השבוע חלה הסלמה בסכסוך בין אוקראינה לרוסיה לאחר שספינת קרב רוסית ניגחה סירה מהצי האוקראיני, ובהמשך התפתח קרב ימי שבסופו נשבו שלושה כלי שיט של הצי האוקראיני על ידי כוחות רוסים. שני מלחים אוקראינים נפצעו כתוצאה מחילופי ירי עם כלי השיט הרוסיים. ההסלמה אירעה שעה שהאומה האוקראינית ציינה את יום הזיכרון ה-85 . ל"הולודמור" – הרעבתם המאורגנת של אזרחי אוקראינה בידי השלטון הסובייטי בשנים 1932-1933.

הסופ"ש האחרון בנובמבר, בו מצוין יום הזיכרון למה שהאוקראינים מגדירים כ"רצח עם" הוא מועד קבוע בשנים האחרונות לליבוי הסכסוך הרוסי-אוקראיני, והשנה הוא יצא 4 ימים בלבד לאחר יום השנה ה-5 ל"יורומאידאן" ("כיכר האירו") – אירוע המסמל את ההפיכה העממית בה הודח ויקטור ינוקוביץ' מתפקידו כנשיא וראש ממשלת אוקראינה – מה שהוביל למלחמה הנכחית בין רוסיה לאוקראינה הנמשכת עד היום. גילו של הסכסוך הרוסי-אוקראיני, אשר חזר השבוע לכותרות, מתקרב ל-200 שנים.

"עשרות אלפי קולאקים נושלו מאדמתם ומבתיהם ושולחו להסתדר בכוחות עצמם או הוגלו לאזורים מרוחקים; בעלי החיים שלהם, מכונותיהם וציודם נמסרו לקולחוזים, רק איכרים מעטים מכל קטגוריה שהיא הצטרפו לקולחוזים מרצונם החופשי…"

הסכסוך קשור לעם היהודי שרבבות רבות מבניו חיו בגולה האוקראינית וסבלו מנחת זרועם של רוסים ואוקראינים. בעזרת ספרים ומחקרים חדשים שהתפרסמו בשנים האחרונות, ניתנה לנו ההזדמנות להתחקות אחר שורשי הסכסוך ועיקרו ההולודומור (נהגה ברוסית גולדומור) שמשמעו בעברית הרעבה המונית", כך לפחות על פי הנרטיב האוקראיני. ההולדמור, אשר באוקראינה מתייחסים אליו כרצח עם, והתרחש בשטח המצוי כיום במזרח ודרום-מזרח אוקראינה בדגש על מחוזות חארקוב, קייב וויניצה – גבה את חייהם של כ-4 מיליון אוקראינים.

היווצרות האומה האוקראינית

העם האוקראיני הוא קבוצה אתנית המשויכת לקבוצת העמים הסלאביים. העמים הסלאביים הם הקבוצה האתנית והלשונית הגדולה ביותר באירופה ומורכבת בין השאר מרוסים, פולנים, צ'כים, אוקראינים ועוד. העמים הסלאביים מחולקים לתתי קבוצות: הסלאבים המזרחיים- ביניהם ניתן למצוא את העם האוקראיני והרוסי, הסלאבים המערביים (פולנים, צ'כים, ליטאים, לטבים, מולדובים) והסלאבים הדרומיים (סרבים).

בימי קדם ובימי הביניים המוקדמים שימשה אוקראינה שטח התיישבות לשבטים ולעמים רבים ממוצא שונה- איראניים, יוונים, תורכים ומונגולים, סלאביים ועוד. משנת 1240 ועד 1360 מרבית אוקראינה הייתה תחת שלטון הטטאריים. לאורך המאות הארבע-עשרה והחמש-עשרה נכבשו חלקים מאוקראינה על ידי ליטא, פולין, רוסיה והטטאריים של קרים. אזורי השפעתה השפעתם של ממלכות שונות זזו והצטמצמו חדשות לבקרים. כך קייב והמחוזות ממערב לה הפכו להיות לאוקראינה.

השם 'אוקראינה' מתועד לראשונה בשנת 1187 במסמך 'כרוניקת קייב' (הכרוניקה הרוסית הראשונה, המוכרת גם בשם 'הכרוניקה של נסטור'). הכרוניקה מספרת את סיפורה של 'רוס של קייב' – הממלכה הסלאבית הראשונה באירופה. 'רוס' הוא השם בו הייתה ידועה הארץ. הרוסים רואים ב'רוס של קייב' את תחילתה של רוסיה. הלשון בה דיברו בארץ זו נקראה 'סלבית מזרחית עתיקה', והיא הלשון ממנה צמחו השפה הרוסית והשפה האוקראינית. תושביה של רוס נקראו רוסינים, רוסנאקים או רותנים ולפי כמה חוקרים הם נבדלו מן הרוסים שהדעות על מוצאם שונות. ישנה מחלוקת על מוצאם של העם האוקראיני והעם הרוסי. על פי דעה אחת, התפצל העם הרוסי אחרי הכיבוש הטטארי לשלושה עמים אחים. סברה אחרת היא שההבדלים בין שלושת העמים היו קיימים עוד לפני הכיבוש הטטארי. ישנה דעה נוספת על פיה האוכלוסייה שישבה בקייב ובמחוזות הקרובים לה היו רוסים והיגרו מאזור זה לאחר הכיבוש הטטארי והמתיישבים שבאו לאחר מכן ממערב הם למעשה אבותיו של העם האוקראיני.

אנדרטה לזכר ה'הולודומור' באוקראינה

בשנת 1569 סיפחה פולין את אוקראינה. באותו הזמן התפתחה באזורי הערבה אוכלוסייה של קוזאקים, שהיו בעיקר איכרים שברחו מאחוזות-האצילים במטרה להשיג חיים חופשיים. פולין, שלא סמכה על נאמנותם של הקוזאקים, הפכה אותם לצבא רשמי עם משכורת ממשלתית על מנת לייצב את נאמנותם. במהלך המאות השש-עשרה והשבע-עשרה עסק צבא הקוזאקים במלחמות נגד הטטאריים ונגד תורכיה. במהלך השנים החריפו היחסים בין הקוזאקים לבין אוכלוסייתה של אוקראינה כיוון שהתפתחו זרות וניכור בין האיכרים לבין בעלי האחוזות בעקבות פערים דתיים ותרבותיים. נוסף לכך החריפו גם היחסים בין הקוזאקים לממשלת פולין שרצתה למנוע כניסת איכרים נוספים לצבא הקוזאקי וכתוצאה מכך התמעטות של המיסים.

במהלך התקופה הזו פרצו מפעם לפעם מרידות קטנות של הקוזאקים בשלטונות. מרידות אלו הגיעו לשיאן במרידתו הגדולה של בוגדאן חמלניצקי בשנת 1648 שהכניס לצבא את כל האיכרים שרצו בכך וערך טבח באוכלוסייה הפולנית הלא אורתודוקסית. במהלך טבח זה נרצחו יהודים רבים ובהיסטוריה היהודית הוא נזכר כפרעות ת"ח-ת"ט, שנחשבות לנוראות ביותר עד מלחמת העולם השנייה והשואה.

בשנת 1654, כאשר הבין כי אין ביכולתו לכונן מדינה עצמאית, הכיר חמלניצקי במוסקבה כשליטה. אוקראינה נקבעה כחבל אוטונומי של הקוזאקים שמספרם עמד על כשישים אלף. עד מהרה נתגלעו מחלוקות בקרוב הקוזאקים ביחס לאדנותה של מוסקבה ומנהיגים שונים הכירו בפולין ובתורכיה כשליטות. בשנת 1700 ביטלה פולין את צבא הקוזאקים. בעלי-אחוזות שלה חזרו להתיישב באדמות שוממות אולם איכריהם המשועבדים היו בורחים ומצטרפים לכנופיות שהיו עושות אף הן טבח בפולנים וביהודים. בשנת 1768 נערכו פרעות ביהודים על ידי ההיידמקים, שהיו כנופיות של קוזקים.

אוקראינה תחת שלטון רוסי

ההתיישבות בשטחי הערבה שבמזרח הצליחה יותר הודות להסכמת המתיישבים לפיקוח רוסי. רבים מהמפקדים הקוזאקים הפכו לבעלי אחוזות והתקרבו בתרבותם ובאורח חייהם לאצילים הרוסים. במאה השמונה-עשרה איבדה אוקראינה את האוטונומיה שלה, אך דווקא אז התרחבו בה השטחים המאוכלסים. שטחים רבים התחלקו בין בעלי האחוזות שהושיבו בהם איכרים.

