יום רביעי השבוע, ארבע אחר הצהריים, שכונת שעריים ברחובות. עשרות אנשים ממוצא תימני, טוניסאי ועוד, רובם בשנות החמישים והשישים לחייהם, מצטופפים בכניסה לבניין 'המרכז למורשת יהדות תימן' ברחוב אברבנאל. הם באו מקרוב ומרחוק, כדי לנסות ולאחות שבר אישי ומשפחתי עמוק המלווה אותם מאז ילדותם – אח, דוד או בן שנאמר להם כי נפטר, אך הם חוששים כי נחטף ונמסר לאימוץ. הם הגיעו ליום מרוכז של בדיקות DNA, שבעזרתו, כך הם מקווים, ניתן יהיה לאתר את קרוביהם האבודים, במידה ועודם בחיים וייבדקו גם הם במאגר. את הבדיקות הגנטיות יזמה חברת הכנסת נורית קורן, המובילה ועדת כנסת מיוחדת לבדיקת הפרשה, והן ניתנות בחינם, תרומת החברה המנהלת את המאגר.

שרית לוי, ממתינה בתור לבדיקת DNA ברחובות כדי לחפש את אחיה, אריה (צילום: אסף צבי)

בין הממתינים בתור מסתובבת שרית לוי (57) מראשון לציון, נרגשת וכועסת. "1,450 ילדים נעלמו, זאת לא שואה?", היא צועקת. אחיה, אריה, נולד בשנת 1959 בגדרה, אושפז בגיל שנתיים בבית חולים ולא חזר. "אמי הכינה בבית דייסה בסיר וחיכתה שיתקרר. האחים רבו והיא הלכה להפריד ביניהם, ובינתיים אריה נכווה מהדייסה. הוא אושפז בבית החולים קפלן למשך חמישה ימים, הכל היה בסדר. אחותי ירדנה באה לבקר אותו, הוא אפילו זיהה אותה, אבל לא נתנו לה להיכנס. באחת הפעמים אמרו לה שהוא נפטר בלי תעודה, בלי קבר, נמחק מעל פני האדמה. איך ילד יכול להיעלם?", היא שואלת, ומראה לי את תמונתו של אריה הקטן. למשפחות רבות, אומרת שרית, אין בכלל תמונה.

אריה לוי, אחיה של שרית לוי (צילום באדיבות שרית לוי).

"ההורים שלי היו עיוורים, אבא בשתי העיניים, אמא בעין אחת", מוסיפה שרית, "אבי נפטר ב-1995 בגיל 76. אמי בת 87, לא רציתי לגרור אותה לפה. אני היחידה מתוך 12 אחים שנלחמת לגלות היכן אח שלי".

האנשים סביבנו מתעניינים, מחליפים סיפורים, שמות של מעברות ובתי חולים. חלקם החלו לבדוק מה עלה בגורל קרוביהם רק לאחרונה. פרשת 'ילדי תימן', החלה להסעיר את המדינה בשנות החמישים והשישים, כשמשפחות רבות שנאמר להן כי ילדיהם נפטרו מיד לאחר הלידה או כשאושפזו בבתי חולים, חשו כי האמת הוסתרה מהם. לתסכול הזה נלוו טענות, שלא הוכחו, כי מדובר ב'הוראה מגבוה' – מהלך שיטתי ומאורגן לחטיפת ילדיהם של העולים החדשים ומסירתם לאימוץ.

שלוש ועדות חקירה חקרו את הפרשה – ועדת בהלול-מינקובסקי (1967), ועדת שלגי (1988) וועדת כהן קדמי (1995). האחרונה הוקמה בעקבות מאבק אלים שהוביל הרב עוזי משולם בשנות התשעים. לאחר שמיעת מאות עדויות, הגיעו שלושת הוועדות למסקנה כי מרבית הילדים שנעלמו אכן נפטרו, אך מותם וקבורתם לא תועדו באופן מסודר, וייתכן כי מיעוטם נמסרו לאימוץ בהליך לא תקין. עם זאת, הוועדות לא מצאו חשד להוראה מגבוה או מדיניות סדורה בנושא.

