מה אומר לנו חנוכה? מה בכלל חוגגים? את ניצחון המכבים על היוונים? את חידוש עבודת המקדש בעזרת נס פך השמן? את זה ששוב אפשר לקנות סופגניות בסופר?
כמו חגים רבים אחרים, האופן בו מצוין החג משתנה לאורך הדורות, ותוכנו נקבע בהתאם לכוחות השונים המנסים לחנך ולעצב את דרכו של העם היהודי. מלחמות היהודים המתנהלות סביב חנוכה לאורך הדורות כללו החרמות, היאחזות בשברי משפטים במשניות, חידוש אתוסים היסטוריים ואפילו יצירת שירי ילדים.
השלמה לסוכות האבוד והקמת המקדש מחדש
את הפירוש הראשון לחנוכה העניקו החשמונאים, לאחר ששחררו את בית המקדש מידי היוונים ושותפיהם היהודים המתיוונים בסביבות שנת 160 לפני הספירה. באיגרת ששולחים החשמונאים לאחיהם בתפוצות (בעיקר באלכסנדריה) הם מבקשים לכונן את חנוכה כיום זיכרון משותף לעם היהודי כולו, וכמעין השלמה לחג שחל כחודשיים לפני כן שלא ניתן היה לחגוג עד ששוחרר בית המקדש – סוכות. לפי התיאורים באיגרת, לאחר שחרור בית המקדש מטהרים בניו של מתתיהו וכל העם אשר איתם את המקדש, ומחדשים את עבודת הקרבן. בשל גזרות היוונים, אלו שהביאו לקריאה הידועה של מתתיהו "מי לה' אלי", לא יכלו היהודים לציין את סוכות בעלייה לרגל המסורתית לבית המקדש. כאשר שוחררו היהודים מעול היוונים היה ניתן לקיים סופסוף מעין השלמה לחג. ככתוב במקבים ב י, ו-ח: "ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן, בענפי עץ עבות ובענפי הדר וב[כפות] תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם. נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחוג מדי שנה בשנה את הימים האלה".
אך החשמונאים לא מסתפקים בהשלמה לסוכות כנימוק ליצירת חג חדש בישראל, אלא מבקשים גם שאחיהם יחגגו איתם כאזכור לנס קדום שאפשר את הקמת הבית השני, ויוצרים קשר בין טיהור המקדש ושחרורו בזמנם לבין הנס שהוביל לבנייתו של אותו בית מקדש. בספר מקבים ב' (פרק א', החל מפסוק כ"א ועד סופו) מסופר כי נחמיה, ממובילי שיבת ציון, ידע שעם גירוש היהודים וחורבן בית ראשון, הוטמנה אי שם אש התמיד שהיתה במקדש על ידי כוהנים מסורים. נחמיה מבקש מבני הכוהנים הללו לחפש את את אותה האש שהטמינו אבותיהם. הבנים מוצאים בשוחה היבשה רק מים קפואים, אך נחמיה לא מתייאש, שואב את המים ומביאם למקדש. כשהקורבן והעצים כבר מוכנים, נחמיה משליך את המים הקפואים על הקרבן והעצים. כאשר העננים מתפזרים והשמש יוצאת, החלו העצים להתלקח והעלו מחדש את האש, וכל העם השתחווה עד שהקרבן נשרף כולו.
"אנחנו מסתפקים בנס עם פך שמן קטנטן, אבל לחשמונאים, שאת הכתבים שלהם הוציאו אל מחוץ לקאנון, ואסור היה לקרוא בהם, היה נס משמעותי בהרבה", מתאר זאת ארי אלון, דרשן חילוני (ריבוני כלשונו), מרצה ומלמד במכון שיטים, מכינת בינ"ה ומכון הרטמן. "הם יצרו פה קישור בין הטיהור המחודש של המקדש וחידוש הקרבנות בבית שני על ידי נחמיה. להם היה אש תמיד שמשתמרת בתור מים קפואים, עצים, קרבן, כל העם רואה את המראות. זה נס רציני".
