השאלה הנועזת שמעלה "המשפחה שלי", סרטו החדש והמדובר ביותר בימים אלה של הבמאי היפני הירוקוזו קורה-אדה, זוכה הפרס הגדול בפסטיבל קאן, היא זאת: האם ילד שגדל במשפחה הגרעינית-ביולוגית, חש אינטימיות וקירבה גדולה יותר אל הוריו, מתחושותיו של אלה שגדלו כתוצאה מהתחברויות לא ביולוגיות, כגון אימוץ, אימוץ הרואי של ילד כתוצאה ממלחמה, מסירה לאומנה של ילדים שהוריהם התעללו בהם וצרות צרורות אחרות השם ישמור.

כזכור, הסיפור הגדול שחווינו בשעתו בישראל, התרחש בשעה שהורים חשוכי ילדים אימצו ילדה ברזילאית שנלקחה מאימה במרמה (לא על ידי ההורים המאמצים הישראלים אלא על ידי ה"מאכרים" גונבי ילדים), טופלה נפלא על ידי הוריה המאמצים הישראלים ובית משפט העליון החזיר את הילדה לאימה הביולוגית הברזילאית שחיה בעוני בפבלה בברזיל. בגיל חמש עשרה התדרדרה הילדה המאומצת לשעבר לזנוּת. בשואה נמסרו ילדים רבים להורים פולנים שהצילו את חייהם, וכשהוחזרו להורה היהודי סבלו הילדים סבל גדול של נטישה וגעגוע להורים הנוצרים ולכנסייה.

"המשפחה שלי" (באדיבות בתי קולנוע לב)

הבמאי של "המשפחה שלי" הרחיק לכת עוד יותר ומביא לנו את הסוגיה לקיצון עד כדי פרובוקטיביות נועזת. הוא מציג משפחה של גנבים, חוטפי ילדים, פושעים של ממש- הגרים כמשפחה אחת, בתנאי עוני לא קלים. אף על פי כן, ילדה בת שש, אחת מגיבורות הסרט שנחטפת, מרגישה חום רב יותר ושמחה במשפחה החדשה, בהשוואה להזנחה והבדידות הקשה שחוותה אצל אימה הביולוגית שהתעללה בה פיזית ונפשית.

הסרט מספר על גנב בסופרמרקטים בשם אוסומו, שמתפרנס מגניבות ועבודות בניין מזדמנות ומסתובב עם ילד שלא ברור לצופה בהתחלה מי הוא. שניהם גונבים את כל צרכי הבית ובדרכם הם מוצאים ילדה בת שש, יורי, קפואה ונטושה ולוקחים אותה למאורה עלובה בה חיים בני אדם כמשפחה ללא קשר ביולוגי, מין עלובי חיים, ששולטת בהם ברמה סבתא חביבה. גם הסבתא גונבת את מלבושיה יחד עם בנות המשפחה בחנויות הבגדים, אחת מבנות המשפחה משמשת כחשפנית בחלונות ועוסקת בזנות.

בני המשפחה מתלבטים האם להחזיר את הילדה יורי, לאחר שאכלה ורחצה, לביתה המקורי והזנוח. לבסוף הם לא מחזירים את הילדה, משנים את זהותה ושמה ללין – זאת לאחר שהתגלה בתקשורת שהיא נעלמה. הוריה הביולוגיים המבוססים אפילו לא טרחו לחפש אותה במשך חודשיים (קצת מופרך…).

"המשפחה שלי" (באדיבות בתי קולנוע לב)

ומכאן מתחיל הסרט בסחרחורת לוליינית. אם עד לרגע זה הסרט נע בקצב איטי ומייגע לעיתים – יש להודות, שנובע מאקספוזיציה ארוכה מדי של הדמויות, בעיה הנובעת מעיצוב בעייתי של תסריט ועריכה. החלק השני כאמור טוב וקצבי לאין ערוך מהחלק הראשון. בסרט יש אמנם סצנות נוגעות ללב, אבל בסך הכול עודף סצנות מקלקל אותו -וזוהי בעיית הבעיות של הסרט שיש בו דברים יפים מאוד. לא היה מזיק ניפוי וויתור על סצנות שגורמות לצופה להתייגע. אמנם, הבמאי רצה להציג נושאים ראויים אבל אי-אפשר הכול בסרט אחד.

בשיאו הדרמטי של הסרט, מאמצי חשיפת חטיפת הילדה על ידי המשטרה – חושפים סודות בתוך המשפחה שאוחדה לה יחדיו, של פשעים שנעשו למרות שבני המשפחה כלל לא סבורים שהם רקמו פשעים. אדרבא, הם סבורים שהעניקו חיים חדשים וטובים לילדים החטופים. הסיבה העיקרית לחטיפה מתבררת בהודאת אוסומו שהוא בסך הכול רצה לעשות חסד עם בת זוגו, שנמנעו ממנה תינוקות. אלה לא בדיוק אנשים שיילכו לאמץ תינוק בצורה קונבנציונלית, וגם אם ינסו לאמץ כמובן שלא יזכו על-פי הקריטריונים של הממסד.

היחסים בין האם "המאמצת", בת זוגו של אוסומו, ללין הקטנה מתפתחים לכדי חום אנושי נהדר (אחד החלקים החזקים בסרט), יש הזדהות מוחלטת ביניהן. האם "המאמצת-חוטפת" מוצאת נקודות זהות בין השתיים, כדוגמת צלקת שנכוו שתיהן על-ידי מגהץ כחלק מהתעללות של ההורים הביולוגיים למרות פער של ארבעים שנה בין השתיים.

