"כוסססס אמככככ" היא מסננת בקול לחלל הכיתה "אני לא מבינה שום דבר ממה שאת אומרת, את מלמדת על הפנים".
אני ניגשת לדלת, פותחת אותה לרווחה ומזמינה את התלמידה המקללת לצאת מהכיתה.
"בכיתה שלי אף אחד לא יקלל" אני אומרת לה תוך כדי שהיא צועדת לחצר וסוגרת אחריה את הדלת.
אני לוקחת אוויר וחושבת לעצמי שהיא גנבה לי את המילים. זה בדיוק מה שהרגשתי. עמוק בבטן זה בדיוק מה שרציתי להגיד. כוס אמכ. אבל התאפקתי. אני מתאמצת ומסבירה שוב ושוב והם לא טורחים להקשיב לי.
כבר כמה חודשים שאני מבלה איתם כמה שעות שבועיות והדבר שהכי בולט זה שהם לא מפסיקים לקלל. כל מילה שניה שלהם קללה. תוך כדי שעור, בהפסקה. קללה כתחליף לבוקר טוב כשהם פוגשים חבר מהכיתה בכניסה לבית הספר או קללה שנפלטת להם ברגע של שעמום או עצבים או אלוהים יודע מה.
הם פשוט לא מפסיקים לנבל את הפה.
השבוע אמרתי להם שאני בשוק מכמות הקללות שלהם, שבחיים לא שמעתי מישהו מקלל כל כך הרבה. ויותר גרוע, שהוא מקלל ואין לו מושג לפעמים למשמעות של מה שהוא אומר.
"המורה, את אף פעם לא מקללת?" שאל אחד הכוכבים שביניהם.
"בטח מקללת. זאת אומרת לפעמים, זה נפלט גם לי. אבל לא בתדירות כל כך גבוהה" אני אומרת לו. מסתכלת על ההפתעה שנמרחת לו על הפרצוף ברגע של ווידוי לא הכי חינוכי. "אני שומעת אתכם מקללים בקצב של מכונת ירייה. זה לא מכבד אתכם השפה הזו".
"אבל ככה אנחנו מדברים. ככה כולם מדברים. ותדעי לך שאנחנו לא הכי גרועים" אחד מהם מסביר לי את תורת היחסות על רגל אחת.
"גם אם כולם מדברים ככה אז אני רוצה שאתה תשקול מילים. אני רוצה שתבחר את מה שיוצא לך מהפה ושתהיה לך שליטה ושתיקח אחריות. כי לכל מילה יש משמעות".
ואז אני מספרת להם שבחופש הגדול נסעתי עם הילדים שלי ללונה פארק. עמדנו הילדים שלי, שלושה חברים שלהם ואני בתורים שלא נגמרים. וכשאני עומדת בתור שלא נגמר אני בדרך כלל, מהשעמום, נשבעת שרק מהשיעמום, מאזינה לשיחות של אחרים.
הפעם זה היה קל, לא הייתי צריכה להתאמץ בכלל. הם עמדנו בתור המקביל אלינו שלושה בני נוער בני שש עשרה בערך וקיללו אחד את השני כאילו אין מחר.
"יא בן של $$#$%, נודר אני #$%$ את אמא שלך"
ככה. בחוץ. לאור יום. ולא ברגע של מריבה אלא כחלק אינטגרלי משיחה.
הסתובבתי אליהם למרות שהבת שלי משכה לי בחולצה והתחננה אלי בעיניים שאני לא אעשה בושות. לא שמתי לב, הייתי חדורת מטרה.
"תגיד" פניתי לדובר הראשי "אמא שלך יודעת מה אתה מתכוון לעשות לאמא שלו?" הצבעתי על החבר שעמד לידו.
הוא הסתכל עלי, גמגם משהו על מה אני רוצה ממנו. ומי אני בכלל ומאיפה נחתתי עליו.
אני בשלי. המשכתי.
"יותר חשוב" אמרתי לו "אמא שלו" הצבעתי על החבר "יודעת מה אתה מתכנן לעשות לה? יש לך מושג אם היא בעניין?"
הדובר התחיל להחליף צבעים ולמלמל: "לא, מה פתאום, זה סתם, ככה אנחנו מדברים".
"ככה אתם מדברים אבל הילדים שלי ועוד כמה שומעים את השיחת חולין החברית שלכם. לא נעים".
"סליחה גברת, לא התכוונתי, אני מתנצל".
חוץ מזה שהוא קרא לי גברת, הכל טוב. לרגע הוא הבין מילולית את השלשלת הוורבלית שיצאה לו מהפה.
כשסיימתי את הסיפור התלמידים שלי היו נבוכים. הם השביעו אותי שככה באמת היה.
"על אמת המורה?" ככה אמרת להם?"
"ככה הוא ענה לך המורה? הוא באמת ביקש סליחה?"
אני לא יודעת אם הם היו נבוכים בגלל שהם הצליחו לזהות את עצמם בסיפור שהרגע ספרתי להם או שהם היו נבוכים כי עשיתי בושות לילדים שלי, בכל זאת גם הם ילדים של מבוגרים שעושים בושות. אבל מה שחשוב בכל השיעור הזה, שהם יבינו שלכל מילה יש משמעות. לכל מילה, גם אם היא סתם נפלטה להם בלהט השיחה או נאמרה מתוך הרגל, יש משמעות, והמשמעות של המילים שהם בוחרים היא נוראית גם בעיניהם. ושהם צריכים לברור את מה שהם אומרים ואולי, רק אולי, בפעם הבאה שהם ירצו לברך את החברים שלהם בברכה שמכילה בעיקר את השורש ז.י.ן הם יחשבו פעמיים ויבחרו להתנסח אחרת.
זה לא היה השיעור הראשון ובטח לא האחרון שדברנו על צורת ההתבטאות שלהם.
מבטיחה לא להתייאש.