"למה הם שולחים את האיגרת הזו ומנסים לשווק ככה את חג החנוכה? הם מתארים גם את הניצחון על היוונים, גם את חידוש עבודת המקדש, וגם משווים בין הנס שאלוהים עשה לנחמיה, לבין הנס שאלוהים עשה להם בכיבוש המקדש. הם מראים את כוחה של ההתערבות האלוהית, שאלוהים עזר להם לשחרר את המקדש כמו שהוא עזר לנחמיה".
מאז ועד היום עבר החג גלגולים רבים והיה מוקד לוויכוחים בין קבוצות וגישות שונות בתוך העם היהודי. "היו הרבה מאבקים, גם בתוך הזרמים השונים עצמם. זה לא פשוט או אחיד. יש כל מיני מאבקי כח ומאבקים פוליטיים גם בתוך מה שאפשר לכנות ה'צדדים השונים'", מסביר אלון.
לאן נעלמו המקבים
שינוי משמעותי שמזכיר אלון הוא הסתרת סיפורם המלא של המקבים, או החשמונאים, שעל אף שהם נאבקו במתיוונים, בסופו של דבר 'התיוונו' בעצמם. נכדיהם של יהודה המכבי ואחיו כבר משתמשים בשמות יוונים, ואחיו של יהודה, יונתן, כבר לוקח תואר כפול שמעולם לא היה כמוהו בתולדות עם ישראל לפניו, של כהן גדול ומלך. "אני לא מצאתי הסבר כולל ואינטילגנטי מספיק ללמה מעלימים ככה את הסיפור הזה", אומר אלון, " אבל זה קשור גם לקושי שהיה עם החשמונאים, עם מה שנהיה מהם. הדורות הבאים מתייונים. מדובר פה גם ביריבויות פוליטיות. הפרושים, הרבנים, מאוימים מהם".
ספרי המקבים לא נכנסו לתנ"ך, יחד עם ספרים נוספים שנקראו 'ספרים חיצוניים'. "מובן לגמרי למה יש להם התנגדות לספרים החיצוניים הקלאסיים, ספר היובלים וכו'", אומר אלון, "הם מחשבים את החגים לפי השמש, ולא לפי הירח. אבל זה לא העניין עם החשמונאים וגבורת המקבים. זה ברור שיש להם חשש גדול מהמרידות. כמו שיש להם גם יחס מאוד שלילי לבר כוכבא, שכונה 'בר כוזיבא' והוגדר כמשיח שקר".
האם זה ניסיון להוריד את הלהבות? מתינות כזו, בלי נס מרשים מדי, בלי מרידות וגבורה אנושית, בדומה להוצאתו של משה מההגדה, נשאיר את המוקד במעשיו של אלוהים, וגם את אלוהים נשמור בפך שמן שמספיק ליותר זמן, לא בנס רציני כזה עם מים קפואים שנהפכים לאש?
"בהחלט יכול להיות. יש גם בתוך התלמוד מנעד בין משיחיות רצינית מאוד לבין אלו שאומרים 'אין משיח לישראל', היה ולא יחזור. זה מתכתב גם עם זה שהם מסרבים לבנות את בית המקדש גם כשיש אפשרות לכך. הרי 'גדול תלמוד תורה מבניין בית המקדש'. תלמוד תורה זו הקרבת הקרבנות החדשה. זה מהלך שהופך את תלמוד התורה לדבר הקדוש ביותר. 'ממזר תלמיד חכם, גדול מכהן גדול עם הארץ'. הם בפירוש בבעייה עם כל העניין של הכהנים וקידוש המקדש וכל הדברים הללו. אבל זה לא פשוט, כי גם אצלם היו כאלה שרצו את המקדש, אז זה גם מאבק פנימי בתוכם".
אלון מתאר מהלך שמשמר את המקדש ואת השיבה לארץ ישראל כמשאת נפש, אבל כזו שתפקידה להישאר כמשהו עתידי שלעולם לא יקרה, ושאסור אפילו להתפלל חזק מדי שיגיע. זהו בעצם ניסיון לשלוט במתח המשיחי בעם היהודי, אבל לא לעקר אותו לגמרי.