בתחילת המאה התשע-עשרה החלה מתגבשת הכרה לאומית אוקראינית שהביאה לידי צמיחתה של תנועה לאומית-מדינית. נוסדו ארגונים לאומיים סלאבים ואוקראינים. בחלקים הרוסיים של אוקראינה דיכא שלטון הצאר את התנועה הלאומית האוקראינית. אחת הסיבות לכך הייתה ששלטון זה רצה לראות באוקראינים כחלק מהעם הרוסי ולא כמתבדלים. הוצאו איסורים על ספרי לימוד ודת בשפה האוקראינית. באזורים אחרים באוקראינה שהיו תחת שלטונות שונים ההתארגנות הלאומית הייתה נוחה יותר. השם אוקראינה הוחל על כל חבלי הארץ שבהם דוברה הלשון הדומה לאוקראינית המקורית.

החל מסוף המאה התשע עשרה נערכו פוגרומים בהשראת הממשל. ראשיתן ב"סופות בנגב" ב-1881. בשנת 1917, לאחר נפול שלטון הצאר הוקמה בקייב "המועצה המרכזית" של ארגוני אוקראינה הרוסית. מועצה זו הכריזה על עצמאותה של 'הקהילה האוקראינית העממית' לאחר תפיסת השלטון על ידי הבולשוויקים. כיוון שגרמניה ואוסטריה תמכו בהתארגנות הלאומית האוקראינית הן הכריחו את רוסיה להכיר בעצמאותה של אוקראינה. אולם מצב זה לא נמשך זמן רב. הבולשוויקים המקומיים הקימו בעיר חארקוב ממשלה סובייטית יריבה. הצבא הגרמני, שתמך באוקראינים, עזר לגרש את הצבא האדום, אולם תוך כדי כך כבש את כל הארץ ומינה שליט מטעמו.

בשנת 1918, בתום מלחמת העולם הראשונה קיבלה אוקראינה עצמאות והוקמה 'הרפובליקה העממית של אוקראינה', אולם שטחה של אוקראינה הרוסית חזר להיות שדה קרב בין האוקראיניים, הסובייטים והפולנים. במצב זה לא יכלה גם אוקראינה המערבית לעמוד בפני הצבא הפולני וכך סופחה לפולין. לאחר ניצחון הסובייטים באוקראינה הרוסית, היא נכללה בשטחי ברית המועצות כרפובליקה סוציאליסטית סובייטית. אף על פי כן, התרבות האוקראינית פותחה כתרבותה של המדינה ועיר הבירה עברה לקייב. במלחמת האזרחים בשנת 1919 נערך טבח ביהודים על ידי צבאו של ההאטמאן סימון פטליורה, שהיה מנהיג הקוזקים באותה העת.

שימוש ראשון ברעב לדיכוי האוקראינים

כבר ב-1918, ראשית ימי השלטון הסובייטי, פרצו כנגדו מאות מרידות של האוכלוסייה הכפרית בתחומי שלטונו, באוקראינה ובמקומות נוספים, ובשנת 1920 עשרות אלפי איכרים באזור טמבוב שברוסיה דרשו את ביטולו של המשטר הסובייטי. רק כוחות של הצבא האדום הצליחו לדכא את המרד וזאת על ידי הוצאה להורג של מאות אנשים, לקיחת מאות נוספים כבני ערובה ולמעשה מחיקת כפרים שלמים מעל פני האדמה. בשנים הבאות המשיכה התנגדות האיכרים והתפשטה כמעט לכל רחבי אוקראינה ורוסיה. בתגובה לכך, נקט השלטון הסובייטי בצעדים בעלי משמעות כלכלית הרסנית כלפי האיכרים. ראשית, על האיכרים הוטלו מיסים גבוהים מאוד ונדרש מהם למכור את תוצרתם למדינה במחיר נמוך בהרבה ממחיר השוק. בנוסף לכך, הסחורה החקלאית שנועדה למכירה ולא לצורכי החקלאים עצמם, הוגדרה כעודפי ייצור והוחרמה תוך שימוש בכוח- בשנת 1919 הוחרמו בין חמישה-עשר לעשרים אחוזים מהתוצרת החקלאית ובשנת 1920 הוחרמו כשלושים אחוזים. בעקבות מדיניות זו, איבדו האיכרים את הרצון לייצר סחורות שיוחרמו, וכך נוצרה ירידה משמעותית בייצור החקלאי. בתחילת שנות העשרים שרר רעב כבד באזור נהר הוולגה שברוסיה, רעב שנוצר בעקבות שילוב בין מספר גורמים – מלחמת האזרחים שהתחוללה באזור זה מספר שנים, בצורת באזורי מרכז רוסיה בשנת 1921 ומדיניות חקלאית שגויה של השלטון הבולשוויקי. ההיסטוריון טימותי סניידר טוען כי מותם של מיליוני בני אדם שנגרם על ידי רעב זה ועל ידי מחלות הכרוכות בו לימד את הבולשוויקים "שמזון הוא נשק".

האוכלוסייה הכפרית ברובה לא תמכה במפלגה הבולשוויקית, על אף שזו טענה כי אחת ממטרותיה העיקריות היא הגנה על האיכרים העניים מפני ניצולם על ידי מי שכונו בפיה ה"קולאקים" – האיכרים העשירים בעלי הרכוש שהעסיקו פועלים בשכר. רק מאות ספורות של איכרים היו חברים במפלגה לפני המהפכה. אך גם עשור לאחר המהפכה, בשנת 1927, עדיין מנתה המפלגה רק כ-14,000 איכרים עניים מתוך כשלושה מיליון חבריה. השלטון הסובייטי הצליח לשבור את ההתנגדות הגלויה והאקטיבית של האיכרים באמצעות הפעלת כוח, אולם הוא לא הצליח לשבור את התנגדותם השקטה והפסיבית שהתבטאה במקרה זה בחוסר נכונותם להשתלב בשורות המפלגה.

גרוש אוכלוסין, הלאמת אמצעי ייצור והרעבה

בשנת 1928 החל סטלין ליישם את תכנית החומש הראשונה שלו, אשר במסגרתה הציע להפקיע קרקעות חקלאיות וליישם מדיניות של קולקטיביזציה. משמעותה של קולקטיביזציה זו הייתה שיוך הקרקעות, הציוד והאיכרים לחוות שיתופיות, קולחוזים, שבאמצעותן, כך טען, תהליך ייצור המזון יהיה יעיל יותר. כמו כן, תכנן סטלין להפוך את תהליך הייצור למודרני, ממוכן ותעשייתי יותר מהאופנים שבהם פעלו החקלאים עד כה. באמצעות הקולקטיביזציה תוכל המדינה לשלוט בתוצרי החקלאות וכן באיכרים ובפועלים. כך גם תוכל המדינה לייצא תוצרת חקלאית לחוץ לארץ ולהשיג על ידי כך מטבע חוץ להשקעה בתעשייה.

ה'הולודומור'. תמונות ארכיון

בשנת 1929 הכריז סטלין על תוכנית הקולקטיביזציה בתחום החקלאות. בפועל, משמעותה של תכנית זו הייתה דיכוי איכרים אוקראינים ורעב יזום שהוביל למותם של מיליוני אנשים. התוכנית באה לצד נאום שנשא סטלין בכינוס החקלאים-המרקסיסטים בדצמבר של אותה שנה על ביטול מעמד הקולאקים. למעשה, החליטה ממשלת ברית המועצות להקים מסגרות משק קולקטיביות באזורים הכפריים ולצאת למאבק בקולאקים במטרה לחסל מעמד זה. משמעותה של הקולקטיביזציה הייתה הלאמת כל אמצעי הייצור החקלאיים בברית המועצות, וזאת במטרה לייצר מזון באופן יעיל יותר. באזורים הכפריים הוקמו קולחוזים, שהם משקים חקלאיים שיתופיים, והוחל איסור על אחזקת משקים פרטיים. כל איכר אשר התנגד לתהליך הקולקטיביזציה כונה קולאק, נתפס כאויב המשטר וכפי שמתאר ההיסטוריון אדוארד קאר:

ליישום תכנית הקולקטיביזציה באוקראינה בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים היו מספר סיבות. חלקן סיבות גלויות, שנאמרו בפומבי ובלא הסתייגויות, וחלקן סיבות שניתן להבין אותן מתוך מבט על דברים שנאמרו על ידי סטלין וחברי מפלגתו ותוך בחינת האירועים ההיסטוריים שקרו. הקולקטיביזציה הייתה למעשה כלי בו השתמש סטלין מתוך אמונה כי יצירת שינוי כלכלי משמעותי תחזק את המערכת הפוליטית שלו. בעת שבה העולם צעד לקראת משבר כלכלי, יכלה לדעתו המדינה להתערב בכלכלה, ובייחוד בחקלאות, ולתת מענה למשבר. משום כך, בשנות העשרים הניחו המנהיגים הסובייטים לאיכרים לעבוד את אדמתם ולהתעשר מתוצריה, אולם בראשית שנות השלושים הם יצרו שיטה חדשה שבה האיכרים עובדים את האדמה שכבר הופקעה מידיהם ואיננה עוד רכושם הפרטי וכך למעשה עובדים למען המדינה. בתכנית זו קיבלה אוקראינה תפקיד מרכזי. על פי ההיסטוריון טימותי סניידר:

"…הייתה אוקראינה יותר ממקור למזון בלבד. חבל הארץ הזה יאפשר להם [לסטלין ולהיטלר שלטש אף הוא עיניים אל עבר אוקראינה- תוספת שלי] לשבור את כללי הכלכלה המסורתית, להציל את ארצותיהם מעוני ובידוד ולעצב את היבשת לפי חזונם. כל תכניותיהם וכוחם היו תלויים בשליטתם באדמתה הפורייה של אוקראינה ובמיליוני פועלי החקלאות שלה".

