חולשתו של השיח הציבורי בישראל מתבטאת בהסתמכות הולכת וגוברת של הצדדים על המוסדות שאמורים לשרטט את הקווים האדומים שלו, המערכת הפלילית ובתי המשפט. מרחב השיח בו אמורים להתברר הערכים המשותפים והמחלוקות היסודיות של החברה שלנו, דומה יותר למלחמה חסרת מעצורים, בה מנסה כל צד לכפות את רצונו על האחר. רבים מצביעים על המתקפה תחתיה נמצאות מערכת אכיפת החוק והמשפט, אך עצם המתקפה עליהן מבטאת את הפיכתן לזירה המרכזית להשפעה על המציאות, ולבלעדית בקביעת ההבחנה בין נכון לפסול.

בתוך הקשר זה יש לראות את ההחלטה השערורייתית של ערוץ 20 לשדר קטעים מראיונו של רוצח ראש הממשלה יצחק רבין. העונש שקיבל רוצח ראש הממשלה הוא מאסר עולם, לא עונש חריג בחומרתו ביחס למעשה רצח עליו לא הביע כל חרטה. תנאי המאסר שלו אולי מחמירים אך אינם שונים בצורה מהותית מתנאיו של כל אסיר אחר. אין ולא יכולה להיות ענישה במסגרת המשפטית המבטאת את חומרת מעשיו, ואת השלכותיה על הדמוקרטיה והחברה הישראלית. כל עוד יחיה רוצח ראש הממשלה, מהווה היחס אליו נייר לקמוס למצבה של החברה הישראלית, וגבולות השיח בתוכה.

חוסנה המוסרי של החברה הישראלית הוא ביכולתה לשרטט את מרחב השיח שלה מבלי להזדקק לכפיית הרשויות, להגדיר את גבולותיה ובהם גם למי לא מגיע פתחון פה. חוסן זה ספג אמש מכה קשה עם פרסומו טענותיו של הרוצח, וההתייחסות אליו גם מצד גורמים לגיטימיים, ובראשם יריב אופנהיימר שהגיע לאולפן וחיים רמון שהתראיין טלפונית.

הדיון על הנסיבות שהובילו לרצח רבין, כמו גם על המחלוקת עליהן, ראוי שתתקיים. ליגאל עמיר אין חלק בדיון זה. חברה בעלת חוסן מוסרי צריך לנדות את יגאל עמיר, להבהיר שאין לו מקום בבית ישראל, לא על מסכי הטלוויזיה ולא בכותרות העיתונים. לתוכן דבריו אין ולא צריך להיות מקום.

ערוץ 20 מנסה לסמן אותו עצמו כחלופה לתקשורת הישראלית, שאכן סובלת מצרות אופקים בנושאים רבים, אך כבר סימן עצמו כבמה להסתה וגזענות כשהעלה לשידור את המחבל היהודי שאחראי להצתת בית הספר הדו לשוני בירושלים. הבחירה להביא את דבריו של הרוצח, אם משיקולי רייטינג ואם כדי למצב עצמו אידאולוגית, היא כתם נוסף על הערוץ. יריב אופנהיימר בעצם בחירתו לקחת חלק בדיון הוא בבחינת מכשיר השרץ, וכך גם כל כתבות המעקב, הציטוטים וכל מי שבחר להתייחס לתוכן דבריו של הרוצח במקום לעצם ההחלטה לשדר אותם.

את הקו האדום הזה לא צריכים לשרטט גורמי הרגולציה, לא הרשות השנייה ולא בתי המשפט. את הקו הזה צריך לשרטט כל אדם שחי בישראל, עיתונאי, מורה, הורה, פוליטיקאי או איש ציבור. אפשר להיתלות בליברליזם מדומה ובחופש הביטוי. אפשר לטעון בצורה עיוורת לזכות הציבור לדעת. אפשר לנסות לייחס ערך היסטורי לדבריו. אבל השאלה שכל ישראלי צריך לשאול את עצמו היא האם לרוצח ראש הממשלה, האדם שסימן את נקודת השפל של ריבונות ישראל השלישית ורצח נפש בישראל, האם צריך להיות לו פתחון פה? האם יש לו מקום בקהל ישראל? ואם כן, אז למי לא?

בלי לגייס השוואות, ובלי טיעונים מפולפלים. לפעמים האמת היא פשוטה. דבריו של יגאל עמיר לא צריכים להישמע.