מתי 'התגלה' פך השמן?
החג מתפתח ומשתנה, ובמסכת שבת בתלמוד בבלי מופיע דיון בהלכות הדלקת נר חנוכה, האם ראוי להדליק נר לכל אחד בבית או מספיק נר לכל יושבי הבית. יש גם בקשה לשים את הנרות במיקום פומבי, שהנרות ייראו מבחוץ, וקיים גם הוויכוח המוכר יותר בין בית שמאי ובית הלל, האם ראוי להתחיל משמונה נרות ולהפחית, או להתחיל מנר אחד ולהגביר.
אך את החידוש הרציני המגולם בתלמוד בבלי ניתן למצוא באגדה שתפקידה להסביר "מאי חנוכה" – והיא למעשה הפעם הראשונה בה נכנס ליהדות סיפור האגדה על פך השמן הקטן שהספיק להדלקת מנורת המקדש במשך שמונה ימים. "כשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
מה החידוש פה? או יותר נכון מה באמת חסר פה? נעלם, או הועלם, סיפור המכבים המשחררים את בית המקדש, ופינה את מקומו לנס העוסק במה שקרה לאחר שחרור אותו בית מקדש, ואפשר את חידוש הפולחן בו. כמו שבהגדה של פסח נעדרת דמותו של משה, כך גם סיפור החג בגרסתו זו חסר את הדמויות האנושיות והמורדות. תלמוד בבלי נכתב בין המאה השלישית למאה החמישית לספירה. כלומר, לכל הפחות כ-450 שנה אחרי המרד. מה קורה בין שני המאורעות הללו שמשנה עד כדי כך את תכנו של החג?
הנרות הללו לעומת אנו נושאים לפידים
אנחנו מכירים את מרד בר כוכבא ב 132 לספירה, אבל למעשה קדמו לו מספר מרידות, גם בארץ וגם בתפוצות השונות, שכולן כוונו נגד השלטון הרומאי. זה לא נגמר בטוב: ספרי ההיסטוריה של התקופה מכילים תיאורים מחרידים על נהרות של דם בירדן ושיירות הגולים המולכים לעבדות.
אחת ההחלטות האסטרטגיות שמתקבלות בעם היהודי זה לשרוד על ידי זה הימנעות מהרמת הראש יתר על המידה. שומרים על האמונה, על הייחוד והמסורות השונות, יוצרים שינוי הלכתי שלאט לאט מבטיח שהעם היהודי מצד אחד לא יירצח כולו בחולשתו בגלות, ומצד שני לא ייטמע ויהפוך לחלק מהעמים בקרבם הוא יושב. כדי להבטיח שימור של המציאות הזו צריך להוציא מהלקסיקון את המרידות ואת המורדים. ספרי החשמונאים לא הוכללו בספרים שנכנסו לתנ"ך והם הוכנסו לרשימת הספרים החיצוניים. קריאת הספרים החיצוניים נאסרה באופן חריף למדי, ואף נשמעה הטענה שהקורא בהם יאבד את חלקו בעולם הבא.
הציונות מקימה לתחייה את החשמונאים
עם עלייתה של הציונות כתנועת שחרור לאומית, גבורת החשמונאים הפכה למוקד עניין והשראה עבור מנהיגיה. מייסד התנועה הציונית, בנימין זאב הרצל, חתם את ספרו 'מדינת היהודים' במילים "אשר על כן אני חושב, כי יקום דור חדש ונפלא בקרב בני עמנו, דור המכבים יקום ושב לתחיה". גם טשרניחובסקי בשירו 'אומרים ישנה ארץ' מתאר את הבא לארץ ופוגש את רבי עקיבא ושואל אותו "אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים, אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?", ונענה ""כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, אַתָּה הַמַּכַּבִּי".