אולם, לצד המניע הכלכלי עמד גם מניע פוליטי. ההכרזה על תכנית הקולקטיביזציה בתחום החקלאות באה לצד נאום שנשא סטלין בכינוס החקלאים-המרקסיסטים בדצמבר של אותה שנה על ביטולו של מה שסטלן הגדיר כ"מעמד הקולאקים". למעשה, החליטה ממשלת ברית המועצות להקים מסגרות משק קולקטיביות באזורים הכפריים ולצאת למאבק בקולאקים במטרה לחסל מעמד זה. חשוב לציין, כי בפועל המדינה היא זו שקבעה והגדירה מי הוא קולאק, וכך יכלה כמובן לפעול כנגד כל מי שנתפס בעיניה כאיום. באזורים הכפריים הוקמו קולחוזים, שהם משקים חקלאיים שיתופיים, והוחל איסור על אחזקת משקים פרטיים. כפי שניתן לשער, התנגדות האיכרים למדיניות הקולקטיביזציה ומחאתם כנגדה הייתה רבה מאוד. כל איכר אשר התנגד לתהליך הקולקטיביזציה כונה קולאק, נתפס כאויב המשטר וכפי שמתאר ההיסטוריון קאר:

"עשרות אלפי קולאקים נושלו מאדמתם ומבתיהם ושולחו להסתדר בכוחות עצמם או הוגלו לאזורים מרוחקים; בעלי החיים שלהם, מכונותיהם וציודם נמסרו לקולחוזים, רק איכרים מעטים מכל קטגוריה שהיא הצטרפו לקולחוזים מרצונם החופשי…".

כמעט שני מיליון חקלאים גורשו לאזורים מרוחקים של ברית המועצות בין השנים 1930-1931 והגירוש נמשך בהיקף מצומצם יותר במשך כל שנות השלושים. תנאי הדרך של המגורשים הללו ברכבות ובמחנות המעבר בדרך למקומות היישוב החדשים אותם נאלצו להקים היו קשים ביותר. על פי ההיסטוריון רודולף ראמל, כ- 13 אחוזים מן המגורשים מתו לפני שהגיעו למקומות אליהם גורשו.

ה'הולודומור' 1933. (צילום: Alexander Wienerberger / ויקימדיה).

ההיסטוריון דייויד ר. מארפלס מציג במאמרו- "Ethnic Issues in the Famine of 1932–1933 in Ukraine" עבודות חקר וטענות שונות ביחס לשאלה מה היו מקורותיו של הרעב באוקראינה- האם היה תוצר של תנאים סביבתיים או אקלימיים או שמא חלק ממדיניות רשמית של המפלגה הסובייטית שכוונתה הייתה לחסל את הלאומיות האוקראינית. מארפלס מבקש להדגיש במאמרו את הסיבות הלאומיות לרעב ולשם כך הוא מביא ציטוטים מתוך דיונים שהתקיימו בפורום שהתכנס על מנת לדון בסיבות למצב ובו נכחו גם וויאצ'סלב מולוטוב ולזר קגנוביץ' חברי המפלגה שהגיעו במיוחד ממוסקבה. בדיון זה אמר מזכיר המפלגה ס. ו. קוסיור את הדברים הבאים:

"…היה מספר גדול של אלמנטים אנטי-מפלגתיים שקיבלו חברות במפלגה באוקראינה… הם משקפים תאוריות 'קולאקיות'…" בהמשך הדיון אומר קוסיור: "זו לא טעות שבמחוז אומן היה מספר הטעויות הגבוה ביותר. אלו שמכירים את האזור יודעים שאפשר למצוא את המספר הגבוה ביותר של… אלמנטים 'קולאקים'…" ב- 1929, מספר שנים קודם לכן, אמר סטלין שהקולאקים "יחוסלו בתור מעמד".

צעדים נוספים אשר ננקטו אך ורק כלפי האוכלוסייה באוקראינה וכללו תקנות נוספות על מכסות של תבואה, עונשים על חוסר עמידה במכסות התבואה, סגירת הגבולות כך שהאיכרים לא יוכלו להימלט ועוד, עשויים לשקף יחס יוצא דופן וספציפי כלפי האוקראינים. כיוון שבעקבות הקולקטיביזציה לא עלה הייצור החקלאי אלא אף ירד ירידה קיצונית ואיכרים רבים סבלו מרעב כבד בתחילת שנות השלושים בעקבות התכנית הזו, ניתן לשער כי הסיבות הפוליטיות היו הסיבות המרכזיות שהניעו את המשטר הסובייטי, ובראשו סטלין, להגות וליישם את תכנית הקולקטיביזציה. המשטר הסובייטי ראה במה שהוא כינה 'מעמד הקולאקים' ובהתפתחות הלאומיות האוקראינית איומים משמעותיים עליו והוא חיפש דרכים להתמודד עימן. באמצעות יישום תכנית הקולקטיביזציה, ניסה המשטר הבולשוויקי לשנות את יחסי הכוחות הפוליטיים באזורים הכפריים ולבסס את שלטונו שם. סניידר טוען בספרו כי:

"בתור מעמד חברתי לא היו הקולאקים (איכרים אמידים) קיימים מעולם; המושג לא היה אלא סיווג סובייטי שקיבל חיים פוליטיים משלו. הניסיון "לחסל את הקולאקים" בתוכנית החומש הראשונה גזר מוות על מספר עצום של בני אדם, אבל הוא ברא מעמד ולא חיסל אותו דווקא: מי שנטבעו באות קין ודוכאו, ובכל זאת שרדו. המיליונים שגורשו או נמלטו בימי הקולקטיביזציה נחשבו לקולאקים לעולם ועד, ומקצתם אף קיבלו עליהם את הסיווג הזה. ההנהגה הסובייטית נאלצה לתת את הדעת על האפשרות שהמהפכה יצרה את יריביה שלה."

"בשנת 1932, בשטחים שבמזרח אוקראינה שהיו תחת שלטון ברית המועצות, אותם אזורים המכונים "האסם של אירופה" או "אזורי הלחם" בהם גודלו כמויות אדירות של חיטה- התחיל רעב המוני." כך אמר בראיון מיוחד לדבר ראשון היסטוריון ד"ר ארטיום חארצ'נקו, מרצה להיסטוריה של אוקראינה באוניברסיטה של העיר חארקוב בה הוא גם מתגורר. "את הסיבה העיקרית לרעב ציינו אז כתוצאה של טעות בתכניות לייצור עתודות הלחם. מאוחר יותר יטענו שרק האיכרים העצמאיים (קולאקים) נפגעו, והיה מיתוס שאם האיכר ילך לקולחוז (כפר חקלאי שאמצעי הייצור בו הם בבעלות המדינה ותוצרתו משותפת ד.ט) הוא יינצל – אבל זה היה שקר. שום דבר לא יכל לעזור להם מכיוון שבמרכז הפוליטיקה החדשה ההיא לסטלין עמד אתגר התיעוש. הוא ביקש לבנות במהירות חברה תעשייתית שלמה, שתאפשר לברה"מ להגיע לרמה תעשייתית כמו ארצות המערב. "

חארצ'נקו מספר שמהזמן שבו נפלה האימפריה הרוסית וקמה ברה"מ היו מספר ניסיונות אוקראיניים לאומיים ליצירת מרחב ריבוני, כולל העמדת הנהגה סוציליסטית שתשתף  פעולה עם ההנהגה הבולשביקית במוסקבה, אך כל הניסיונות הללו הופלו ע"י הבולשביקים. "באוקראינה ובעוד מקומות כמו גאורגיה, קמו התארגנויות פוליטיות שקראו לעצמם נאציונל קומוניסטים – הם האמינו באינטרנציונאל אך במקביל לכך לא רצו להיות חלק מאימפריה וביקשו מרחב לביטוי הזהות הייחודית והמסורת הלאומית שלהם"