אך הפרשה לא נרגעה. בקרב המשפחות ופעילים חברתיים העוסקים בנושא רווחת התחושה כי שאלות רבות נותרו עדיין פתוחות, ובשנים האחרונות החל עיסוק נרחב בפרשה. לפני שנתיים יזמה חברת הכנסת נורית קורן (ליכוד) ועדה פרלמנטרית שנועדה לקדם את חקר הפרשה. לצד הקמת מאגר ה-DNA, יזמה הוועדה חוק המאפשר פתיחת קברים כדי לגלות מי באמת קבור בהם. במקביל חשף ארכיון המדינה לציבור את כלל המסמכים הנוגעים לפרשה ומותרים בפרסום.

משפחות רבות כלל לא פנו לוועדות הקודמות

ואכן, הביקור ברחובות השבוע ושמיעת סיפוריהם של הממתינים לבדיקה מגלה כי המציאות מורכבת יותר מדו"חות ועדות החקירה. רבים מהאנשים עמם שוחחנו כלל לא הביאו את סיפוריהם לוועדות החקירה הקודמות, ומכאן שלא ניתן לקבוע במדויק כי כלל המקרים עברו הליך בדיקה כלשהו. ראוי לציין גם כי הסיפורים שהובאו בכתבה זו, שחלקם מתפרסמים כאן לראשונה, לא עברו בדיקה ואימות היסטורי על ידינו. אך מבחינת בני המשפחות, יש כאן תעלומה שצריך לפתור, והם נאחזים בכל פרט, בכל קצה חוט. ה-DNA הוא קצה החוט החדש, גירסת שנות האלפיים של 'המדור לחיפוש קרובים' – פינת הרדיו לניצולי השואה בשנות החמישים והשישים. עד כה הניב המאגר הגנטי ארבע 'התאמות' של אנשים שגילו קרובים אבודים.

הצפיפות בתור יוצרת מתחים בין הממתינים. אדם מבוגר, נכה, צועק 'אני הולך' ומסביבו אומרים 'תנו לו להיכנס'. בהמשך מגיעים שוטרים כדי לשמור על הסדר בתור בחוץ. אבל אפשר ומותר גם להתבדח – כששרית אומרת למישהי לידה שהיא ממש דומה לחברה של ההורים שלה, האישה משיבה בחיוך 'אולי זו אחותי'. על הדרך מתווכחים האם להצביע לנתניהו בבחירות הבאות. "ברור שכן, הוא לא לקח את הילדים שלנו", אומרת שרית.

מי שנכנס פנימה אל תוך המוזיאון עובר בשולחן קליטה קטן, ומשם להמתנה בתור לבדיקה אותה עורכת חברת "My Heritage", המתמחה ביצירת אילנות יוחסין. על הקירות מוצגים ציורים, תמונות, בגדים ותכשיטים ממורשת יהדות תימן. שאלתי את חנניה קורש, מנהל המוזיאון המארח את האירוע, כיצד מתייחס המוזיאון לטענות על חטיפות? הוא מציין כי המוזיאון אירח מספר ימי עיון על הנושא, והצביע על ציורים של ילד מעולי תימן, ושל אם המחזיקה את בנה, חלק מתערוכה שהוצגה במקום ומתמודדות עם הזכרונות של בני משפחה שנעלמו.

ציור ילד תימני ואם ובתה במרכז למורשת יהדות תימן ברחובות, חלק מתערוכה שעסקה בהיעלמות ילדי תימן (צילום: אסף צבי).

לא רק לתימנים

בתור אנחנו פוגשים את מזל ברוך. בעוד מסביבה מדברים על הגזענות כלפי התימנים, היא אומרת בשקט "זה לא קרה רק לתימנים". ביקשנו שתספר את סיפורה. "אמא שלי עלתה מטוניס, גרה ברחוב לילינבלום בתל אביב. היא ילדה תינוקת וראתה אותה, ילדה יפה, הכל בסדר. למחרת אמרו לה שהיא נפטרה. ההורים כנראה לא ידעו עברית, החתימו אותם על משהו והם לא הבינו. זו היתה מבוכה בשבילם, הם לא יודעים איפה הילד שלהם. אמא שלי חזרה הביתה שבורה, בלי כלום. חלפו 18 שנים וקיבלנו צו גיוס, אבל אמא שלי לא תיארה לעצמה שזה זה", אמרה. גם היא ומשפחתה לא השתתפו בוועדות החקירה הקודמות. "לפני שאמי נפטרה היא אמרה לי את התאריך, וביקשה 'תנסי למצוא אותה'."

