התביעה בתיק 'מחסני להב חולון' נמשכת לא פחות מחמש שנים, ועדיין בלא הכרעה. 27 הנערים שהועסקו כשליחים בלא שכר כשהיו בגילאי 18-14 התכנסו רגע לפני הדיון בסניף קופיקס שמתחת לבית הדין לעבודה בתל אביב, כשחלקם לובשי מדים, ורבים מהם משוחררים מזה כמה שנים. לאחר שהחברות הנתבעות בתיק: להב, מגה וחברות המשלוחים שסיפקו להן שירותים ('גל טל רז' ו'פלוס משלוח הפצה ושיווק'), הטוענות כל אחת מהן בנפרד כי כלל לא העסיקו את הנערים, סרבו להצעתה של השופטת לפשרה, החלה חקירת העדים על תצהיריהם בתיק הכולל מלבד עבירות שכר חמורות גם עבירות על חוקי הבטיחות ועבודת הנוער. התובעים יוצגו על ידי עורך דין שלמה בכור.

בעוד שמחסני להב טוענת באמצעות משרד עורכי דין גורוניצקי ושות' כי רכשה את שירותי המשלוחים באמצעות מיקור חוץ מקבלני שירות חיצוניים, והיא אינה מעסיקתם של התובעים במישרין או בעקיפין וזהותם אף אינה מוכרת להם, גם חברת המשלוחים 'פלוס משלוח הפצה ושיווק' המיוצגת באמצעות משרד עורכי דין לפידור ושות' טוענת כי כלל לא העסיקה את העובדים ומטילה את האחריות להעסקתם על נהגי המשלוחים. לטענתה, נהגי המשלוחים הם אלו שקבעו "אם להעסיק עוזר או לספק את המשלוחים ללא עוזר". עוד טענו כי "לא הם קבעו את אופן ביצוע העבודה על ידי נהגי המשלוחים", כי לא נהנו מעבודת 'עוזרי הנהגים', לא פיקחו עליה ולא שיבצו אותם לעבודה וכי לא שררו כל יחסי עבודה בינם לבין הנערים התובעים.

מחסני להב, סניף ביג קריות (ניר ודל/ ויקיפדיה)

"מי שמעביר במיקור חוץ את התפקיד לחברה אחרת יש לו אחריות לכל הפחות בהיבט של פיקוח" הבהירה השופטת עידית איציקוביץ'. "הבעיה של התובעים היא שהנטל עליהם להוכיח את התקופה בה עבדו עבור כל אחד מהגורמים בתיק וזה נטל שהם צריכים להרים ובאופן טבעי אין להם רישומים וזו בעיה. מי שעבד יום אחד מגיע לו שכר על יום אחד ומי ששלוש שנים מגיע לו שלוש שנים. נצטרך להכריע על בסיס הראיות שיופיעו לפנינו. התיק הזה ראוי שיסתיים בפשרה". בני הנוער אכן ערכו ביניהם הצבעה והסכימו ללכת לפשרה, אולם הצעה זו נדחתה מצד החברות הנתבעות. בסוף הדיון קבעה השופטת שני ימי דיונים נוספים במרץ ובאפריל, והמליצה לצדדים פעם נוספת להידבר ביניהם על האפשרות ללכת לפשרה עד אז.

הדיון האחרון בתיק התקיים בינואר 2016 והאווירה בין התובעים טרם הדיון הייתה של פגישת מחזור של חברים שלא התראו זמן רב. במהלך הדיון הייתה האווירה טעונה יותר, ובין עורכי הדין של שני הצדדים הוחלפו מילים חריפות. יום הדיונים אמור היה להמשך מהבוקר עד אחר הצהרים, אך קוצר בשל כך שעורכי הדין המייצגים את חברות המשלוחים נדרשו לצאת ללוויה של קרוב. עורכי הדין דחו גם את הצעתה של השופטת שיסתפקו בחקירתם של שניים או שלושה עדים מייצגים באשר לאופן העסקתם, ואת יתר העדים יחקרו רק באשר למשך העסקתם. "אין מה לעשות. זה ייקח זמן. כמה שנים" אמר בא כוחה של מחסני להב, אשר התנגד גם להחלטת השופטת להקציב רבע שעה לחקירתו של כל אחד מהעובדים על מנת להביא את העיסוק בתיק לסיומו. "לא נעשה שום דבר כדי לעכב, אנחנו מבטיחים לעמוד בזמנים ולעשות מאמץ אדיר לעמוד בזמנים שבית הדין יקבע".

'תעטוף את הרגל ולך הביתה'

ודים איסייב כבר בן 21, עבד שלוש שנים כשליח עבור מחסני להב, והיה לאחד הנערים שהובילו את התגבשות הקבוצה שתבעה את הסופר ואת חברות השליחויות. "עבדנו ללא משכורת, ללא תנאים וללא ביטוח" סיפר ל'דבר ראשון' לפני הדיון. את 'שכרו' היחיד קיבל בטיפים ששילמו הלקוחות אליהם סחב ארגזים כבדים, לעיתים במעלה חדרי מדרגות ארוכים. "בלי תלוש, ימי מחלה, ועם תאונות עבודה שחלק מהחבר'ה עברו. גם אני קיבלתי עקמת מהעבודה והיו פה חבר'ה עם טראומות יותר קשות. רובנו היינו במצב קשה, היינו ילדים, והיום כמבוגרים אנחנו מבינים שנעשה לנו עוול ורוצים לתקן".