"אז מאיפה מביאים כסף לכל הפרויקטים הגרנדיוזיים האלו? במיוחד כשצריך היה לשלם במטבע זר למשקיעים הזרים שסייעו בתיעושה של ברית המועצות? המקור הכלכלי היחיד היה החקלאות. לא הייתה לברה"מ שום מקור כלכלי, לפחות בסדר גודל כזה, למימון כל המערך הזה. לכן רצחו את החברה החקלאית במשך השנים. זו הייתה הגישה הסטליניסטית; לתכנן תוכניות בלתי ישימות, לקחת מהאיכרים מאות אלפיי טונות של תבואה ולמכור אותה בעבור מימון לתיעוש שעיקרו ייצור כלי משחית. לקראת שנת 1931 המצב הוא כזזה שכ-70% מהאיכרים כבר מסרו את רכושם ועברו לקולחוזים. כמובן שלולא היו מאיימים עליהם, פוגעים בהם, בוזזים אותם ומרעיבים אותם הם לא היו עוברים מרצונם החופשי לקולחוז בו המצב קשה לכתחילה. "

"סטלין כותב בעיתון פראבדה, לנוכח הביקורת על המהלכים, שהאיכרים פשוט לא מבינים את הפוליטיקה שלו ונעשו מספר מהלכי הקלות לאיכרים. מאפשרים לאיכרים חופש מסוים ואפילו מרשים לצאת מהקולחוזים אבל אחרי שנה הדברים חוזרים להיות כפי שהיו, דוחפים בכוח את האיכרים לקולחוזים והשלטונות לוקחים את התבואה בקצב כזה שהאיכרים לא מצליחים יותר לעמוד ביכולת לייצר חיטה. לאיכרים בקולחוזים והמיעוט שבעצמאיים פשוט לא נשארו יותר זרעים לזרוע, לא כדי לייצר חיטה, ולא כדי להאכיל את משפחותיהם. בשלב הזה, בסביבות שנת 1932 ,מתחיל רעב שהורג מיליוני אנשים. והמספרים הרשמיים היום, שהגיעו בעקבות מספר מחקרים אמפיריים, עומדים על כ3.9 מיליון בני אדם."

חראשצ'נקו טוען שעד תחילתו של הרעב הגדול , סטלין וצמרת ההנהגה הבולשביקית באמת האמינו שנותר לחם לאיכרים ושהאיכרים כנראה מחביאים אותו. "הדברים הגיעו עד לכדי כך שהעיתונות תיארה ערים שלמות מתחת לאדמה בהם האיכרים מחביאים את הלחם – זה היה שקר מוחלט, אך זה נכתב  בעיתונים."

"בשטח הקימו בריגדות של פעילים מהערים, לוחמים, כוחות משטרה, חברי הקומסמול, (תנועת הנוער של המפלגה הבולשיביקית ד.ט) ומן גופים שנקראים 'מועצות העוני' ,איברים קומוניסטיים שנוצרו בכפרים עצמם ששימשו כמשתפי"ם שפעלו כנגד השכנים שלהם, לצערנו הרב, ע"פ המחקרים שנעשו עם השנים בנושא עלתה תמונה מאוד לא יפה, גילו שהיו לא מעט משתפי"ם כאלו. והמשתפים הרביצו, ולקחו ועזרו לכוחות השלטוניים למצוא את המוקמות בהם אנשים החביאו חיטה – כך זה קרה"

"במשך הרבה זמן הזיכרון הציבורי והמחקרים האוקראינים טענו שהרעב היה רק בכפרים. אבל גם בערים הגדולות היה רעב. צריך להבין את התמונה המלאה דרך הסתכלות על האזורים שבהם היה הרעב. הפרדוקס של ההולדמור הוא שמי שנפגע ממנו אלו אותם 'אזורי הלחם' שייצרו חיטה, כלאמר הכפריים. בברה"מ לעיתים קרובים בערים לא היה אוכל אבל בקולחוזים המצב היה בסדר גמור וכאן המצב התהפך. מדובר פה באזור חארקוב, שמאבד כמיליון בני אדם, ואזור קייב שמאבד כמיליון אנשים – כל שאר האזורים נפגעים במסרים פחותים מזה. המחוז השלישי שנפגע הוא ויניצה, כחצי מליון נספים – אלו בעצם המחוזות שהם הקורבנות העיקריים של ההולדמור. שאר האזורים שנפגעו אז המספרים שם עוד יותר פחותים"

גם כאן חארצ'נקו מציין שצריך לראות את ההרעבה הגדולה כחלק מסיפור גדול יותר. ומצביע על כל מערך הקצאות הלחם שנעשה תחת משטר סטלין כאשר לתושבים חולקו כרטיסיות לקבלת לחם. "תחת המשטר הזה היו לך אוכלוסיות שלמות שהמשטר אמר בגלוי – אנחנו לא מתכוונים להאכיל אתכם. ולמה? כי האוכלוסיות האלו זוהו עם מעמד מסוים – האנשים האלו נושלו מזכויות רבות במהלך שנות ה-20  ובתקופות הקצאת הלחם האנשים האלו פשוט נשארו לרעוב למוות."

"בתוך כך תקופת ההרעבה הגדולה המדינה בעצם שומרת רק על שני סוגי אוכלוסיה; אלו שמשרתים בצבא האדום ואותו סקטור פועלי אשר עבד במערך הייצור התעשייתי הכבד, בעיקר הייצור התעשייתי-בטחוני או מערך הייצור התעשייתי של המכונות הכבדות. מהלך זה מובן מכיוון שדיקטטורה חייבת לשמור על הצבא שלה וכל המערך התעשייתי שמתחזק אותו. וזה השקר הגדול של המדינה הבולשביקית שטענה שהיא דואגת לכל מעמד הפועלים שלה אבל בפועל – דאגה בעיקר רק לאותם פועלים בתחומי התעסוקה האסטרטגיים בעיניי המדינה. ובזמן ההרעבה הגדולה אז המדינה האכילה רק את העובדים האלו. בכל מקרה, כאשר המצב הגיע לכך שלא נשאר עוד בכלל לחם"

"מהכפרים הרעב התחיל לזלוג לאט-לאט לתוך הערים. בעיר מרכזית כמו חארקוב, שהייתה מרכז דרכו עברו מסלולי רכבת רבים, וכאן יש לנו הרבה סיפורים על איכרים שניסו להציל ילדהם ואת משפחותיהם והם נוסעים לחארקוב – אך שם הם לא מוצאים כלום, כי אסור לקבל אותם לעבודה, אין שם אוכל  ושם הם פשוט מתים. יש לנו תמונות, שנאספו ע"י השגרירות הגרמנית בעיר, של שורות של מאות איכרים מתים שנאספו וקובצו לצד הדרך"

אחת השאלות הקשות שנמצאות עד היום בויכוח בין היסטוריונים או סתם אנשים מהשורה, היא האם היה מדובר במהלך מכוון שכוון כנגד העם האוקראיני וביקש להשמיד חלקים מתוכו או כפשע כללי שהיה תוצר של מדיניות פוליטית-כלכלית שגרמה לרעב המוני שבין קורבנותיו היו בעיקר האוקראינים. התשובה של חארצ'נקו לשאלה הזו היא מורכבת

"הרעב הגדול , שנוצר כתוצאה ממדיניות התיעוש המהיר של סטלין, שרר לא רק באוקראינה. חד וחלק. הרפובליקה שסבלה הכי הרבה באותה תקופה הייתה בכלל קזחסטן, שם השלטונות שברו בכח ואלימות את אורח החיים הכלכלי-שבטי. נלקחו מהשבטים העדרים שלהם , מהלך שהוביל בסופו של דבר לכך שכמחצית מאוכלוסיית קזחסטן נהרגה , מתוך אוכלוסייה של כ 3.5 מיליון אנשים מתו כ 1.5 מיליון "כל הקורבנות הללו הם בסופו של דבר קורבנות של מדיניות של לקיחת אוכל מחלק אחד של אוכלוסייה כדי להאכיל חלק אחר באוכלוסייה"

אז איך זוכרים את הרצח הזה אחרי שהוא מתבצע?