מזל ברוך, באירוע לקיחת דגימות DNA מיוצאי תימן, מזרח ובלקן שקרוביהם נעלמו, רחובות, 28 בנובמבר 2018 (צילום: אסף צבי)

לצידן בתור עומדת רחל פרטוש, שאמה עלתה מפרס. כשהיה בן ארבע או חמש ננעץ מסמר ברגלו של אחיה, שמעון אבא-רפאל. היא לקחה אותו לבית החולים לעשות טטנוס. לאחר מכן אמרו שהוא נפטר, והפנו אותנו לחלקת קבר בהר המנוחות. מאוחר יותר הם התבשרו על מותו של אח נוסף, מישל מורד אבא-רפאל, בזמן שאושפז בבית חולים, גם לו יש חלקה בהר המנוחות." גם היא לא פנתה לוועדות הקודמות. "לפני שנה פניתי למשרד הפנים, לא חזרו אלי מאז", אמרה.

רחל פרטוש (צילום: אסף צבי).

 

"אנחנו מדינה הזויה"

מחוץ למבנה אנחנו פוגשים את אילנה קרסנפיור (60). "זו מדינה הזויה", היא אומרת, ומספרת את סיפורה. "הוריי עלו מטוניס ב-1950. במשך כל השנים ידעתי שנולדתי בבית החולים הסקוטי בטבריה, ושנולד לי אח תאום שנפטר בלידה. לפני שמונה שנים באתי למשרד הפנים בבקשה להחליף את שמה של אמי בתעודת הזהות שלי מהשם העברי שלה, מרגלית, לשם הערבי – יעקוטה. במשרד הפנים התחילו לתחקר אותי שתי וערב. אמרתי להם, למה אתם שואלים אותי? אני יודעת שנולדתי בבית החולים הסקוטי בטבריה ושיש לי אח תאום שנפטר בלידה. אמרו לי שאין רישום על זה, ביקשו שאבדוק עם המשפחה, ואז אמרו לי שנולדתי בבית החולים העמק בעפולה. בסופו של דבר הם אמרו לי שבי, שתי כוס מים, אח שלך לא מת. אין לנו תעודת פטירה שלו."

אילנה החלה לחקור עוד את הנושא, ופנתה גם לוועדה הפרלמנטרית שהקימה ח"כ קורן, ממנה היא לא חוסכת ביקורת. "כשפניתי לוועדה קיבלתי מסמכים אחרים שלא קשורים בכלל. אני כועסת על נורית קורן שלא עושה את תפקידה. אם את לא יכולה לעשות את התפקיד – תתפטרי" היא אומרת. אילנה הגיעה לאירוע אך אינה משתתפת בבדיקות של המאגר שהקימה הכנסת, מכיוון שאינה בוטחת בו, ונבדקה באופן פרטי.

מבירור שערכנו עם לשכתה של ח"כ קורן נמסר כי בתחילה קרסנפיור אכן קיבלה בטעות חבילת מסמכים ממשרד הפנים שאינם קשורים לעניינה, וכי בסופו של דבר, לא נמצא רישום רפואי הקשור ללידתה ולכן לא יכלו לסייע לה.

"למי תפנה אם אין לך משהו ביד?"

אנחנו פוגשים בתור גם הורים שמחפשים את ילדיהם. אחד מהם הוא זכריה שמחי מפתח תקווה, שממתין בחוץ כשאשתו, שרה, נבדקת (הבדיקה נעשית לאדם אחד מכל משפחה). "בסוף 1969 נולד לי ולאשתי ילד, ופשוט העלימו אותו", הוא אומר זה היה הילד השני שלנו, ולאחריו נולדו עוד שלושה. הוא מחשב את התאריך, ואומר שככל הנראה הילד נולד ב-24 בדצמבר. "חצי שעה לאחר שהוא נולד, באו לאשתי ואמרו לה 'הילד מת'. לא ראינו את הילד, לא קיבלנו ניירות, לא קיבלנו תעודת פטירה. למי תפנה אם אין לך משהו ביד?".

זכריה מספר כי שרה אשתו נכנסה לטראומה קשה בעקבות המקרה. "במשך שנה טיפלתי גם בה", הוא מספר, ומסביר כי זו הסיבה שלא פנו עד כה לוועדות החקירה בעניין. "לא רציתי לצער את אשתי", הסביר. "עבדו על אנשים בשיטתיות, בצורה שלא מתקבלת על הדעת. האנשים היו תמימים", סיכם.

