנוחה השבועית ובערב חג, זמן ההפסקה הוא לפחות 1/2 שעה.

חשוב – בהתאם להיתר כללי מיוחד שהוציא שר העבודה, מעסיק רשאי לא להוציא עובד להפסקה במשך שמונה שעות (לעובד המועסק בשבוע עבודה בן שישה ימים) ותשע שעות (לעובד המועסק בשבוע עבודה בן חמישה ימים) ובלבד שהעובד אינו עובד בעבודת כפיים.

האם יש מגבלה על משך זמן ההפסקה?

כן. הפסקה אינה יכולה להתארך יותר משלוש שעות.

האם אני זכאית לצאת ממקום העבודה בזמן ההפסקה, למשל, לעניינים אישיים?

כן, במקרה בו מדובר בהפסקה הנמשכת 1/2 שעה או יותר רשאי העובד לצאת ממקום העבודה אלא אם נוכחותו נדרשת לתהליך העבודה או להפעלת ציוד בעבודה או במקרה בו העובד נדרש על ידי מעסיקו להישאר בחצרי מקום העבודה. במקרים אלה בהם העובד מחויב להישאר במקום העבודה בזמן ההפסקה הוא יהיה זכאי לשכר גם עבור זמן ההפסקה.

האם אני זכאי לשכר עבור זמן ההפסקה?

לא. אלא רק במקרים בהם המעסיק מחייב את העובד להישאר בחצרי מקום העבודה בזמן ההפסקה.

אני שומר מצוות, האם זמני התפילה שלי הם חלק מההפסקה?

עובד שנוהג להתפלל כחלק מדרישות דתו רשאי להתפלל בזמן העבודה בהתאם לדרישות אלה ולאו דווקא בזמן ההפסקה. זמן התפילה ייקבע בתיאום עם המעסיק, בהתאם לאילוצי העבודה ובהתחשב בדרישות העובד. המעסיק רשאי לנכות את זמני התפילה משעות העבודה ולא לשלם בגינם שכר.

מי קובע את מועד ההפסקה?

מועד ההפסקה נקבע על ידי המעסיק ואולם עליו לנהוג תוך איזון בין צורכי העבודה לצורכי העובד.

במקום העבודה שלי עובדים במתכונת של משמרות, משמרת בוקר, משמרת אחר צהריים ומשמרת לילה, מתי אני זכאי להפסקה?

במקום עבודה הפועל במשמרות עבודה תינתן לעבודה הפסקה של 1/2 שעה, ובלבד שהיא רצופה, עבור מנוחה וסעודה.

במקום העבודה שלי יש הסכם קיבוצי אשר קובע כי הפסקת העבודה היא חלק מזמן העבודה ומקבלים עבורה שכר. מה גובר, החוק או ההסכם הקיבוצי? ומה קורה כאשר ההוראה לעניין הפסקה נמצאת בחוזה אישי או בנוהג במקום העבודה?

כמו בעניינים אחרים הנוגעים לחקיקת העבודה – החוק יוצר "רצפה" שממנה אסור לרדת אבל אינו קובע "תקרה". לכן, במקומות עבודה מאורגנים רבים עם הסכם קיבוצי, מוסדרת ההפסקה כחלק מיום העבודה ומשולם בגינה שכר או תנאים אחרים לגבי ההפסקה כמו משכה. במקרים כאלה ההסכם הקיבוצי גובר על החוק שכן על פי טיבו הסכם קיבוצי יכול רק להיטיב מעל החוק ולא ההיפך. האמור נכון גם במקרה בו לעובד יש חוזה אישי עם הוראה המיטיבה לעומת החוק או נוהג במקום העבודה המיטיב לעומת החוק.

מה דינו של מעסיק שאינו מוציא עובד להפסקה?

במקרה כזה ניתן לפנות לבית הדין לעבודה בתביעה או ליחידת האכיפה במשרד העבודה אשר יכולה להביא לכדי הטלת קנסות על מעסיקים סוררים.