עשרות הפגנות ואירועי מחאה כנגד רצח נשים יתרחשו היום ברחבי הארץ – מהגליל העליון והכפר ג'יש בצפון, ועד באר שבע בדרום. אך מהן דרישות המחאה? מדוע אנו רואים התגייסות רחבה כל כך דווקא עכשיו, ומה יתרחש יום אחרי שביתת הנשים? על כל אלה שוחחנו עם ארבע מבין מובילות המאבק.

מחאות על אלימות נגד נשים ברחבי הארץ – כיכר ציון בירושלים ומול מטה המשטרה בת״א (צילום: הדס פרוש ותומר נויברג / פלאש 90).

השר לביטחון פנים, פרפר בין כלי התקשורת בסוף השבוע האחרון – כדי לדבר על מינויו של משה אדרי. הוא לא אמר מילה על רצח נשים!

"המאבק מתקיים בגלל שאנחנו פשוט לא בסדרי העדיפויות הלאומיים. לא חיים של נשים, לא הביטחון שלהן, לא הרווחה שלהן", מסבירה מיכל גרא-מרגליות, יו"ר שדולת הנשים בישראל – אחד הארגונים המובילים את קואליציית 'דגל אדום', העומדת בחזית המאבק הנוכחי. "זה באמת פשוט עד כדי כך. זה מתבטא בדברים קונקרטיים: אנחנו רואות את זה גם במדיניות וגם בתקציבים, אבל יש פה גם אמירה דרמטית, כללית, שאנחנו פשוט לא מעניינות מספיק. אני אתן לך את הדוגמה הכי פשוטה. השר ארדן, שהוא השר שמופקד על חייהן וביטחונן של נשים בתור השר לביטחון פנים, פרפר בין כלי התקשורת בסוף השבוע האחרון. בין ערוצי החדשות, תוכניות טלוויזיה, הוא היה בכל מקום – כדי לדבר על מינויו של משה אדרי. הוא לא אמר מילה על רצח נשים! בזמן שהמחאה כבר הייתה בעיצומה. הוא לא אמר מילה על רצח נשים, על אלימות נגד נשים, על כך שהוא ידאג שהתקציבים שכבר אושרו יעברו. ולא כי ארדן הוא איש רע. כי הם פשוט לא סופרים אותנו, במובן הכי עמוק של המילה".

במה התחושה הזאת באה לידי ביטוי?

"ב-250 מיליון שקל שאושרו עבור התכנית הלאומית למיגור אלימות נגד נשים לפני שנה וחצי ולא מתקדמים", מסבירה גרא-מרגליות. "גם התכנית הזאת, שהיא תכנית טובה, היא תכנית שעוסקת רק בטיפול באלימות נגד נשים. אין תכניות שעוסקות במניעה. אף אחד בכלל לא מדבר על האפשרות של חינוך מגדרי כדי שהדור הבא לא יראה אותו דבר. אף אחד לא מוכן לחתוך את התופעה הזאת. לפני שנתיים יצא תזכיר מטעם השרה לשוויון חברתי נגד אלימות כלכלית. לא קרה איתו שום דבר. יש חוק על איזוק אלקטרוני, שכבר מתגלגל הרבה זמן, גם איתו לא קרה שום דבר. אין התקדמות – לא במדיניות, לא בתקציבים. בכל פעם שקורה רצח אנחנו שומעות קריאות של אוי ואבוי, אבל זה אוי ואבוי נורא מקומי. אנחנו אומרות – זה לא מקומי, זה לא אישי, זה לא עניין של נרצחת כזאת או אחרת. יש כאן תופעה חברתית, פוליטית, ולכן המענה חייב להיות ברמה הזאת. פשוט חייבים להתחיל לספור אותנו".

מחאת הנשים הנוכחית, כנגד אלימות ורצח נשים בישראל, פרצה בעקבות שני טריגרים בולטים. הראשון הוא רציחתן של הנערות יארה איוב (16) וסילבנה צגאווי (13), בשבוע האחרון. השני, הוא הגילוי כי תקציב התכנית הלאומית למאבק באלימות נגד נשים, העומד על סך כולל של 250 מיליון שנים, לא הועבר. זאת, כשנה וחצי לאחר שהתכנית אושרה על ידי הממשלה.