"ירדו מהמטוס ולקחו להם את הילד"

במשפחתה של רינה מקברט מראש העין, הקרובים נעלמו ממש כשנחתו בישראל, בשדה התעופה בלוד. אוחזת בידיה תעודת כניסה לישראל של ביקורת הגבולות בה מופיעים השמות שלה ושל ארבעת אחיה. אחיה, שמואל, היה בן שמונה חודשים כשהגיעו מתימן לשדה התעופה. מיד כשהגיעו הוא נלקח לבדיקה רפואית עקב דלקת בעין, ולא הוחזר אליהם. רק כשהגיעו למעברה בראש העין, הודיעו למשפחה  שהוא נפטר, ללא ציון מיקום של קבר או תעודה המעידה על כך. רינה העידה גם בוועדת כהן קדמי, שבדיקתה בנושא לא העלתה ממצאים. כשהיא מספרת את סיפורה, בני המשפחה מצטופפים סביבה ומקשיבים בהתרגשות.

רינה מקברט (אחרק) (צילום: אסף צבי)

אבנר, שהגיע מחדרה, מספר סיפור דומה. "הדוד שלי נחטף בשדה התעופה", הוא אומר, "הם ירדו מהמטוס ולקחו להם את הילד, לאחר מכן אמרו שהוא מת מבעיה באוזן. "ביקשנו מסמכים, תשובות, לא קיבלנו כלום וכל זה בשביל לא לשלם פיצויים. אבל אנחנו לא רוצים פיצויים, אנחנו רוצים את האמת."

אבנר פוגש את קרובת משפחתו שמתגוררת ברחובות. היא לא נכנסת לבדיקות, אך מספרת שמשפחתה הגיעה למחנה העולים בעין שמר, וגם אחותה נלקחה ממנה. "אמא שלי שיחדה את השומר ב-25 גרוש, והוא שם את אחותי בקרטון ואמר לה 'קחי אותה'."

תעלומה משנות השמונים

לידי בתור עומד ככל הנראה צעיר המשתתפים בבדיקות היום: שמו יוסי אדר, והוא בשנות השלושים לחייו. המקרה שבגללו הוא כאן אינו קשור כלל לעליית שנות החמישים והשישים ולמעברות, והתרחש כעשרים שנה מאוחר יותר. "אבי עלה לארץ מעירק ואמי עלתה מטורקיה", סיפר, "אחי נולד בשנת 1981 בבית חולים במרכז הארץ. הוא נולד כפג, לאחר 26 שבועות, אך היה במצב מצוין וללא כל בעיות רפואיות. לאחר חמישה ימים ההורים קיבלו מברק עם שליח – בואו לבית החולים בדחיפות, שם הודיעו להם שהילד נפטר, ושחברה קדישא כבר טיפלו בכל העניינים. הם קיבלו תיק רפואי אחראי ומסודר, אבל לאחר מכן, כשבדקתי את המסמכים, גילינו שם סתירות – למשל, הודיעו להוריי שהילד נפטר ב-27 בפברואר 1981, אבל במסמכים כתוב שהילד נולד ב-4 במרץ." מחשש להוצאת דיבה הוא לא נוקב בשם בית החולים, ומקווה שאולי האח האבוד יימצא דרך המאגר.

"הוריי עלו מאירופה, אבל אני חיה את הסיפור הזה כבר 42 שנה"

מחוץ למבנה ממתינה זהבה גמליאל (63) שעשתה את כל הדרך מכפר ורדים שבצפון עם בן זוגה, צדוק (67). משפחתה עלתה לארץ מרומניה ומצ'כוסלובקיה, ואת 'פרשת ילדי תימן' היא פגשה רק כשהכירה את משפחתו של צדוק. "כשהכרתי אותו ישבתי עם אמו, מרים, והיא אמרה לי שלפניו היו לה שני ילדים שנחטפו. הייתי בהלם. ציונה, התינוקת הראשונה, נולדה בדרך מתימן לישראל והגיעה לארץ בגיל שלושה חודשים. המשפחה שלו הגיעה למעברת עין שמר, האם היתה מיניקה אותה והולכת לשדות לעבוד, וחוזרת לאחר 4 שעות. יום אחד, כשחזרה, אמרו לה שציונה מתה. הילדה היתה בריאה לגמרי. איפה הגופה? הם לא השלימו עם זה, ביקשו קבר, אך לא קיבלו כל מענה. שנים אחר כך הם קיבלו צו גיוס על שם ציונה גמליאל. האם כמעט התעלפה", סיפרה.