אחד ממובילי חידוש העניין בספר חשמונאים הוא חיים נחמן ביאליק. אלון מפנה את תשומת הלב לנאום שנושא ביאליק במלאת 25 שנה לקרן הקיימת לישראל, בחנוכה תרפ"ז (1927). בנאומו מבכה ביאליק את היעדרו של ספר המקבים מהתנ"ך, ועל העובדה שהוא נשתמר רק ביוונית, על ידי הכנסייה דווקא. הוא טוען כי חידושו של סיפור גבורת המקבים יאפשר את חידוש הרוח הלאומית בעם היהודי.
"כל המאורעות הקשורים בגאולה יתקשרו לחג לאומי זה.. לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן היסטוריה שלנו", אומר ביאליק ומתאר איך ההישענות על האתוס המשותף, על הכמיהה לאדמת מולדת שנשתמרה, גם אם כמשאת נפש ריקה מתוכן, אך נשתמרה, תעבור התחדשות ותגרוף אחריה גם את אנשי הישוב הישן שבאו למות בארץ ישראל, וגם את סופרי ההשכלה שרצו אדמה לעם היהודי והיו מוכנים להסתפק בכל אדמה, גם כזו שאינה ארץ ישראל. "אנו נגאל עם גאולתנו האחרונה את כל המאמצים וכל הניסיונות, בין שהצליחו ובין שלא הצליחו, את כולם נחייה ונעמיד במקומם והם ימלאו תכן חדש את חג החנוכה. ואנו נבין את ערך הדברים הקטנים הללו, שהם קשרו אותנו ופרנסו את ריח האדמה ואת הרגשת המולדת בנפשנו, והם הפעילו אותנו וגרמו לנו להתחיל בגאולת הארץ". אלון מציין שכחמש עשרה שנים לאחר אותו נאום, מציע ביאליק את חנוכה כיום הגאולה. "מעין חג עצמאות, מגנט שיספוח אליו את כל סיפורי הגאולה. ההיפך מ-ט' באב."
התפישה הציונית של ביאליק היא עימות חזיתי עם התפישה שנוצרה והתקבעה בגולה, והדגישה את הנס האלוהי. "אפשר להשוות בין ב'בימים ההם בזמן הזה, מכבי מושיע ופודה' לבין תפילת עמידה הנאמרת בחנוכה, שניסוחה מזכירה למתפלל שהמכבים היו כלי בידי האל", מסביר אלון, "'ואתה ברחמיך הרבים עמדתם להם בעת צרתם.. מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים'. החיבור להיום הוא ברור, זה לא חיילי צה"ל או בחורי הפלמ"ח שנלחמים ומנצחים, זה ה' צבאות שגואל אותנו מידם. זה המהלך והעימות גם היום".
אפשר להקביל בין האנרגיות שביאליק אומר שנשמרו בחג החנוכה ובספרי המקבים, האנרגיות שפרצו מחדש בציונות ובריבונות היהודית בארצו, לאש הקפואה בסיפור הנס של נחמיה. אש התמיד נהייתה למים קפואים, וכך השתמרה כל הדורות. באו היהודים ושמו אותה במקום הנכון, והתנאים נהיו הולמים, והעם האמין ורצה, ואז יכלה לפרוץ מחדש אש התמיד מתוך המים הקפואים. מה זה אומר שהציונות משחררת כאלו כוחות גנוזים, כמו אש בקרח, בעם היהודי במשך כמעט אלפיים שנה?
האם הציונות משחקת באש התמיד? אצל החשמונאים, הריבונות היחידה שהייתה לעם היהודי בארץ ישראל מאז חורבן בית ראשון ועד תש"ח, זה לא נגמר כל כך טוב. השושלת עצמה החזיקה 130 שנה, אך הדור האחרון כבר היה כפוף לחלוטין לשלטון זר. חשוב ללמוד את העבר שלנו, ואת הכוחות השונים שהשפיעו על האופן בו אנו זוכרים אותו, גם את לקחיו הרבים והמגוונים. אפשר וכדאי לנצל את חג החנוכה הקרוב להגות ולמידה, לעיצוב דרכנו ותיקונה, עם מלאת 70 שנה לריבונות היהודית בארצנו.
