כשהתקשורת והמערכת הפוליטית גועשות סביב הסיכוי לכתב אישום, יש נושא אחד חמור עליו ראש הממשלה בנימין נתניהו לעולם לא ישלם מחיר פוליטי: הוא היה שר תקשורת גרוע. בזמן שנתניהו עצמו כינה אותן "טרקטור סובייטי", תשתיות התקשורת בישראל המשיכו להתדרדר במהירות בהשוואה לעולם. בתוך שר הוא לא עשה דבר לבלום את המגמה, וגם המשיך את התדרדרותה. הוא עסק בעיקר באיך מציגים אותו בתקשורת, ולא בצרכים הקריטיים של עולם התקשורת הישראלי.

מעמדו הציבורי של ראש הממשלה נובע בעיקר בשל הדימוי הציבורי הירוד יחסית של מתחריו. לא מדובר רק באופוזיציה, אלא גם בקואליציה ואפילו בליכוד עצמו. איש לא מצליח למצב עצמו, עד עתה, כמועמד שמסוגל לרשת את נתניהו, ובזכות כך הוא עשוי בקרוב לעקוף את בן גוריון, כראש הממשלה שכיהן את התקופה הארוכה ביותר בתולדות ישראל. אשראי פוליטי עצום זה מאפשר לנתניהו לעשות כמעט כל דבר שירצה. במקביל, הוא מסיט את המאמצים להחליפו מהזירה הפוליטית לזירה המשפטית. כך ממהרים כל יריביו לדרוש את התפטרותו הרבה לפני שהוגש כתב אישום בפרשה. איש לא דרש ולא דורש מנתניהו לשלם שום מחיר פוליטי על כך שהיה שר תקשורת גרוע, וגם השרים שמינה אחריו אינם טובים יותר. ככה זה במדינה שהדימוי של "מי יענה לטלפון ב-3 בלילה" חשוב יותר מחיי היומיום של אזרחי המדינה.

כאשר המאמץ הציבורי המרכזי בעקבות תיק 4,000 ממוקד בשאלת העבירות שביצע ראש הממשלה, הרי שהפוליטיקאים וגם התקשורת מחמיצים כמעט כל הזמן את הדיון העיקרי שעליהם לקיים – מה האינטרס הציבורי האמיתי בשוק התקשורת ומה צריך לעשות כדי לקדם אותו.

הטעות לגבי הזירה המשפטית

התיאור התקשורתי של "המלצות משטרה", לא מדוייק, בלשון המעטה. המשטרה מגישה ומפרסמת סיכומי חקירה, בהם אין כלל המלצות, אלא רק "סיכומי תשתית ראייתית". הפרקליטות היא זו שצריכה להחליט האם הראיות שנצברו הן מבוססות דיין בכדי להגיש כתב אישום. איש, פרט למשטרה ולפרקליטות, לא נחשף לחומר הראיות עצמו, אך רבים נוקטים עמדה מוצקה לגבי אשמתו או חפותו של ראש הממשלה. בכך, הם גורמים לדיון הציבורי להתמקד בשאלה האם ראש הממשלה עבריין, במקום בשאלה מה ההחלטות שהתקבלו והשלכתן על הציבור,

התחקיר של גידי וייץ בעיתון 'הארץ' בו חשף כבר ב-2015 את הטיית הסיקור בוואלה!, וכן את הקשר האישי והלא מדווח בין נתניהו לבעלי בזק ו"וואלה" שאול אלוביץ'. החשיפה העיתונאית הולידה במערכת הפוליטית דרישות להגבלת נתניהו כשר התקשורת. תחילה, בעקבות דרישת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, חתם על הסכם ניגוד עניינים, המונע ממנו לקבל החלטות לגבי בזק. מדובר בהסכם מגוחך, מפני שלא ניתן לנהל באמת את משרד התקשורת בישראל מבלי לקבל החלטות לגבי החברה המרכזית בשוק ולו רק בעקיפין.

