היסטוריה התרחשה בשבוע שעבר בעיר הפועלים הבריטית ליברפול. העיר האפרורית ברוב ימות השנה, שרוב תושביה הם אנשי המעמד הבינוני נמוך, לבשה בגדי חג אדומים לרגל תיקונו של עוול היסטורי. עשרים ושבע שנים חלפו מהאסון באיצטדיון הילסבורו, שבו נמחצו למוות תשעים ושישה מאוהדי קבוצת הכדורגל של ליברפול. אחרי שהמשטרה והממשלה בבריטניה האשימו את האוהדים באחריות למות חבריהם, חבר מושבעים בריטי הכריז סוף סוף באופן רשמי כי המשטרה היא האחראית הבלעדית לאסון, וזיכה את האוהדים מכל אשמה.

ב-15 לאפריל 1989 נפגשו קבוצות הכדורגל של נוטינגהאם וליברפול למשחק חצי גמר הגביע האנגלי. המשחק נערך במקום נייטרלי – איצטדיון הילסבורו, שנמצא בעיר שפילד. רבים מאוהדי ליברפול איחרו להגיע למשחק, וכשהם ניסו להיכנס לאיצטדיון  נוצר לחץ רב על השערים. השוטרים במקום פתחו שערי כניסה שלא היו פתוחים בדרך כלל, ודרכם נכנס מספר רב של אוהדים – הרבה יותר ממה שהיציעים של הילסבורו יכלו להכיל.

אסון הילסבורו. צילום: AP Photo

הצפיפות ביציעים של אוהדי ליברפול הפכה למסוכנת ובלתי נסבלת ורבים מהאוהדים החלו להימחץ. ואכן, כמה דקות לאחר תחילת המשחק הורה השופט להפסיק אותו בגלל הלחץ הגדול בטריבונות. האוהדים החלו לטפס על הגדרות שהפרידו בין היציע למגרש, אבל השוטרים ניסו לחסום אותם כי חשבו שהם חוליגנים. תשעים ושישה אוהדים נהרגו ו-766 נפצעו, במה שהפך להיות אחד מהאסונות האזרחיים הגדולים בתולדות בריטניה.

האמת על "האמת"

ימים ספורים לאחר שאוהדי ליברפול קברו את חבריהם, החל בבריטניה גל האשמות כנגדם, בטענה שההתנהגות הפרועה שלהם היא זו שהובילה לאסון. בתקשורת טענו שהאוהדים הגיעו למשחק שיכורים ובלי כרטיסים. מי שבלט בהשמצות נגד האוהדים היה העיתון סאן, שפירסם כמה ימים אחרי האסון כתבת שער תחת הכותרת "האמת" (The Truth), ומתחתיה שלוש כותרות משנה: "מספר אוהדים כייסו ארנקים של קורבנות", "מספר אוהדים השתינו על השוטרים האמיצים", "מספר אוהדים הכו שוטר שהנשים מפה לפה" – טענות שמאוחר יותר התבררו כשקריות. בעקבות הכתבה החרימו בליברפול את הסאן, חרם שממשיך באופן חלקי עד היום. על אף ניסיונות התנצלות של העיתון, בליברפול לא סלחו להם.

שער הכתבה המקורית ב"סאן" (משמאל) וההתנצלות (מימין)

הממשלה הבריטית הקימה לאירועים ועדת חקירה בראשות השופט לורד טיילור. החקירה נמשכה 31 ימים ובמסגרתה פורסמו שני דוחות – דו"ח ביניים שהציג את שרשרת האירועים ביום האסון והמסקנות המיידיות, ודו"ח סופי שכלל המלצות כלליות בנושא בטיחות במגרשי כדורגל, כגון הסרת גדרות ההפרדה בין האוהדים למגרש וביטול יציעי העמידה באצטדיונים. הדו"ח קבע שהאסון הוא "תאונה". הוא אמנם לא קבע שהאוהדים אשמים, אך גם לא הפריך את הטענה הזו, ולא התייחס לאחריות של גורמים אחרים לאירוע.