הם מצהירים על תכניות לאומיות למיגור תופעת האלימות, דיברו על 250 מיליון שקלים, כלום מזה לא ראינו כבר שנה וחצי

שני הדברים יחד, עוררו מחאה רחבת היקף, ספונטנית, ארצית, ובעצמה שטרם נראתה כלפי נושא האלימות המגדרית. שביתת נשים לדוגמה, אינה אקט בו נעשה שימוש בעבר במאבק נגד אלימות כלפיי נשים. גם התגייסות רחבה כל כך, בו-זמנית בעשרות ערים וישובים, כאשר בכל מקום קמו קבוצות וואטסאפ שיצאו לפעילויות שוטפות במהלך כל השבוע האחרון – גם זה טרם נראה עד עתה.

מהן הדרישות של המחאה הנוכחית?

אחד הכוחות המפעילים של המחאה הנוכחית הוא 'היחידה ללוחמה בטרור מגדרי', או בקיצור, 'לוט"ם'. היחידה עומדת מאחורי כמה מאירועי המחאה הבולטים של השבועות האחרונים – תליית מודעות אבל של 24 הנשים שנרצחו השנה ברחבי הארץ, צביעת מי מזרקות באדום, הישכבות מול הכנסת בשלוליות אדומות דמויות דם, ועוד.

מייסדות לוט"ם: מיה ברששת, שושן ובר, אנה קליימן (תמונה באדיבות לוט"ם)

"הדרישות של המחאה מאוד קונקרטיות", מבהירה אנה קליימן, ממובילות יחידת לוט"ם. "להעביר תקציב שכבר הובטח, ב-2017, על סך 250 מיליון שקל, ליישום המלצות לתכנית הלאומית. התכנית הזאת כוללת את חוק האזיקונים שיאפשר לאכוף צווי הרחקה מגברים אלימים, הארכת מסוכנות, מערך הכשרות ורפורמה חריפה באופן בו המשטרה מתמודדת עם תלונות, סל שיקום לנפגעות ולגברים פוגעים, והדבר האחרון והכי חשוב – רשות לאומית למיגור אלימות מגדרית. כמו שיש רשות לאומית לבטיחות בדרכים, ככה שתהיה רשות לאומית שאחראית לנתב את כל המידע, לרכז אותו, ולהעביר אותו בין כל המשרדים שצריכים לטפל בסוגיה הזאת. למעשה התכנית הזאת ממש טובה. אבל בעוד התכנית תומחרה ותקציבה כבר הובטח – אנחנו דורשות שכעת היא תיושם בפועל, דבר שעדיין לא קרה".

פעילות פמיניסטיות מפגינות מול הכנסת, 27 בנובמבר 2018 (יובל עופר, שדולת הנשים)

עבור נאילה עוואד-ראשד, מנכ"לית עמותת 'נשים למען שלום' – ארגון פמיניסטי ערבי שהיה מהראשונים להקים את קואליציית 'דגל אדום' המובילה את המחאה – חשוב לראות את הממשלה לוקחת לידה את האחריות למניעת אלימות כנגד נשים. "המדיניות של המשרדים הממשלתיים כיום היא התנערות מאחריות. הם מצהירים על תכניות לאומיות למיגור תופעת האלימות, דיברו על 250 מיליון שקלים, כלום מזה לא ראינו כבר שנה וחצי. היו הצהרות, וראינו את ראש הממשלה מגיע למקלט ביום המאבק הבין-לאומי, כאילו הוא נדהם שהתופעה הזאת קיימת. הוא הצביע באותו שבוע להפלת הצעה של ועדת חקירה פרלמנטרית, ואז פתאום הוא מופתע שהתופעה קיימת ואומר שיזמן וועדת שרים? יש וועדת שרים, יש ועדה בין משרדית, יש החלטות. ויש תקציבים ופעילות שצריכה להיות מוקצת, והוא והממשלה שלו מתנערות מאחריות. צריך לתשאל את המשטרה על התפקוד הלקוי שלה, לא יאומן שאחוזים כה גבוהים מתיקי הרצח של נשים ערביות עדיין לא מפוענחים. מדברים על זה שהחברה הערבית לא משתפת פעולה – למה אנחנו צריכים לשתף פעולה כשאנחנו לא מרגישות בביטחון מול אותה מערכת?"

מהן הדרישות הקונקרטיות שלך מהמחאה? תקצוב התכנית הלאומית ושינוי האופן בו המשטרה מטפלת בתיקי אלימות בחברה הערבית?