בנימין נתניהו ושאול אלוביץ׳, המעורבים לכאורה בפרשה – תיק 4000 (צילום: פלאש 90 ; בזק. גרפיקה: אידאה).

לאחר מכן, נאלץ למנות ממלא מקום – השר צחי הנגבי (הליכוד), ושר תקשורת במשרה מלאה – איוב קרא (הליכוד). המנכ"ל פילבר, שביצע עבירות רבות לכאורה בזמן כהונתו כמנכ"ל, המשיך לעבוד גם בתקופת החקירה הראשונה, לפני כניסת המשטרה לנושא. פילבר הוא מינוי של נתניהו, כך שהייתה פתוחה בפניו הדרך להמשיך במעשיו הקודמים וכך, לכאורה גם עשה ללא מורא. המחשבה שהנגבי או קרא יקדמו מדיניות שחורגת מהקו של נתניהו, משקפת את החולשה של הזירה המשפטית לעומת הזירה הפוליטית. נתניהו הוא ראש הממשלה, ומותר לשרים לתאם את מדיניות המשרד עליו הם אמונים איתו.

קרא הזדרז לנכס לעצמו את פיצול ערוץ 2, שבאמת בוצע בתקופתו, אך העבודה לקראתו נערכה שנים ארוכות. דווקא הוא עשוי לספוג את הנזק, כעת כשברור שהפיצול לא שרד יותר מכמה חודשים. במציאות, הנזק שהותיר פילבר בעולם התקשורת בכל התחומים – תשתית קווית, תשתית סלולר, שוק השידורים וגם רמיסת המנהל התקין, לא יירשם לעולם לחובתו של נתניהו, אלא אם העיסוק הציבורי יתפנה מהאובססיה המשפטית לנושא החשוב יותר – כיצד נראים חיינו כאן ועכשיו.

זה לא לקח שנתיים ולא 8 שנים, החלטות משרד התקשורת האחרונות מקלות על מיזם הסיבים מלהגיע ל-100% מבתי האב בישראל ל-40% בלבד תוך 10 שנים מעכשיו, וזאת לאחר שקיבל 150 מליון ש"ח מתקציב המדינה.

ייתכן שנתניהו יואשם וייתכן שלא. ברור שיש לכך משמעות סמלית, אבל המציאות אמורה להיות חשובה יותר מסמלים. כאשר המאמץ הציבורי המרכזי בעקבות תיק 4,000 ממוקד בשאלת העבירות שביצע ראש הממשלה, הרי שהפוליטיקאים וגם התקשורת מחמיצים כמעט כל הזמן את הדיון העיקרי שעליהם לקיים – מה האינטרס הציבורי האמיתי בשוק התקשורת ומה צריך לעשות כדי לקדם אותו. גם בפרשת הצוללות, הדיון הציבורי ממוקד בשחיתות שמסביב לנתניהו ועד כמה היא קרובה או רחוקה ממנו אישית, מבלי להעלות שאלה אחת לגבי האם ראוי כעת לבטל או לשנות את עסקת הצוללות לאחר חשיפת החשדות.

הטרקטור הסובייטי עדיין בבוץ

בשנת 2010 ביקר נתניהו, ראש הממשלה כבר אז, בחנוכת ניסוי בפריסת סיבים אופטיים מהירים ל-150 משקי בית בקריית שמונה, דרך תשתיות חברת החשמל. הוא סיפר על תלונת שר התקשורת דאז ושר האוצר היום, משה כחלון, על כך שהאינטרנט בישראל איטי כמו "טרקטור סובייטי". אז הוסיף נתניהו ש"הכוונה שלנו היא שתוך שנתיים נרשת את הארץ באמצעות תחרות".