בסןף שנות השמונים, היחס הרווח בבריטניה כלפי אוהדי כדורגל מערי פועלים היה כאל חוליגנים, פושעים או נערים בסיכון. זה היה יחס שהוכתב מקצה הפירמידה – ראשת הממשלה דאז, מרגרט תאצ'ר. העיתון המקומי 'האקו' פירסם לפני מספר ימים את סיפורה של מרגרט אספינל, שבנה ג'יימס נהרג באסון כשהיה בן 18. בימים שלאחר האסון ביקרה תאצ'ר את האם ואת השיחה ביניהן, לדבריה, היא לא תשכח לעולם. אספינל שאלה את ראשת הממשלה כמה שוטרים היו באצטדיון, ונענתה שהיו 750. "ומה הם עשו?", המשיכה האם, ענתה לה תאצ'ר ש"הם עשו את עבודתם". "אחרי שהיא אמרה לי את זה שאלתי אם הם עשו את עבודתם איך נהרגו 95 אנשים, ואז היא פשוט אמרה לי 'אני רואה שאת כועסת עכשיו אז כדאי שאני אלך'. מאותו רגע", מוסיפה אספינל, "ידעתי שיש בפנינו עבודה מאוד קשה".

אי הצדק הכפול

בשנים שלאחר האסון משפחות הקורבנות חשו שהצדק לא מוצה לגמרי ודרשו להקים ועדות חקירה נוספות, בשנת 2009 החליטה הממשלה למנות ועדת בדיקה עצמאית בראשות הבישופ של ליברפול, ג'יימס ג'ונס. ב-12 בספטמבר 2012 פרסמה הוועדה את מסקנותיה, שניקו את האוהדים לחלוטין מאחריות לאסון וחשפו את מסע הטיוח של המשטרה שכלל סילוף עדויות והעלמת ראיות. הוועדה קבעה ש-41 מההרוגים נפטרו אחרי השעה 15:15, השעה אשר חוקר מקרי המוות המקורי קבע בה כולם כבר מתו, ושייתכן שאם כוחות ההצלה היו מגיעים אליהם בזמן, ניתן היה להציל את חייהם. לאחר פרסום מסקנות ועדת החקירה התנצל ראש ממשלת אנגליה דייויד קמרון וכינה את אסון הילסבורו "אי הצדק הכפול": "אי הצדק של האירועים המחרידים, כישלון המדינה בהגנה על יקיריהם וההמתנה הבלתי נסבלת לאמת, וגם אי הצדק של ביזוי החללים, ההאשמה שהיו אשמים במותם", אמר קמרון.

אוהדים מניפים שלט מחאה – "צדק ל-96'". צילום: AP Photo/Clint Hughes

אבל בכך לא תם הסיפור. המעגל נסגר רק בשבוע שעבר, כאשר חבר המושבעים שדן בהחלטות הוועדה אישר שהמשטרה היא האחראית לקריסת היציע ולאסון הקטלני, ולא האוהדים. לאחר פרסום ההחלטות העיר ליברפול רעשה וגעשה, מאות אם לא אלפי מחוות נערכו לכבוד 96 הקורבנות והעיתונים המקומיים לא מפסיקים לפרסם מאז ההחלטה סיפורים ותמונות.

קשה לתאר כמה האסון בהילסבורו הוא חלק בלתי נפרד שעדיין חי אצל תושבי ליברפול ואוהדי הקבוצה. במהלך השנים נערכו אינסוף אירועים לזכר האסון, מופעי רוק, סרטים דוקומנטריים ועוד. אחת המחוות המפורסמות הוא שיר המזוהה עם ליברפול שנקרא Ferry 'Cross the Mersey אשר זכה לביצוע מחודש ע"י פול מקרטני. ביום קבלת פסק הדין בשעה 15:06 , השעה בה התחיל האסון, צלצל פעמון בבניין העיריה 96 פעם לזכר הקורבנות. בכיכר המרכזית התאספו אלפי אנשים ובניינים בעיר הוארו בצבע האדום המזוהה עם ליברפול. מחווה נוספת הגיעה גם מהיריבה העירונית המושבעת אברטון, שפירסמה תמונה של ילד וילדה שאוהדים את שתי הקבוצות וחולצותיהם יוצרות את המספר 96. ברחבי אנגליה קבוצות כדורגל פתחו את משחקי הליגה עם המנונה של ליברפול 'לעולם לא תצעדי לבד' – סיסמא שליוותה את השלטים בהפגנות התמיכה ובעיתונים ברחבי המדינה.