עולים חדשים מתימן, במחנה לקליטת עלייה בבית ליד, ליד נתניה, 1950 (צילום: SEYMOUR KATCOFF/ לע"מ).

בכך הסיפור לא נגמר. "הם עזבו את עין שמר, עברו לנהריה, שם מרים ילדה את יהודה. הילד נפל, הביאו אותו לבית חולים. באותה תקופה ההורים לא הורשו להיות בבית החולים עם הילד כל הזמן. כשבאו לבקר אותו, אמרו להם שמצבו החמיר ושהוא נלקח לרמב"ם בחיפה. הם הגיעו לרמב"ם, שם אמרו להם שהילד מת. בהמשך הם קיבלו צווי גיוס ומכתבים לתשלום אגרת הטלוויזיה. שני הילדים נעלמו בצורה הכי בוטה שיכולה להיות. אין לנו ספק שהם חיים", אמרה.

צדוק, הבן השלישי, נולד בבית. "ההורים סירבו לקחת אותו לבית חולים", מספרת זהבה, "הוא למד, הגיע רחוק, היה סגן מנהל בי"ס. הוא גם הלך לוועדות ההיסטוריות לחקר פרשת ילדי תימן, שלא אמרו כלום בנושא. חמותי מרים נפטרה לפני שלוש שנים. נדהמתי איך הם קיבלו את הדין. אשכנזים לא היו מגיבים כך."

זהבה מספרת את הסיפור בהזדהות מוחלטת, כאילו היה הסיפור שלה. "אני חיה את זה כבר 42 שנה. אני רוצה לתבוע את המדינה, כי אם שני אחיו של צדוק לא היו נעלמים וההורים שלו לא היו חיים עם כזו טראומה, היה לו קל יותר בחיים", סיכמה.

"האתגר זה להביא את הילדים המאומצים לכאורה להיבדק"

סבב הבדיקות שנערך השבוע ברחובות הוא החמישי מאז החל הפרויקט בשנת 2015. בסך הכל נבדקו בו עד כה מעל 1700 נבדקים שנכנסו למאגר, וזאת בנוסף לכמיליון אנשים ברחבי העולם הנמצאים במאגר של חברת My Heritage. כאמור, עד כה הצליח הפרוייקט לחבר בין ארבעה ילדים מאומצים למשפחותיהם המקוריות.

"זה מטלטל", אומרת חברת הכנסת נורית קורן, שיזמה את הפרוייקט, "אחד מהאנשים שמצאנו את משפחתו, יהודה קנטור, לא רצה לבוא בהתחלה. הוא אמר לי 'אני עשיתי שלוש פעמים בשנים הקודמות, לא מצאתי את המשפחה, ועכשיו אני לא רוצה כי זו עוגמת נפש'. אמרתי לו שזו פעם אחרונה, ושלא אבקש עוד פעם. אל תשכח שעברו עשרים שנה, הטכנולוגיה השתפרה. הוא בא להיבדק, ותוך חודשיים וחצי מצאנו את המשפחה שלו."

ח"כ נורית קורן באירוע איסוף DNA ממשפחות יוצאי תימן שחוששות שילדיהן נחטפו, רחובות, 2 בדצמבר 2018 (צילום: אבי ספדיה)

קורן מספרת על איחוד מרגש נוסף שהתאפשר בזכות הפרויקט: ורדה פוקס, שאומצה כשהיתה ילדה, חשדה לאורך שנים כי היא אחת מילדי תימן החטופים. באוגוסט 2015, כששמעה על פרויקט בדיקות ה-DNA, היא הלכה להיבדק. שנתיים לאחר מכן, בספטמבר 2017, נערך אירוע איסוף בדיקות בראש העין. "הגיעו לשם הרבה מאוד אנשים, ואחרי חמש שעות החברה אמרה /עד כאן', אנחנו לא מסוגלים יותר, עצרנו את הבדיקות ונשארו עוד אנשים שלא נבדקו. באה אלי עוד מישהי ואמרה 'אני באתי מרחוק'. הגנבתי אותה לאיזה שולחן ריק, אמרתי להם 'היא אחרונה'. והאחרונה הזו היתה אחותה של ורדה".