"כמו ברצח העם שקרה תחת משטר פול פוט בקמבודיה, גם כאן מה שקרה זה שלאחר המאורעות הקורבנות נאלצו לחיות בשכנות ליד השוחטים שלהם. אסור היו לשורדים ולמשפחות לשוחח על ולציין את מה שקרה ויותר מזה – לקורבנות לא התאפשר כלל  להאשים את רוצחיהם. הנהגת ברה"מ לדורותיה לא הרגישה אשמה על מה שקרה עד סוף קיומה בתחילת שנות ה-90. בקונגרס ה-20 של המפלגה ב-1956, בו נשיא ברה"מ, ניקיטה חרשצ'וב, הוקיעה את פשעי סטלין אז הוא התייחס רק לפשעים שכוונו נגד יריבים פוליטיים בתקופת הטרור האדום במחצית השנייה של שנות ה 30. אבל כל שאר הפשעים שבוצעו כנגד אנשים אחרים – לא הוזכרו כלל"

"אז כן, הפשעים לא הוזכרו ע"י השלטונות ואנחנו יודעים היטב שהשלטונות ידעו מה הם עוללו. אי אפשר היה שלא לדעת על מוות של מיליוני בני אדם. בכל מקרה – לאורך כל תקופת ברה"מ, אסור היה לדבר על הנושא במרחב הציבורי בכלל. בשנות החמישים לאחר עלייתו של חרושצ'וב אפשרו לדבר על 'בעיות בתחום הפריון' , זה היה כאילו מן התייחסות שולית שהשלטון אפשר להתייחס לאירוע ההיסטורי הזה וזהו. וכך היה עד 1987"

"מדובר על שתי דורות שלא יכלו לדבר על האסון הזה, כמובן שדיברו על זה בבתים אבל יש תופעה מעניינת שגם אחרי פירוק ברה"מ, כשהתחילו לאסוף באופן מסודר ומרוכז ראיונות עם השורדים וצאצאי השורדים – אז אנשים פחדו לדבר על זה – וזה סימן לכמה עמוק, פסיכולוגית, הוטמע הדיכוי הבולשביקי. בגלל הדיכוי השורדים נאלצו לשכנע את עצמם שפשוט קרה כך – ואף אחד לא אשם בזה. מה סיפרו לי במשפחה? שהייתה תקופה בה אכלנו דשא וקליפות עצים במשך חודשים והיינו כל הזמן רעבים. אז כן, יש לך פה סיפורים פרטיקולריים, אישיים, ואין לאיש הפשוט למי לפנות כדי להבין את הרעב.  אז כן, סבתא מספרת שמתו לה מרעב שבעה אחים. אבל למה? באשמת מי? מי האויב פה שגרם לזה? כי נגיד במלחמה זה ברור – הגיעו הנאצים ורצחו אנשים, ביצעו שואה. כאן הסיפור שונה לחלוטין, הנה יש לנו שכן שלקח מאתנו חיטה בכח. למה זה קרה? בגלל מי? התמונה הגדולה לא הייתה אפשרית להבנה, ובכלל אסור היה לנסות להבין אותה"

"אז איפה כן מדברים על זה? בגלות האוקראינית; בעיקר בקנדה וארה"ב. שם אנשים שמרו על הזיכרון, כתבו על כך, אבל מבחינה אקדמית אי אפשר היה לחקור את זה בכלל מכיוון שלא הייתה גישה לארכיונים. הם כתבו נכון על מה שקרה אבל לא יכלו לאשר, אקדמית ורשמית, את זה שזה קרה. נשענו על כל מיני מקורות. אחד הפופולאריים  היה הדוח של הקונסול של איטליה הפאשיסטית באוקראינה סרג'יו גרדגיגו שדיווח בזמן אמת לאיטליה שהבולשביקים רצחו מיליוני איכרים ומסר מספר של כ 10 מיליון הרוגים , מספר שנשמר בחלק מהזיכרון הקולקטיבי עד היום. הוא אגב היה בטוח, מנקודת המבט הגזענית שלו, שההרעבה הייתה  חלק ממלחמת גזעים בתוך ברה"מ – זה שקר כמובן. גם תחת הכיבוש הנאצי של אוקראינה הנאצים השתמשו בפרופוגנדה של הבולשביקים רצחו מיליוני אוקראינים. הבעיה פה שזה הכל הייתה פרופוגנדה אבל היא לחלוטין נשנעה על אמת. בכל מקרה, דרך המקור הזה, חוקר איטלקי מפורסם בשם אנדראה גראציוזי כתב בשנות ה50 ספר על ברה"מ וציין את מה שקרה, וכשהספר תורגם לאוקראינית בסוף שנות ה80 – הרבה מאוד מהציבור והאקדמיה באוקראינה נפגשו עם הנושא

"ב-1987 לראשונה המפלגה נותנת אישור להקמת ועדה מיוחדת עם היסטוריונים, מדובר על תקופת הפרסטרויקה ( תוכנית השינויים המבנית פוליטית-כלכלית של נשיא ברה"מ מיכאל גורבצ'וב ד.ט) מי שנותן לכך אישור הוא המזכיר הראשי של אוקראינה בצמרת השלטון, שירבצקי. בכל מקרה, השלטונות כנראה לא ציפו למצוא שום דבר. ולכאן נכנסת הדמות הבאה, סטניסלב קולצ'יצ'קי – היסטוריון ואיש אקדמיה בכיר מאוקראינה (עד היום) שאמר נחרצות – הייתה הרעבה מכוונת ולא שום 'בעיית פריון או תפוקה'"

"הוא כתב על כך הרבה מאוד עוד כשהארכיונים היו סגורים וכשהם נפתחו הוא ציין באיזה הלם הוא היה כאשר הבין שהאירועים, ובעיקר הסיבות אלהם, שכביכול הרעב היה תוצאה רק של הקולקטביזציה והמלחמה במעמד הקולאקים – הכל היה שקר. לועדה הזו נתנו לראשונה לראות את הארכיונים והחוקרים הגיעו לממצאים מרעישים"

"כבר מתחילת שנות ה-80 האינטלגנציה האוקראינית בגלות וגם האקדמיה במערב מתחילים להתעניין יותר ויותר בנושא ונוצר לחץ על ברה"מ לאפשר גישה לחומר"

"באמצע שנות ה-80, החוקרים רוברט קונקווסט וג'ייסון מייס כותבים ספר בשם 'קציר הצער' (the harvest of sorrow) הספר יוצא כמובן רק במערב והופך לסמל מכיוון שהוא הספר הראשון שמתאר באופן מערכתי איך עבדה מכונת ההרעבה. כלאמר, שהיה מדובר במהלך מכוון ומאורגן, שבוצע ע"י הבולשביקים לפני חמישים שנה והביא למותם של מיליונים"

"אז בעקבות הספר מתחילים לקום מפגשים וקונגרסים שדנים בנושא. את הקונגרס הראשון מקים הפרופסור רומן סרבין מקנדה, שכותב עד היום, ובקונגרס ובמפגשים האקדמאיים שלאחריו מתחילים לראשונה להשתמש במושג רצח עם בכל הקשור לתיאור האירועים שהתרחשו באוקראינה בין 32 ל33"

"כמובן שלאף חוקר מאוקראינה או מרוסיה לא מרשים לטוס ולהיות נוכח בקונגרסים הללו אבל הדיווחים על הקונגרסים ועל חלק מהתוכן סביבו הקונגרסים נסובים מצליח לפרוץ את הגבול לתוך ברה"מ. נקודה מעניינת היא שאחרי שהועדות הסובייטיות אפשרו לחוקרים והיסטוריונים בברה"מ לחקור את הנושא ובגדול אישרו לדבר על כך שהתרחש פשע בקנה מידה היסטרי – השלטונות באוקראינה עצמה, וספציפית, מי שנהיה לימים ראש ממשלת אוקראינה הראשון, לאוניד קראבצ'וק, אז, בהיותו המזכיר הראשי של אוקראינה תחת השלטון המרכזי בברה"מ, אסר לחלוטין לדבר על הנושא. אבל ב1991, עם הכרזת העצמאות של המדינה האוקראינית, כולם מתחילים לדבר על זה"

"במערב אוקראינה של אז, שהיא בעצם פולין, ידעו הארגונים האוקראינים מה שקורה לאחיהם במזרח אוקראינה, שהם נהרגים שם בכמויות. הם ניסו לזעוק את זעקתם, הם ניסו ללכת לשלטונות הפולנים לנסות לשכנע אותם לעזור להם – אבל כמובן כל זה היה חוסר תועלת. ובכלל, צריך להגיד משהו קשה  על יחס שאר המדינות אל מול ההולדמור. הרי לקחו את כל החיטה מהאיכרים, ולמי נתנו אותה? בין היתר כתשלום לאמריקאים שהוזמנו לבנות את התעשייה. כלאמר בארה"ב ידעו היטב שבאוקראינה מתים מליונים מרעב – ובכל זאת ארה"ב לקחה את החיטה כי זו הייתה תקופת השפל הגדול וכו'. גם גרמניה ואחריה צרפת ואנגליה היו לקוחות גדולים של החיטה הזו – אז זה לא רק הפולנים השכנים, המערב כולו ידע על מה שמתרחש ולא עשה כלום. ראש ממשלת צרפת ביקר בברה"מ בזמן ההולדמור והיה בחארקוב וקייב, בלב מוקדי הרעב. כמובן שהראו לו את הפיונרים (חניכי תנועת הנוער הקומוניסטי עד גיל 12 ד.ט) השמנמנים. הראו לו חנויות מסוימות מלאות כל טוב והוא כמובן חזר לצרפת וכתב איך הכל נפלא בברה"מ בזמן שמאות אלפים מתים ברעב"