"לא רק שינוי האופן, לדרוש מהם לטפל במקצועיות, ברצינות. וזה לא רק בקרב הנשים הערביות", מסבירה עאווד-ראשד. "אנחנו יודעות שכש-78% מתיקי האלימות המינית נסגרים מחוסר עניין לציבור או חוסר ראיות – זה עוד סימן שאלה על תפקודה של המשטרה. למה היא לא אוספת את הראיות? מדברים על זה שהחברה הערבית לא משתפת פעולה – אבל הם המודיעין. כל כוחות המודיעין יכולים לפעול כשמדובר על איום בטחוני. כשמדובר על איום על חייהן של נשים – זה לא מעסיק אותם. יותר מ-70% מהנשים שנרצחו היו מוכרות לרשויות. צריכים לתת לנו תשובות. הן היו מוכרות. מה עשו איתן? למה לא מנעו מהן את הסכנה? למה הנשים האלה נרצחו בסופו של דבר? באיזה דרכי טיפול השתמשו? צריך לבחון את זה, ולכן ביקשנו וועדת חקירה. כי מאחורי כל מקרה רצח יש אישה שהייתה צריכה לחיות ופושע לקח ממנה את חייה. המשטרה צריכה לתת לנו דין וחשבון".

תחום נוסף שלוקה בחסר בעיניה של עוואד-ראשד, הוא תחום החינוך. "בנוסף למשטרה ולרווחה – מה משרד החינוך עושה בנושא? איך הוא מעלה את עניין השוויון והצדק החברתי? לא מספיקות בעיני 30 השעות שמוקצות עבור כל בית ספר ללימודי כישורי חיים. צריך להקצות את המשאבים ההולמים לחינוך מגדרי, לשוויון בין המינים, לצדק חברתי".

מספיק ודי עם כל הוועדות וכל החקירות. עכשיו – צריך פשוט ליישם את מה שכבר יודעים

תקצוב התכנית הלאומית, שיפור המענה שניתן במשטרה לתלונות המגיעות על אלימות כנגד נשים, וחינוך לשוויון מגדרי – דרישות אלה עולות באופן כזה או אחר בדבריהן של כל מובילות המחאה. תחום נוסף עליו מתקיימת הסכמה, חריפה עוד יותר, היא דחיפות העניין. "מספיק ודי עם כל הוועדות והחקירות", מכריזה גליה וולך, יו"ר נעמת. "נעשו כבר וועדות במדינת ישראל, יש מסקנות ברורות מה צריך לעשות, יש אפילו דו"ח של מבקר המדינה, שהתריע על זה שהייתה ועדה בשנת 1998 ואף אחד לא עשה כלום, ואז והקמה עוד וועדה, ושוב מסקנות – מספיק ודי עם כל הוועדות וכל החקירות. עכשיו – צריך פשוט ליישם את מה שכבר יודעים. גם לא מדובר בסכום כל כך גדול. 250 מיליון שקלים בפריסה ל-5 שנים? בסדר גודל של תקציב מדינה – זה לא משהו שהוא בלתי אפשרי, ובטח ובטח כשמדובר בחיי אדם. אפשר למנוע את הרצח הבא".

פעילות ופעילי נעמת, פשטו הלילה על רחובות תל אביב, והחליפו את שמות הרחובות הראשיים בעיר בשמות של נשים שנרצחו על רקע אלימות במשפחה.

גם מדבריה של גרא-מרגליות ברור עד כמה דחופות דרישות המחאה: "הכסף הזה צריך לעבור מחר. 250 מיליון שקל, זה חמישים מיליון שקל בשנה. זה כסף כיס מבחינת הממשלה. והעובדה שבמשך שנה וחצי זה תקוע, גם אחרי שנרצחו 24 נשים, נערות וילדות במדינת ישראל מתחילת 2018, זה לא עובר! עברו עד עתה רק אחוזים בודדים מהסכום הזה".

היום שאחרי השביתה

"אנחנו מקוות שלא יעשו עלינו סיבובים, שלא ינסו לרכב על העובדה שהמאבק שלנו הוא כל כך מובן. הטענה הבסיסית של המאבק היא אל תרצחו נשים. אי אפשר להיות נגד זה", אומרת קליימן. הטענה הזאת מובילה לשאלה שצריכה להטריד כל מוביל מחאה בישראל, צודקת ככל שתהיה – מה עושים אם אירוע המחאה המפואר ביותר שלך אינו מוביל לשינוי ממשי?

"אם השביתה לא תוביל לשינוי – אנחנו ממשיכות", אומרת קליימן מבלי להסס. "נחות קצת, מתאוששות, סופרות את השקלים שאין לנו, וממשיכות בכל הכוח. אין פה דרך לעצור, אנחנו בסכנת חיים. אין לנו מה להפסיד, אנחנו חייבות להילחם. אין לנו ברירה אחרת. אני באופן אישי נלחמת נגד רצח נשים מאז 2016, לפני שהוגשו ההמלצות. אחר כך קם ארגון 'תזכור' שעושה עבודה מדהימה. זה מאבק שקיים כבר שנים, פשוט עכשיו סוף סוף אנשים התחילו להבין, בנסיבות מאוד לא משמחות ובהן רציחות שהן הרבה מעבר לפרופורציות ולממוצע השנתי, שזאת סוגיה כוללת ורוחבית במדינה שלנו. אני מאוד שמחה שזה קורה, אבל המאבק ממשיך. כמו שהוא לא התחיל היום, הוא גם לא יגמר מחר. עד שאנחנו לא רואות תוצאות בשטח, זה לא נגמר".