"האתגר זה להביא את הילדים המאומצים לכאורה להיבדק", מסבירה קורן, "את המשפחות שנעלם להן ילד זו לא בעיה להביא, אבל אין לנו ריבוי נבדקים מצד אותם ילדים שנעלמו. הם לא באים, כי הם לא רוצים להפוך את החיים שלהם. באופן כללי ילדים מאומצים לא בהכרח רוצים לפתוח את תיק האימוץ שלהם, אז במקרה הזה זה אפילו עוד יותר קשה".

שומרים על הסודיות

האם אין בעייה בכך שמאגר בדיקות שנועד לפתור תעלומה לאומית מנוהל בידי חברה פרטית, שאלנו. קורן לא מודאגת מכך. "הם החברה שלקחה על עצמה את זה", היא משיבה, "אתה בעצם בא ומשתתף במאגר גדול של חברת מייהריטג', שמתמחה בעצים משפחתיים, ולכן היה הכי קל להם לעשות את זה. החברה מתחייבת לסודיות. האנשים שבאים להיבדק חותמים על מסמך שאומר שהם מסכימים להיכנס למאגר, והם יכולים לסמן שהם מאשרים שבמקרה של גילוי התאמה, החברה תיתן גם לי את החומר. יש אנשים שחתמו שהם לא רוצים להעביר את המידע אלי ואז אני לא מקבלת אותו".

"כשהתחלנו את הפרויקט היה מאוד חשוב איך נשמרת הסודיות. הכל עולה למחשב ולאתר של החברה ואז המחשב מצליב את הדגימות שיש ביניהן התאמה גבוהה. לפעמים ההתאמה היא נמוכה ואז הם מתחילים לבדוק ואומרים לאנשים ומיידעים את שני הצדדים. למשל עם ורדה פוקס. ברור שבמקרה של ורדה פוקס זה קפץ שיש התאמה של 99.99, ואז הם מתקשרים גם לצד השני ואז שואלים אם רוצים להיפגש. אם מישהו מסרב אז אין מפגש. כלומר יש סודיות מוחלטת".

מה היעד מבחינתכם, שאלנו. "כרגע אני לא יודעת אם נעשה עוד מפגשים", עונה קורן, "זה תלוי גם בביקוש. אתמול היה ביקוש מאוד גדול". גם היא עצמה נבדקה. "במשפחה הגרעינית שלי אין ילדים שנעלמו, אבל אצל הדודים מסביב, מצד אמא ומצד אבא, לקחו ילדים. לפני שנה פנה אלי בן דוד ואמר לי 'את יודעת שגם לאמא שלי היתה ילדה שחטפו? אמרתי לו, בוא תראה לי את כל הפרטים ונבדוק."

מנסים להגיע לאמת

קורן מזמינה משפחות החוששות שילדיהן נחטפו לפנות לוועדה הפרלמנטרית שבראשותה (פרטי הקשר בסוף הכתבה) ומבטיחה לעשות את מלוא המאמץ למציאת כל המידע שניתן להשיג. "אנחנו בודקים בכל משרדי הממשלה הרלבנטיים, בודקים במשרד הרווחה האם יש תיק אימוץ, במשרד הפנים איזה מסמכים יש, האם יש תעודת פטירה ולמה הוציאו, משרד הבריאות, וגם בודקים עם חברא קדישא אם יש קבר ואיפה, ואם כן אומרים למשפחה שהם יכולים להגיע לחלקה. זה מה שיש במדינה". היא מזהירה מראש ש"יש אנשים שכועסים שזה לוקח זמן, כי יש רק אדם אחד שנותן לנו את התשובות במשרד הפנים ובמשרד הבריאות. חבל שהוועדה הזו לא הוקמה לפני עשרים שנה, אז היה לנו את מי לחקור, את מי להעמיד לדין."

כדי לשכלל את היכולת של המשפחות שילדיהן נעלמו להגיע לאמת, הציעה קורן חוק שיאפשר, במקרים מסוימים, פתיחת תיקי אימוץ. "החוק בא בעקבות ההבנה שלי שהרבה ילדים נלקחו לאימוץ, והשאלה האם יש אימוץ היא אחת השאלות הכי סודיות במדינת ישראל", מסבירה קורן, "משרדי הרווחה והמשפטים לא הסכימו בשום אופן, ולאחר מכן הגענו לאיזשהו הסדר. אמרתי שאחרי שנה וחצי אנשים יעברו מתפקידיהם, תרגמתי את ההבנות לחוק והעברתי אותו בוועדה בהסכמה מלאה. יש קושי רב כי הרבה פעמים זה לא נעשה באופן מוסדר ואין בכלל תיק אימוץ".