"אל מול זאת באותה השנה הגיע לאוקראינה עיתונאי ואלשי בשם גארארד ג'ונס, שכתב עבור המנצ'סטר גארדיאן. הוא ירד מהרכבת בחארקוב, לקח תיק עם אוכל, והלך להסתובב בכפרים בלי רישיון כמובן. הוא מספר איך הוא עובר בכפרים, נכנס לבתים וראה איך ילדים גוועים ברעב מול עיניו ממש. הוא תיאר שורות של גופות של ילדים בבתי התושבים. באחד מתיאוריו הוא מספר על ילדה קטנה שלקחה ממנו חתיכת נקניק ואמרה לו שעכשיו היא מאושרת כי היא אכלה ועכשיו היא תוכל למות בשלווה"

"הוא חזר לבריטניה וכתב על כל זה אבל בתגובה לכך בברה"מ אמרו שהוא שקרן כי במקביל אליו נכנס לאוקראינה עיתונאי אמריקאי זוכה פרס הפוליצר ,וולטר גוראנטי, שגם לו הראו בברה"מ תמונה כוזבת של המציאות והוא חזר לארה"ב ובמספר טורים קטל את ג'ונס ותיאר שבברה"מ המצב בסדר גמור, 'כן יש בעיה לפעמים עם הפריון ואנשים לעיתים מתים' הוא כתב, 'אבל חוץ מזה הכל טוב' בסופו של דבר ג'ונס, שסומן ע"י השלטונות האדומים, נרצח ע"י המודיעין הסובייטי על גבול סין"

"אז כן, כמו בסיפור של שואת יהודי אירופה, כמו ברואנדה, שהקהילה הבינלאומית ברוגע צפתה בכל מהצד ולא עשתה כלום. בידיוק כמו בדארפור. תמיד האומות הגדולות שיכלו להתערב ולהושיע – לא עושות כלום. אז כן, גם בהולדמור ידעו ושתקו."

זיכרון והנצחה

"מ-1991 עיתונאים, חוקרים ופעילים חברתיים התחילו לשוחח על ההולדמור באופן ציבורי והזיכרון הפך לנחלת הכלל. החלו לציין את השבת האחרונה של נובמבר כיום הזיכרון, פשוט כתאריך סמלי. בזמן כהונתו של הנשיא השני של אוקראינה , לאוניד קוצ'מה, הובל מהלך פוליטי מעניין שניסה לעשות מיקס נוח בין הזכרונות הלאומיים-היסטורים של מערב אוקראינה ומזרח אוקראינה"

"במערב אוקראינה נבנה מיתוס סביב זיכרון הארמיה האוקראינית שהתנגדה לנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה ובמזרח אוקראינה הוזכרה רק המלחמה על קורבנותיה. בקשר להולדמור קוצ'מה  אפשר לדבר בחופשיות על כך אבל לא הייתה שום מדיניות של הממשלה להתמודד עם זיכרון קורבנות ההולדמור. בשטח המצב היה שונה, באמת הרוחות הפטריוטיות של אומנים, פעילים חברתיים ועיתונאים החלו לכונן אתוס לאומי שדיבר בגלוי על כך שנעשה רצח המוני של העם האוקראיני. מדובר על רוחות שהתעצבו בגלות הלאומית שחדרו עמוק לתוך הספרה הלאומית באוקראינה ואחזו בתפיסות האתניות של האוקראינים. התפיסה הייתה ברורה ולא משתמעת לשתי פנים: היה כאן ניסיון לרצח העם האוקראיני בדגש על הפאן הלאומי-אתני ומשתמשים בפרוש בתיאור רצח עם"

"רפאל למקין, מי שהגה את המונח רצח עם, התכונן לקראת מפגש עם הקהילה האוקראינית בעיר ניו יורק ב 1953 וכתב טיוטה לשיחה (שבסוף התקיימה במתכונת אחרת), בה הוא ציין את הרעב ההמוני באוקראינה ועל כך שזה היה רעב שנוצר באופן מכוון ע"י השלטון והוא כינה אותו כרצח עם"

"דעותיו של למקין לא הצליחו להדהד הלאה אבל ההיסטוריון סרבין, שפעל בקנדה, עלה על כתבי למקין ומרחיב את התיאור ההרג הקונקרטי כפי שהוא נצרב בתודעה ההיסטורית-לאומית (הרג האיכרים אוקראינים) ומתאר את ההולדמור כמכה של סטלין על הלאום האוקראיני-הפוליטי. כלאמר הוא מרחיב את מסגרת הקורבנות של המשטר ומכניס לתוכה את הריגתם של אינטלקטואלים אוקראינים, אנשי כנסייה האוקראינים, פעילים פוליטיים שזיהו את עצמם עם הלאום האוקראיני ועוד. סרבין מתאר את הדיכוי וההרג ההמוני כתהליך מתמשך שחל בין 28-35, וההולדמור הוא המסגרת הכוללת המתארת את הדיכוי והרצח הללו"

"עם זאת, למקין וסרבין מבקשים לא לייחד את רצח העם לאתנוס האוקראיני בלבד אלא לאומה מסוימת שבתוכה התקיימו מספר זהויות אותנטיות. באוקראינה מתו מרעב יהודים שחיו בכפרים, מתו גרמנים ועוד מיעוטים אתניים שחיו על אדמת אוקראינה באזורי הרעב. החוקרים מבקשים היום להדגיש שזה לא רצח אתני מכוון מכיוון שאין שום פקודה של סטלין לרצוח את האנשים האלו בגלל שהם אוקראינים אבל בכל זאת האתוס שנבנה סביב זיכרון ההולדמור הוא אתני. הדבר הזה קורה משתי סיבות עיקריות: האחד, האתוס נבנה כפי שנבנה בגלל הגולים שחזרו לאוקראינה והביאו עמם את הרעיונות הללו ובעיקר רוח הדברים שלהם. שנית, מכיוון שבאוקראינה לא התקיים מחקר היסטוריוסופי כפי שהוא צריך לקרות, במשך עשרות שנים. תחת ברה"מ ההיסטוריונים היו כפופים תחת חוקי הפרופוגנדה של המפלגה או כפי שאני תמיד מספר לסטודנטים שלי 'שבברה"מ היו היסטוריונים אבל לא היה מחקר היסטורי' כזה מן פרדוקס"

"לכן, מכיוון שלא היו סוכנים אקדמאיים שיכלו להוביל קו זיכרון קוהרנטי יותר, בעם התקבלה תפיסה צרה מאוד של רצח עם מכוון כנגד העם האוקראיני, למרות שצריך להגיד שבעשור האחרון המצב באוקראינה לטובה משתנה מכיוון שיש יותר מחקר עשיר בנושא באוקראינה בכלל ובשפה האוקראינית בפרט.

חארצ'נקו מציין שעד היום אין מדיניות חינוכית אחת מוסכמת על לימוד ההולדמור בבתי הספר, חלק מזה קשור בכך שלכל מחוז באוקראינה יש את האוטונומיה שלו בקביעת תכני ספרי הלימוד  "גם פה יש מתח בין המערב למזרח. מאוד חשוב פה תפקיד המורה. בשנות ה90 הדור הנוכחי של המורים הפוסט סובייטים הוא עדין מאוד מיושר עם הקו המפלגתי והם לא התכוונו ללמד על ההולדמור, אולי חוץ ממורים שזה היה חשוב להם. במזרח יש בעיה אחרת – שם אין בכלל זיכרון משפחתי וציבורי של ההולדמור, בגלל שנאסר לדבר על הנושא במשך עשורים, ולכן ואין מי שילמד על הנושא"

"ב 2004 עולה לשלטון הנשיא ויקטור יושנקו, שעולה בעקבות המהפכה הכתומה (תנועת מחאה פוליטית שהתקיימה במהלך שנת 2004  וביקשה להוריד את השפעתה של רוסיה על הפוליטיקה הפנימית באוקראינה ד.ט) שנשאה רוחות אנטי רוסיות, נושא ההולדמור הופך אצלו לנושא מפתח. הוא היה פוליטיקאי מאוד לא מוצלח ועל כן לאורך כל הקדנציה שלו הוא יתעסק בעיקר סביב נושאים היסטוריים ונושא ההולדמור ושימור הזיכרון סביבו ממש בער בו. אחד המהלכים שהוא היה עושה היה לכנס את ראשי המחוזות מכל אוקראינה ולצוות עליהם לקיים ימי זיכרון במחוזות, לארגן אירועים בבתי הספר, להקים מוזיאונים למלא את הספריות וכו' וכד'. במקביל לכך הוא מנסה לקדם חוקים כלל ארציים שקשורים לזיכרון ההולדמור וב2006 הפרלמנט העליון שלנו מקבל את החוק המכיר את ההולדמור כרצח עם, וזה היה פרי עבודתו של יושנקו במשך שנתיים"