לדבריו, ההשראה לגיבוש הקבוצה והגשת התביעה באה לו ולחבריו מסיפור התאגדות עובדי סופר דוש בבת ים – סיפור דומה של 51 נערים שהועסקו תמורת טיפים בלבד, וזכו לבסוף בליווי הנוער העובד בפיצויים בגובה 850 אלף שקלים במסגרת הסכם פשרה ב-2013. "אני רוצה לוודא שלא יקרו עוד דברים כאלה" אמר איסייב. "ילדים נפצעים. זה משפיע על העתיד שלהם".

"לא פעם נחבלו הנערים בעבודתם" נכתב בתביעה. "הם נשרטו מהארגזים, בידיהם, ברגליהם ובגבם; קיבלו שטפי דם מהסחיבה המאומצת. לעיתים נפל עליהם ארגז במהלך הנסיעה או בעת ההעמסה; לעיתים החליקו במדרגות והארגזים עליהם". אחד העובדים איבד חלק מאצבעו כשהחליק ליד דלת רכב.

ולד אולינייק, היום בן 22, תאר ל'דבר ראשון' כיצד נפצע בעת שעבד בשליחויות עבור מחסני להב בגילאי 16-15. "נסענו לעבודה והגענו לבית הלקוח. הייתי עם הארגזים ביד, הדלת של הכניסה היתה סגורה ולא היה זמזם, אז הייתי צריך לפתוח את הדלת עם הרגל. כשעשיתי את זה הזכוכית של הדלת התנפצה ונחתכתי ברגל, פציעה עמוקה כמעט עד הגיד.

"הנהג הביא לי בד מסריח מהאוטו לעטוף את הרגל, חולצה מלוכלכת. אמר לי 'תעטוף את הרגל ולך הביתה'. ביקשתי ממנו שיקפיץ אותי לחדר מיון והוא אמר לי 'אין לי זמן אני צריך להמשיך בעבודה'. היינו שלושה נערים באוטו, שאחד נסע בתא המטען. אחרי שהורידו אותי, שני הנערים האחרים המשיכו במשלוחים כרגיל ואני הייתי צריך ללכת ברגל הביתה עם פצע קריטי ברגל". ההליכה הזו לדבריו, החמירה את מצב הפציעה הכואבת. "לא הזכירו את זה אחרי כן וזה לא דובר בכלל עד עכשיו, כשאני אעיד על זה בבית המשפט. אף אחד אפילו לא שאל לשלומי. אחרי שבועיים חזרתי לעבוד. כשהפצע עדיין לא החלים עד הסוף. באתי ממשפחה עם קשיים כלכליים ולכן הייתי צריך לעבוד".

מובן שחוקי התנועה אוסרים על הסעת נוסעים בתא מטען, בלא כיסא וחגורה, אך חוקי העבודה אוסרים גם העסקתם של בני נוער בעבודות מסוכנות ובכלל זה בנשיאת משאות כבדים משך שעות ארוכות – עד 12.5 קילו משך שעתיים ביום, או עד 50 קילו באמצעות מריצה (כולל משקל המריצה).

עובד נוסף התאשפז שלוש פעמים בבית חולים בגלל מיגרנות שנגרמו לטענתו כתוצאה מטראומה גופנית שספג במהלך עבודתו, ובפעם אחרת סדק את רגלו כשהחליק במדרגות עם הארגזים שעליו, ונאלץ לעבור ניתוח. עובד אחר אובחן עם שתי פריצות דיסק, ועובדים נוספים העידו בתצהיריהם כי סבלו מנקעים והתמוטטויות במהלך עבודתם. על פי כתב התביעה שהוגשה על ידי הסתדרות הנוער העובד והלומד, המייצגת בני נוער וצעירים שנוצלו במקומות עבודתם, אף אחד מהנערים לא הוחתם כחוק על טופס 101.

"מיותר לציין כי עבור חלק מהתובעים העבודה פגעה גם בלימודיהם, בין ביכולת למלא את מטלותיהם כתלמידים בכיתות הגבוהות ולעיתים אף בשעות העבודה עצמן" הוסיפה התביעה, אשר הדגישה כי לעיתים החלו הנערים לעבוד כבר ב-10 בבוקר, ולעיתים הסתיימה בשעות הלילה המאוחרות, וכללה מאמץ פיזי קשה, כאבים וחבלות. "התובעים מדווחים על קושי להירדם בלילה לאחר העבודה מפאת כאבים בגוף, עייפות וחוסר ריכוז בלימודים ביום המחרת, על אפיסת כוחות שבגינה הפסידו ימי לימודים וכמובן על אי עשיית מטלות שעורי בית".