לדעת הסרט, מניעי החוטפים העניים, החיים מחוץ למסגרות הקונבנציונליות, שונה ממניעי האדם הרגיל. לדוגמא כשאוסומו נשאל על החטיפה, הוא עונה בתמימות, שזו לא חטיפה כי הרי "לא ביקשנו כל כופר", או כאשר הוא נשאל על ידי המשטרה, מדוע הוא ובת זוגו רצחו את בעלה בו בגדה האחרונה, הוא משיב שזה לא היה רצח. "זו הייתה הגנה עצמית כיוון שהבעל המרומה האלים היה רוצח אותם בגלל בגידת אשתו".

"המשפחה שלי" (באדיבות בתי קולנוע לב)

אנשי המשפחה הלא שגרתית הזו, מוצגים כאנשים טובים וחמים, אוסומו טוען לגבי אי שליחת הילדים לבית הספר ש”רק מי שלא חונך צריך ללמוד בבית הספר". המשפחות הביולוגיות בסרט, מוצגות לצורך טיעונו של הבמאי, כאנשים די מבוססים, המתנהגים באדישות, ניכור ואלימות כלפי ילדיהם, או לחליפין שהכסף פותר הכול עבורם. הסרט מסתיים באמביוולנטיות די רופפת לגבי מעשי "המשפחה". טוב לבם, מסירותם והערבות ההדדית של הגיבורים, מוצגים ברמה של צדיקות נדירה, וזה בדיוק מה שמפריע לי.

אין ספק שהסרט מציג בעיה רצינית המוצגת באופן נדיר בקולנוע. אבל הצגת הדמויות העברייניות לוקות בעודף רומנטיזציה, כזו שמבקרי הקולנוע אוהבים. נציגי הבורגנות האירופאיים, קרי מבקרי הקולנוע, אוהבים כשמציגם להם את המעמדות הנחותות-העברייניות, להן הם מנוכרים בחיי היומיום כמו כולנו-מה לעשות. זה ממרק את המצפון. בעיני קולנוענים ומבקרים מסוימים, בעבריינים יש למצוא את החיובי. זה נכון מאוד שבמשפחות עניות שוררת חום גדול בהשוואה למשפחות בורגניות (בוודאי לא כולן), המחסור מחייב אותן לערבות הדדית, העוני כופה עליהם לעתים רבות לשתף פעולה בחיי הפשע.

אבל בסרט "המשפחה שלי" העבריינים הם כל כך טובי לב לעומת רעי הלב בעולם הבורגני, שרציתי לזעוק באמצע הסרט: את מי בדיוק אנחנו מרמים? אם היינו אוהבים כל כך את טוב הלב של הגנבים-חוטפים אז למה אנחנו לא יוצרים קשר אתם? לא מסייעים להם? הבה נודה שאין לנו שום רצון לשהות בקרב המעמדות "הטמאים", שאני שואל מהסוציאליזציה ההינדית, על מאורותיהם המזוהמות, אפילו לא לרגע אחד.

"המשפחה שלי" (באדיבות בתי קולנוע לב)

לבמאי היפני של הסרט, היוצר סרטים חביבים בדרך כלל, אין את גדולתם של צ'ארלי צ'אפלין, ויטוריו דה סיקה, ואפילו וודי אלן, המציגים את המעמדות הנחותים חברתית-כלכלית בנוולותן בעצם לידתם לסבל ולעוני, ככאלה שהסבל מקהה אצלם רגשות אנושיים בגין יצר ההישרדות. ויחד עם זאת אתה נוטה להבין אותם על רשעותם. אצל הבמאים האלה אין התפעלות מיותרת מחיי השפל.

גדולתו הקולנועית של מרטין סקורסזה, למשל, שהוא יודע להציג בסכין מנתחים אנושית חדה מאוד את המעמדות החיים בשפל, אבל בכישרונו הגדול לא עושה שום רומנטיזציה מהעוני ומסבל האנשים הקטנים והפגועים. אדרבא הוא מחדד את ההתפוצצות הנוראה שיוצרת אפליה וניכור הבורגנות השבעה והמרוצה מעצמה, כפי שעשה ב"נהג מונית" או ב"פסגת הפחד" הגאוני שהמבקרים לא אהבו. הדמות המנוכרת המגולמת על ידי רוברט דה נירו הופכת לחיה רעה. כך לימדוה החיים.

"המשפחה שלי" סובל מסלחנות נוצרית, ובד בבד מראה את הסבל של פועלים נאנקים תחת העול והרוע הקפיטליסטי שמכריח אותם "להשתתף" במאמצי ייעול של קיצוץ בשעות עבודה על חשבונם כמובן, או שהבוס עושה מעשה אכזרי ומפיל על שתי עובדות שיחליטו ביניהן מי תהיה מפוטרת. אבל נראה לי שדווקא בהצגת כשלי הקפיטליזם (נושא שאני אוהב לדון בו) הבמאי דידקטי מדי ולא נוגע ברגש.

"העניות מנוולת" או "העני חשוב כמת" אמרו חז"ל, רחוק מלהיות מרגש. לכף זכות יש לומר כי המשחק של כל השחקנים, ובמיוחד הילדה בת השש, מעולה וכובש.