"מצד אחד הוא קיבל את מה שניסה לעשות, מצד שני הוא יתעסק בנושא 99% מהזמן והנושא הזה כבר המאיס את הציבור עליו. בכל מקום כתבו על זה, שידרו על זה, דיברו על זה. כל הפקידים הממשלתיים הוכנסו להתעסק בזה כל אחד בתחומו, בתי הספר היו חייבים להתעסק בזה, בכל מקום קמו אנדרטאות זיכרון. אז כן, אין תוכנית לימודים אחת עם ספרים אבל בתי הספר עדיין בנויים תחת מערך סובייטי שמקבל פקודות והוא חייב לבצע אותם לכן כל בתי הספר עוברים שיעורים, יוצאים לסיורים מודרכים וכו' וכד'. לדעתי כל המהלך הזה לא הלך לכיוון חיובי. בגלל עודף ההתעסקות בזה אנשים החלו לצחוק על הנושא והוא הפך לסוג של פארסה, לצד זה שבאמת הנושא הרציני והחשוב הזה הפך לנחלת הכלל והשיח הציבורי. יצא לי לדבר עם הרבה אנשים מבוגרים ממזרח אוקראינה שלראשונה שמעו על הנושא והבינו אותו בעקבות המהלכים של יושנקו. נוצרה מסורת שאותה התחיל יושנקו שביקשה מכל בית ביום האחרון של נובמבר לכבות את האור ולשים נר על החלון – וזו באמת הפכה למסורת במזרח אוקראינה, ששוב, ידעה והכירה את הנושא, למרות שהוא קרה לה – הרבה פחות. היום אפשר להגיד בביטחון מוחלט שאין נפש אחת במזרח אוקראינה שלא מכירה את הנושא"

ב-28 באוקטובר 2006 הפרלמנט האוקראיני העליון הצביע על חוק לפיו ההולודומור ב-1932-1933 יוכר כרצח-עם. על מנת שהחוק יעבור נדרשו לו 226 מצודדים. החוק עבר ברוב זעום של 233 קולות, והעלה את זעמה של רוסיה השכנה שהייתה באותה העת בת ברית של אוקראינה. אחת התגובות של הרוסים לחוק האוקראיני הייתה להעביר חוק לפיו הרעב באותם שנים לא היה רצח-עם שכוון נגד האוקראינים. חוק זה עבר באפריל 2008 בדומה, בית הנבחרים הרוסי. החל משנת 2000 הופעל לחץ רב על ידי אוקראינה ורוסיה, על כל מדינות אירופה, אמריקה ואוסטרליה, מדינות בהן חיים אוקראינים ורוסים, להכיר או להימנע מהכרה בהולודומור כרצח-עם. 5 מדינות מזרח אירופאיות, 5 מדינות ביבשת אמריקה, הוותיקן וקנדה הכירו בהולודומור כרצח-עם. האיחוד האירופאי הגדיר ב-2010 את ההולודומור כ"פשע נגד האנושות" ונמנע מהמושג ג'נוסייד. ארה"ב, האו"ם, ו-5 מדינות נוספות הגדירו את ההולודומור כפשע סטליניסטי ונמנעו ממושגים המוגדרים בחוק הבינלאומי. בערים שונות באוקראינה הוקמו מוזיאונים, אנדרטאות ותערוכות לזכר ההולודומור, כך גם בקנדה, בפולין ובארה"ב. ישראל נדרשה אף היא לסוגיה, בנובמבר 2016 העלתה חברת הכנסת נאוה בוקר (הליכוד) הצעה לסדר היום של הכנסת הקוראת ל"הכרה בהרעבה ההמונית באוקראינה בשנים 1933-1932 על ידי המשטר הסובייטי כפשע נגד האנושות והעם האוקראיני וכמעשה של רצח-עם" – אולם בדומה להצעות אחרות מסוג זה גם בפעם הזו ישראל נמנעה מכרה או כל התייחסות אחרת.

"תחת שלטונו של ויקטור ינוקוביץ (נשיאה הפרו רוסי של אוקראינה עד המהפכה של היורומיידאן ב 2014 ד.ט)  מ 2007 , ניסו שוב להכניס את הצד הרוסי לסיפור על כך שההולדמור לא נשא שום מטען אתני, זה הדיבור הרוסי הכללי שמבקש לדבר על 'הרעב הכללי' שמבטל את העניין האתני של ההרעבה לחלוטין – מה שבמידה מסוימת נכון, אבל זה משולב עם פרופוגנדה מכיוון שרעב כללי באמת היה בכל מקום אבל כשאנחנו לוקחים כמקרה בוחן את הרפובליקה האוקראינית – אז ההרעבה בה נשאה מימדים גדולים יותר והייתה חלק מהמהלך הפוליטי הכללי שהובל ע"י שלטון הקרמלין במוסקבה שנלחם עם ה'כביכול' המעמד הבורגני-לאומי באוקראינה. לכן כן, אפשר לחלוטין להגיד שאלו היו שנים של מתקפות על אוקראינה כזהות לאומית-פוליטית נבדלת שביקשה לא להיות כפופה בחוקי ברזל לקרמלין"

"ינוקוביץ' אפילו ניסה לייצר מספר עיתונאי חצר מטעמו שיתארו את ההיסטוריה באופן שונה אבל מכיוון שכבר נעשתה עבודת שטח חינוכית רצינית הן בקרב העם והן בקרב סוכני החדשות, מעצבי דעת הקהל והאקדמיה – 99% מאנשים לא קיבלו את הנסיון של ינוקוביץ' 'לשנות' את סיפור ההיסטוריה"

עם עליית תנועת המחאה נגד ינוקוביץ מפעת סירובו להצביע בעד תחילת התהליכים האמורים להוביל את כניסתה של אוקראינה לאיחוד האירופאי חרף דרישת הפרלמנט האוקראיני ורצון רוב העם, חזר לשיח הציבורי באוקראינה ההולדמור כחלק ממערך של מהלכים סובייטים (המזוהים עם רוסיה של אז והיום) כנגד העם האוקראיני. בין היתר עלה גם סיפורו של אסון צ'רנוביל ואחריותו של הממשל במוסקבה ליצירתו והטיפול בו, ההתערבויות הפוליטית הרבות של רוסיה באוקראינה מאז הכרזת העצמאות האוקראינית ועד לטענה שהשלטון באוקראינה לא פעם הואשם כשלטון בובות של הקרמלין, כאשר ינוקוביץ' משמש כהדוגמא הבולטת ביותר לשלטון הזה.

תנועה המחאה אשר החלה להתקבץ בכיכר הראשית של קייב, מייאדן ניז'לז'נאסטי, בסוף נובמבר 2013 ,צמחה לתנועת מחאה במימדי ענק במהלך חורף 2013-2014  כאשר בסופו של דבר היא הוציא מיליוני אנשים לרחובות אשר לחצו על הממשלה להפיל את השלטון. שילוב הדרישות של המוחים שאוקראינה תצטרף לקהילת האיחוד האירופאי יחד עם המיקום המרכזי של ההפגנות נתן לאירועים את הכינוי 'יורומאדיין' (שילוב המילה 'מאיידן'[מאוקראינית:כיכר] ו'יורו' המציין את אירופה) בסופו של דבר, בשיא האירועים בפברואר 2014, הפרלמנט הצביע להדחתו של ינוקוביץ' שלאחר מכן ברח לרוסיה. לאחר בריחתו של ינוקוביץ' החל מהלך אלים של כוחות הביטחון, (ככל הנראה בגיבוי רוסיה), לדיכוי מוקד המחאה בכיכר ניז'ליז'נאסטי שהכיל מאות אלפיי מפגינים. כוחות הביטחון הגיבו ביד קשה ע"י שימוש ביחידות חמושות לפיזור הפגנות וירי באש חיה של צלפים שגרמו למותם של 125 מפגינים. במקביל לכך פוטין הורה על כניסה צבאית לחצי האי קרים, אשר היה שייך לאוקראינה במטרה לספחו (עד היום אוקראינה והקהילה הבינלאומית לא מכירות בסיפוח). במקביל לכך החל מבצע צבאי במזרח אוקראינה, בחבל דונבאס בו מיליציות פרו רוסיות, מגובות ע"י רוסיה (מבחינה כלכלית, ציוד וככל הנראה גם כח אדם) החלו להילחם במיליציות אוקראיניות אשר גובו ע"י אוקראינה וצבא אוקראינה. שתי מחוזות אשר היו שייכים לאוקראינה ערב תחילת הקרבות, מחוז דונצק ומחוז לוהנסק הכריזו על עצמם כמחוזות עצמאיים ונתקו כל קשר עם קייב. בהקשר של ההולדמור מציין חראצ'נקו על כך שהוא לא ביקר ברוסיה, למטרות מפגשים מחקריים, מזה ארבע שנים, כי העויינות בשטח גדולה מאוד "הנושא של ההולדומור עבר פוליטיזציה אגרסיבית מאוד ברוסיה עוד מההתחלה והשלטון הרוסי לא מנסה להסתיר את זה. רוסיה ניסתה באופן אקטיבי, בכל הכלים שעמדו לרשותה, למנוע את הצעת אוקראינה להכרת האו"ם בהולודמור כרצח עם. נשיא רוסיה דאז, דמיטרי מדבדב אפילו לא הסתיר את זה שהוא מנסה לחבל בהצעה. ההצעה לא עברה כמובן והיום יש רק 24 ארצות שמכירות בהולדמור כרצח עם.  אני אישית לא בטוח כמה זה חשוב כי ברורים לי האינטרסים הפוליטיים מאחורי כל המאבקים האלו והדבר הכי גרוע שיכול לקרות עם זיכרון היסטורי זה שהכל מתמצת לניסוח. אני הייתי קורה לאירועים ההם פשע נגד האנושות, ולי הוא ברור לחלוטין, יותר מרצח עם, שהפך למושג פוליטי-אינסטרומנטלי של משטרים להילחם אחד בשני בזירה הפוליטית"

