המרד הסורי היה מן המרידות החשובות של העשור האחרון. אם כי היה תוצאה של הסער הערבי שטילטל את אזורנו טלטלה גדולה, למרד הסורי היו מאפיינים מיוחדים לו. וכעת, כאשר נדמה כי המערכת הסורית נרגעת – והיא לא – זה הזמן לעשות בחינה לאחור כדי לנסות להבין מה קרה, ומדוע למרות כל הסימנים המוקדמים, המרד לא הצליח עד שעה זאת לחולל את השינוי הגדול שאותו ביקש לחולל.
המרד התחיל בדרעא בדרום סוריה בקרב חוגים המקורבים לאחים המוסלמים, גם מכיוון שבין המשטר העלווי לבין הסונים היה מתח מובנה, וגם מכיוון שהמשטר בדמשק החליט לנקוט אמצעים לנתק את הקשר בין דרעא ורמת'א הירדנית, שאותו שבט, הזועבי, מחבר את שתי הערים משני עברי הגבול. אגב, גם כפרי הזועבי בישראל שייכים לאותו שבט.
אבל, מה שנתן למרד של דרעא את התנופה המיוחדת הייתה עריקה רבתי של קצינים וחיילים סונים מצבא בשאר, שלא היו דתיים, אלא חילוניים, ובראשם מנאף טלאס, דמות כריזמטית, בנו של מוסטפא טלאס, שהיה יד ימינו של חאפז אל-אסד, אביו של בשאר – דמות אנטי דתית ואנטי פלסטינית ידועה.
השם מנאף לא יכול היה להתקבל על דעת המורדים האיסלאמיסטיים, שכן מנאף היה אליל ערבי מן התקופה שלפני האיסלאם, ועצם קריאת שם של אליל לאיש היא כפירה.
דחיית מנאף, ודומיו, מהנהגת המרד יכולה לתת לנו מפתח להבנת סיבת ההידרדרות, ולמצב הקשה של המורדים היום.
הנשיא אובאמה ניהל מדיניות של קידום האיסלאם, וראה במרד הסורי הזדמנות לקדם את האיסלאם הן בנוסח של האחים המוסלמים, והן בנוסח השיעי, ועמל קשות לחבר בין השיעה לסונה בניגוד לכל הגיון ולמדיניות של ארה'ב עד אז.
כך – תורכיה, קטר, סעודיה ואיראן הוסמכו לנהל את המרד מרחוק. הם לא היו מסוגלים לכך, הסתכסכו, וסכסכו את נציגיהם במרד, עד שעלה על שרטון.
האם אפשר להעריך מה יקרה מכאן ואילך? לא יקרה הרבה, והמרד ימשיך לדשדש, אבל יש לשים לב כי העדה העלווית, המרכיבה את צבא בשאר, מדממת, ולא לאורך זמן תוכל להקריב את הדור הצעיר למולך המלחמה. האם יהיה מרד בתוך מרד? האם העלווים ינסו להתחבר למורדים נגד בשאר כדי לסיים את הכתישה?
ימים יגידו.
**