במציאות, אין קשקוש יותר עצוב מזה. מיזם הסיבים הממשלתי כשל לכל אורך הדרך, גם מפני שנבנה באופן שגוי עם תחשיבים מופרכים ועוד יותר בגלל התחרות, שהפכה אותו ללא כלכלי. זה לא דיעה אישית, כך אומרים מסמכים רשמיים של משרד התקשורת מהשנה, לפיהם יוזמת השוק הסיטונאי, שגם עליה חתום כחלון, הפכו את מיזם הסיבים לבלתי כלכלי. היוזמה הזו נולדה לפני שמיזם הסיבים קיבל את הרשיון, כאשר תירוצי משרד התקשורת הם שמחירי השוק הסיטונאי נקבעו רק לאחר מכן.

רה"מ נתניהו ושר האוצר כחלון במסיבת העיתונאים להכרזתו של הנגיד החדש, אמיר ירון. 9 באוקטובר 2018 (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

במציאות, ההשקעות הנדרשות בפריסת סיבים בכל רחבי ישראל הן השקעות עתק, ואילו התחרות היא זו שהופכת אותן לבלתי משתלמת בעליל. כך לדוגמא, אם שני בעלי תשתית מניחים סיב שונה לאותו משק בית, הרי שרק אחד מהם יזכה לתשלום והשני יכול להמתין לנצח, או לחסל את השוק לשניהם באמצעות מחירי הפסד. תחרות עשויה להשתלם רק באיזורים הצפופים ביותר במטרופולינים, וגם אז הROI  (ההחזר על ההשקעה) יהיה איטי מאוד.

זה לא לקח שנתיים ולא 8 שנים, החלטות משרד התקשורת האחרונות מקלות על מיזם הסיבים מלהגיע ל-100% מבתי האב בישראל ל-40% בלבד תוך 10 שנים מעכשיו, וזאת לאחר שקיבל 150 מליון ש"ח מתקציב המדינה. בעולם מקובל להגביל את התחרות בסיבים, וליצור מצב של חלוקת השוק, ולא של תחרות. האבסורד הזה גדול פי 100 מכיוון שמ-2013 בזק מפתחת את רשת הסיבים שלה וכבר לפני שנתיים עברה את 60% הפריסה. במשרד התקשורת מונעים ממנה להשיק את הרשת לציבור, מפני – שימו לב – פגיעה בתחרות.

החלטות שאינן לטובת הציבור

במצב התחרותי הנוכחי, במקום לנקוט בגישה רציונלית, בה כל חברה פורסת סיבים לאיזור אחר ומסוגלת לעשות תחשיב כלכלי סביר, היום מתרחש "המירוץ לדירה" שחל על האיזורים הצפופים, בהם ההחזר למשקיע גבוה יחסית, ושממה מוחלטת באיזורים האחרים, תוך בזבוז של הנחת סיבים אופטיים שלא ישתמשו בהם.

סיבים אופטיים (צילום: shutterstock)

איש לא ערך סקר כלכלי בסיסי שמוכיח היתכנות כזו, ולכן כשם שאיש לא מציע להניח עוד תשתית לצינורות מים, או עוד תשתית לחשמל, גם תשתית הסיבים איננה כלכלית במצב של תחרות רבת משתתפים. כל הכלכליות של המהלכים הללו, מבוססים על שני כוחות לחץ אדירים שמפעיל משרד התקשורת נגד בזק – איסור השקת רשת הסיבים שלה, והתניית השקתה בכך שהיא תאפשר למתחרים לרכב עליה, כאשר משרד התקשורת יפקח על התשלום. זה מתכון ודאי לבלאגן בלתי מאורגן. לכשיתיר לבסוף המשרד לבזק להשיק את רשת הסיבים, הרי שהיא עלולה, ודי בקלות, לאיין את ההשקעות של הוט, סלקום ופרטנר בתחום, וכך מילכד עצמו משרד התקשורת במצב חסר מוצא.