בסוף השבוע הנוכחי מציינים חמש שנים לתחילתו של ה'היורומאיידן' או 'מהפכת הכבוד'  האוקראינית ויום הזיכרון ה-85 להולדמור. שאלנו את חארצ'נקו אם לדעתו ניתן, אפשר או צריך לקשור בין כל האירועים הללו לכדי סוג של תמונת-על המשקפת היסטוריה של תוקפנות רוסית כלפי העם האוקראיני

"מבחינת נקודת מבט היסטוריונית אקדמאית למשוך כאלו קווים זה קשקוש מוחלט. אבל אצלנו באקדמיה יש כל מיני  אנשים. יש שרלטנים שמוצאים את השורשים לאנטיגוניזם הרוסי-אוקראיני עוד מזמני המאה ה17 ,בימי בוגדן חמלניצקי, כאשר הישות הרוסית והאוקראינית חברו לברית עוד מאז יש עדויות על כך שהרוסים ביצעו במעשי פשיעה כנגד העם האוקראיני. זה אבסורד לערבב בין זה לבין מה שקרה בימי סטלין לבין מה שקורה היום. למה? מדינות שונות, תקופות היסטוריות שונות, סיבות ונסיבות שונות. מה אפשר להבין מכך? שיש איזה מוח בקרמלין שבמשך מאות שנים רוצה לחסל את אוקראינה?" אומר בכעס מסוים חארצ'נקו

"הנושא פה מאוד בעייתי ובכלל, לגעת בנושאים שבהם מתו מיליוני אנשים זה עניין מאוד, מאוד קשה ותמיד אפשר לתפוס אנשים עם הנושא הזה. אני מבין מאוד את הצד האקדמאי האוקראיני וניסיונו לספר סיפור מורכב, למרות שגם רמת ועומק המחקר היום באוקראינה סביב ההולדמור, אם אפשר בכלל להשוות בין הדברים, מזכירה את רמת המחקר סביב נושא השואה בשנות ה60. בתקופה שאי אפשר היה עוד לדבר על מקרים מסוימים, על שוני בין תקופות בזמן האירועים, על מורכבותם של האירועים והנסיבות. כיום המחקר על השואה הוא עשיר ומורכב מאוד ומאפשר לשוחח את הנושא בהתאם מזוויות רבות ומאפשר למגוון רחב של דעות וויכוחים סביבו. המצב באוקראינה סביב ההולדמור, בעיקר בשיח סביבו – שונה לחלוטין. בכללי, נושא ההולדמור הוא עדין שולי מאוד בעולם המחקר של רציחות העמים, ואני מדבר על נקודת המבט הבינלאומית סביב הנושא. לא פעם יוצא שאני מגיע לארה"ב או גרמניה או עוד מקומות ואני מתחיל לשוחח על זה עם נציגים אקדמאיים – אני מגלה שהם אף פעם לא שמעו על כך לפני"

"זה קורה בעיקר כי המחקר סביב הנושא קורה מאוד בתוך אוקראינה והמרחב המחקרי מאוד סגור, דבר שמשפיע על איכות המחקר ובהתאם – על תפוצתו. אני אגב חושב, בתור אקדמאי ואיש חינוך, שחובה על כל אוקראיני, באותה המידה, להכיר את סיפור שואת יהדות אוקראינה, מיליון וחצי יהודים שגרו בתחומי הרפובליקה האוקראינית נרצחו ע"י הנאצים. כלאמר, מדובר גם באוקראינים לכל דבר ועניין ועל כן זהו נדבך קשה וכואב בהיסטוריה האוקראינית. יש לנו כל מיני אנשים, שמרתיחים אותי מאוד, שאומרים שאנחנו צריכים ללמוד וללמד על ההולדמור כמו שהיהודים על השואה – ואני תמיד אומר: בוא נחכה רגע עם ההשוואות – כי השואה קרתה פה על האדמה הזו. היא חלק מההיסטוריה האוקראינית, כמה מאתנו יודעים על זה בכלל או מוכנים לתת את דעתנו על כך?"

"כן, יש מעגל של אנשים שקמו פה במהלך מחאות היורומיידאן, הכוללים בתוכם פעילים חברתיים, עיתונאים וחוקרים אשר לא מוכנים לרדת ממגדל השן הזה שמדובר במאבק אתני בין שתי ישויות אתניות כאשר הצד האוקראיני הוא הקורבן המוחלט בה. הם מדגישים את זה שהרוסים הרשעים במשך מאוד שנים מנסים להרוג בנו. זה שיח שלם שבמרכזו עומדים אירועי ההולדמור וסביבם מתרחשים שלל אירועים בהם הרוסים מנסים לחסל את העם האוקראיני. כולל סבב העימות הנוכחי. המעגל הזה משתמש בשני כלים: המימד האתני ומימד המספרים. שוב, שמדובר בהתקפה רוסית על העם האוקראיני ושמדובר בטרגדיה הכי גדולה בהיסטוריה ואז יש את כל הפעולה הזו של השוואת קורבנות. תמיד אומרים מינימום 7 מיליון, למה? כדי לעקוף את השואה. יושנקו היה מדבר על 10 מיליון ולפעמים היו זורקים מספרים של 14 מיליון למרות שהמספרים של החוקרים הדמוגרפים שבמשך שנים חקרו את הנושא העמידו מספר של 3.9 מיליון. כלאמר כ-4 מיליון קורבנות. אין כמובן מספר אחד רשמי ומדויק, לאורך כל המאה ה20 ממלחמת העולם הראשונה עד לשנייה , וכל רציחות העמים והשואה – אי אפשר לתת מספר מדויק כי האירועים האלו פשוט בלתי נתפסים, אבל עבורי זה לא העיקר. כי אנחנו מדברים פה על פשע. פשע של מדינה, של דיקטטורה, פשע שבעקבותו נהרגו מיליוני בני אדם. כאזרח זה מספיק לי וכחוקר אני מבין את המידה המוערכת של המספרים הללו"

"אנחנו ההיסטוריונים החוקרים באוקראינה צריכים לקחת על עצמנו את האחריות לחקור לעומק באופן רציני את ההולדמור, לכתוב באנגלית, לעולם. שיכירו את הנושא כפי שהוא על כל מורכבותו. למזלנו יש גם חוגי אנשים שמבקשים לשבור את המעגל שתיארתי מקודם ומנסים לייצר תמונה מורכבת יותר של המציאות ההיסטורית וכמובן, העכשווית. יש פה מספר שיעורים היסטוריים חשובים והעיקרי שבהם – לאיזו מציאות זוועתית הנהגה טוטאליטרית יכולה להביא. הרג דרך הרעבה זה כלי שהשתמשו בו הנאצים ומאו צה דונג בסין ועוד לא מעט דיקטטורים לאורך ההיסטוריה. מטרתי כחוקר היא לא לייצר טאבו סביב הנושא הזה. איני רוצה שישוחחו אותו במעגל סגור אלא שאפשר יהיה לכתוב ולחקור את הנושא בחופשיות, לשאול עליו שאלות, להתווכח ולהעמיק כדי שאפשר יהיה לאפשר לחוקרים וההמונים להתייחס אליו בכבוד הראוי לו".

*

תודה ליעל ניסני על עזרתה בהכנת הכתבה.