פעילות ופעילי נעמת, פשטו הלילה על רחובות תל אביב, והחליפו את שמות הרחובות הראשיים בעיר בשמות של נשים שנרצחו על רקע אלימות במשפחה.

תשובתה של וולך אינה שונה. "נעמת עוסקת בנושא הזה 365 ימים בשנה. אנחנו לא נרפה ואנחנו ממשיכות בזה כל הזמן. אני שמחה מהאהדה הציבורית בנושא, אבל נעמת הייתה שם יום לפני המחאה והיא תהיה שם גם בהמשך אחריה. אנחנו נמשיך ונאבק על זה כל הזמן. זה לא משהו שאנחנו מרפות ממנו. נמשיך ונדפוק על כל דלת אפשרית שמאחוריה יש מישהו או מישהי שיכולים לסייע לנו, ונמשיך את המאבק הזה כל הזמן".

ספציפית המאבק על תקצוב התוכנית הלאומית – תתעקשו עליו?

"בוודאי", עונה וולך. "למעשה, המאבק הזה פרץ עכשיו גם בגלל הרציחות האחרונות ששברו כבר את כל השיאים, אבל גם ההצבעה של חברי הכנסת נגד ועדת החקירה הפרלמנטרית לנושא. כלו כל הקיצים ואי אפשר להמשיך, אבל אנחנו שם. אנחנו ממשיכות כל הזמן, עד שנקבל את התקצוב הראוי. אחרת נשים ימשיכו להירצח פה".

עבור גרא-מרגליות, התשובה כוללת גם התמקדות במערכת הבחירות הקרובה. "אנחנו מדברות בלי להתבייש על הבחירות הארציות הקרובות, שצפויות להתקיים בחצי השנה הקרובה. אין פוליטיקאים, גברים או נשים, שיוכלו לעבור את הבחירות בלי להתייחס באופן קונקרטי לסוגיות שקשורות בחיי נשים וביטחונן, בין אם זה רצח נשים, אלימות כלפיי נשים, האופן בו שוק התעסוקה מפלה נשים, בתי הדין הרבניים, או הדרת נשים. רק היום עלתה הצעת חוק בוועדת שרים לחקיקה, שמדברת על נורמליזציה מוחלטת של הפרדה מגדרית מהאקדמיה. אנחנו לא נסכים להתייחסויות האלה. הפוליטיקאים יצטרכו לייצר מענים מפורשים לטובת נשים ולטובת החברה כולה. אנחנו לא ניתן לנושא הזה להיות שוב בשולי העיסוק".

עבור עוואד-ראשד, עצם קיומה של מחאה רחבה ואינטנסיבית כל כך, מהווה בפני עצמה סימן של הצלחה שלא נראתה בעבר. "אני לא חושבת שהמחאה לא תצליח להביא לשינוי, השינוי כבר התחיל", היא מסבירה. "חשוב לציין לטובה את ההתארגנות בקרב החברה, בקרב ראשי המועצות. הראשונים שתמכו בשביתה שתתקיים היו ראש מוצעת טייבה, אחריו ראש מועצת טירה, ואחריהם רוב חברי המועצות הצהירו על תמיכה בשביתה, ועל יום חופש לעובדות השובתות, יום עבודה בשכר. יש גם מי שמארגנים בכפרים שלהם ובערים שלהם התארגנויות נגד האלימות. זה לא רק בהצהרות – דיברנו כל כך הרבה זמן על הצהרות, ועל הפער ביניהן לבין מה שיוצא בפועל. היום אני רואה משהו אחר – העבודה שהשיח הוא לא שיח של ארגונים פמיניסטים, אלא התגייסות רחבה יותר של עסקים, של התאגדויות, של ארגונים, של מועצות וראשי עיריות, של פוליטיקאים. אני חושבת שהצלחנו כארגונים פמיניסטים, להביא את הנושא לשיח הציבורי-פוליטי רחב, ולא אך ורק להתייחס אליו כעניינם של נשים ונחלתן של הארגונים הפמיניסטיים. זו עליית מדרגה".