מדיניות עקומה זו יוצרת גם סבך משפטי, מפני שעל כל החלטה "לטובת בזק" לכאורה בחקירות המשפטיות, יהיה קל מאוד להציג החלטות רבות "לרעת בזק" מטעם אותם רגולטורים בדיוק. מה שמשותף לכל ההחלטות הללו הוא שהן לא לטובת הציבור. במשרד התקשורת הלך והעמיק הכאוס הששורר בו עד היום. בדיווחי המשרד עצמו 75% מהיעדים השנתיים אינם מבוצעים. הסילוק של פילבר בנסיבות פליליות, "תקע" עוד יותר את התהליכים במשרד התקשורת, אשר בעיקר מתמקד בהענקת הקלות לחברות התקשורת ולא דואג לשיפור השירות לציבור. ההתקדמות המינורית של מהירות הגלישה בישראל ברשת הקווית, הנמוכה בהרבה מהביקוש הצומח במהירות, התרחשה למרות הרגולציה של משרד התקשורת ולא בזכותה. בתחום הסלולר, ההתדרדרות נמשכת בעקביות, בקשר ישיר לתחרות הפרועה שהנהיג משרד התקשורת, בה ישראל התדרדרה למקום ה-63 בעולם בנתוני אוקטובר 2018. המגמה הזו לא צפויה להשתנות.

במה כן התעסק ראש הממשלה ?

ב-2015 הפיל נתניהו את ממשלתו בגלל 'חוק ישראל היום', כדי לשריין את מעמדו של החינמון המעניק לו הרבה יותר מ"סיקור מלטף". עוד דאג לקדם את פיצול ערוץ 2, מהלך כושל שמסתיים בימים אלו באיחוד בין ערוץ 10 לרשת, אך מוצלח מבחינת החלשת העוצמה הכלכלית של כלי התקשורת שמעניקים לנתניהו ההיפך מסיקור מלטף. נתניהו אישר את המהלך האלים של סגירת רשות השידור ופתיחת שידורי "תאגיד כאן", אך מאז איננו מתנגד ליוזמת שר התקשורת קרא, לסגור את השידור הציבורי כולו. רק זכייתה של נטע ברזילי באירוויזיון מנעה לעת עתה, את הפיכת שידורי החדשות של התאגיד לגוף נפרד, שבו לפוליטיקאים תהיה יותר השפעה על מינוי ההנהלה, לעומת המצב כיום בתאגיד (עורכי האירוויזיון האירופי סירבו להכיר בתאגיד ללא שידורי חדשות). דרך נוספת לשלוט בתאגיד היא בכך שתקציבו כעת מוכפף למשרד האוצר, בשונה מרשות השידור. נראה, כי מוקד שאיפותיו של ראש הממשלה לגבי תחום התקשורת התמקדו בשאלה כיצד מסקרת התקשורת את ראש הממשלה.

הנחת כבלי תקשורת תת-קרקעיים (צילום: shutterstock).

למה צריך בכלל משרד תקשורת ?

במקום לסגור את השידור הציבורי, או לפצל ערוצים טלוויזיה ללא מודל כלכלי, כדאי לשקול מדוע בכלל צריך משרד תקשורת במדינה מפותחת ומתקדמת כמו ישראל? ברבות מן המדינות המפותחות אין כלל משרד תקשורת, אלא רשות לאומית המפקחת על שוק התקשורת, שעיקר כיוונה הוא מקצועי ועיקר פעולתה הוא פיקוח על איכות התשתיות והמענה לדרישות האזרחים, ולא עיסוק באיזה כלי תקשורת מהלל או מגדף את ראש הממשלה. לאור הפוליטיזציה העמוקה שחלה במשרד, ולאור הגדרת תפקידו הבלתי רשמית כ"גננת" של היחסים בן חברות התקשורת עצמן, ייתכן שהדרך היחידה לפקח על עולם התקשורת למען הציבור היא סגירת משרד התקשורת עצמו והחלפתו ברשות תקשורת מקצועית.

מלשכת ראש הממשלה לא התקבלה תגובה.