חוק נוסף שיזמה קורן מאפשר פתיחת קברים של ילדים במטרה לאמת את זהותם באמצעות בדיקות DNA. "ועדת כהן-קדמי קבעה שחלק מהילדים נפטרו והוציאו להם תעודות פטירה. היו משפחות שקיבלו שתי תעודות פטירה. אז אמרתי, בואו נלך לראות, לעיתים ראינו שהפרטים לא זהים ושצריך לפתוח את הקברים. כיוון שאנחנו מתעסקים עם משפחות דתיות, אז כדי למנוע מצבים שיגידו שלא רוצים שיפתחו קברים השגתי פסק הלכה מהרבנות הראשית שחתום ע"י הרב לאו וועדת כבוד המת. זה היה מאבק עיקש שנמשך שישה חודשים, בו שכנעתי אותם שלפתוח את הקברים ולקחת DNA זה דבר חשוב כדי שידעו מי קבור בקבר, ואם זה אכן הילד של המשפחה אז שיהיה כתוב השם שלו ולא 'אלמוני'".

נושא נוסף שהוועדה החלה לחקור הוא העלמת רכושם של יהודי תימן שעלו לארץ על ידי הממשלה. "אמרו להם להשאיר את הרכוש בתימן ושיקבלו אותו בישראל, הרשו לקחת רק ספר תורה אחד, רק מי שהתעקש לקח יותר", אומרת קורן, "היו כמה אנשים ששמו את הידיים שלהם על הספרים האלה, והם הגיעו למכון המחקר שליד האונ' העברית שהפך לימים לספרייה הלאומית. יש כאן כ-250 ספרים. חלק כתבו את שם המשפחה על הספר ואת שמות הילדים בתוך הספר. גם מכון יד בן צבי אמר שיש אצלו ספרים, ומסתבר שאנשים ראו גם ספרים במכון הרב קוק. זו פעם ראשונה שאני רואה שממשלת מפא"י מעורבת בזה, כי משה שרת שהיה שר החוץ באותן שנים כתב לשר הדתות שהוא מעביר אליו את כל הספרים, עם אמירה ש'אתה כבר תדע מה לעשות איתם'. במכתב אחר נאמר שצריך לקחת את זה למחקר כי יש לזה ערך מחקרי רב. האנשים הגיעו לארץ, חיכו ולא קיבלו את הספרים ואף אחד לא אמר להם איפה זה, כולל ספר התורה של המשפחה שלי".

"במימדים הגדולים האלה, זה היה משהו מאורגן"

אני שואל את קורן את שאלת השאלות – אחרי כשנתיים וחצי של עיסוק בפרשת ילדי תימן, ומעבר על מאות ואלפי תיקים ומקרים פרטיים שפנו לוועדה בראשותה, האם לדעתה מדינת ישראל או גורמי שלטון בתוכה הורו מגבוה על לקיחת ילדים מהוריהם העולים ומסירתם לאימוץ? קורן משוכנעת שכן, אך מודה שאין לה הוכחה חד משמעית לכך. "די קשה לקבוע מה היתה ההוראה שממשלת מפא"י בדיוק נתנה, האם ניתנה הוראה ועל ידי מי", היא אומרת, "אבל אתה יודע שהיא היתה ממשלה שמבחינתה היא יודעת מה טוב לעולים וניסתה לחברת אותם מחדש. היתה התנשאות כלפי העולים, אמרו שהם לא יודעים לדבר, לא יודעים לשמור על ניקיון, נוהמים כמו חיות, לא יודעים לטפל בילדים. כל הדברים האלה מראים איך התייחסו לעולים, ובמיוחד לעולים התימנים. אין לי יכולת לבוא ולהגיד אם יש מישהו שנתן את ההוראה. אבל במימדים הגדולים האלה, זה היה משהו מאורגן. זה לא היה יכול להיות מישהו פרטי שעשה את זה, כי האופן שבו הילדים נלקחו ונעלמו הוא דומה – כולם מספרים את אותו סיפור."

*

לפניות לוועדת הכנסת המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח ובלקן – טלפקס: 02-6408046/5, דוא״ל: vyemen@knesset.gov.il