האוהדים נתפסו כפרזיטים

"זה רק במקרה שהאסון קרה לליברפול", אומר בני תבורי, עיתונאי ספורט ישראלי ואוהד ותיק של ליברפול, "גם אם היה קורה חס וחלילה אסון כזה לקבוצה אחרת זה היה נגמר אותו הדבר. שנות ה-80 באנגליה התאפיינו בהמון אירועים מעוררי מחלוקת כמו הפרטות ושביתות. מרדוק, המו"ל של הסאן, טען פעם שכורי הפחם הם סוג בני האדם הנחות ביותר. לכן, גם אם זה היה קורה במשחק של מנצ'סטר או ארסנל, היו מנסים להשתיק ולהסתיר את האמת. מה שנכתב אז בסאן נכתב כי הם היו אוהדי כדורגל שנתפסו כפרזיטים, כאנשים שמפריעים לחברה להתקיים, גם שביתות כורי הפחם ואיך שהן הופסקו הוא דוגמא לכך."

מה לדעתך גרם לכך שאוהדי ליברפול התמידו במאבק במשך כל כך הרבה זמן?
"במיתולוגיה, שאין לי אפשרות לדעת אם היה נכונה או לא, הסקאוזרים (כך מכנים את תושבי העיר ליברפול, בגלל פשטידה שאוכלים בעיר – ט.כ.) נתפסו ואולי עדיין כאנשים קצת בטלנים, קצת רמאים, קצת גנבים, קצת אוהבים לחיות על חשבון ביטוח לאומי, וזה דימוי שתושבי ליברפול נלחמים נגדו. לא מן הנמנע שהפרשנות האישית התחברה לאותן תחושות של קיפוח ותסכול משנים ארוכות של הפצת שקרים בכפוף למיתולוגיה הזו."

צילום: AP Photo

איך אתה מסביר את הסולידריות העמוקה של אוהדי קבוצת הכדורגל היריבה מהעיר, אברטון, עם אוהדי ליברפול?
"יש משפחות בליברפול שחלקן אוהדות את אברטון וחלקן את ליברפול, כלומר האסון הזה בהחלט הגיע מעבר לאוהדי ליברפול בלבד. המאמן של אברטון, מרטינז, אמר לפני כמה שנים בטקס האזכרה השנתי לקרבנות האסון "שני מועדונים – עיר אחת, ממשלת בריטניה מצאה את העיר הלא נכונה להתעסק איתה". בשנים אחרי האסון היו מותחים שרשרת צעיפים של אברטון וליברפול בין האצטדיונים, המרחק ביניהם הוא ק"מ ספורים. סיפור נוסף הוא שלפני כמה שנים ילד ממשפחה של אוהדי אברטון נרצח בקרב יריות של עבריינים, ליברפול הזמינה את המשפחה למשחק שם הם עלו למגרש לבושים במדי אברטון, קיבלו הרבה כבוד ואהבה מהקהל."

לדעתך הפרשה הסתיימה או שיעמידו את האשמים לדין?
"משפט הילסבורו הוא משפט המושבעים הארוך ביותר בתולדות בריטניה. אני לא יודע אם מישהו בתביעה הכללית יחליט להעמיד אותם לדין. אני יכול לצטט את שאול אדר שכתב ספר על ליברפול, 'זה היה המשפט הכי מוצדק בתולדות אנגליה, הטענה של המשפחות היתה הטענה הכי מוצדקת', במובן הזה אני מניח שהמשפחות מצפות לזה."

לא היית באירוע עצמו, ובכל זאת אתה מרגיש שהוא חלק מהביוגרפיה שלך.
"אני מאמין שלהיות אוהד של קבוצה מעבר למה שעשה שחקן כזה או אחר או רשימת תארים, אני חושב, יכול להיות שהמילה היותר מתאימה כאן היא מרגיש שזה להתחבר לאתוס של הקבוצה, אני אוהד את ליברפול הרבה לפני האסון, אבל מהיום שאני אוהד אותם, מעל 40 שנה אני מחובר לאתוס. הייתי בליברפול, והייתי במשחק ובמוזיאון, ולכן החיבור בכלל, וספציפית מאז האסון הוא חיבור משמעותי וקיים".

מבחינת אוהדי הקבוצה ומטה המאבק 'צדק ל-96' הסיפור עוד לא נשלם. כשביקשתי מאלן, תושב ליברפול ופעיל במטה המאבק, לספר על החוויה האישית שלו מהאסון, הוא ביקש שלא להשיב. לדבריו, הפצע עדיין מדמם והסיפור אישי מדי בשביל לדבר עליו. "אלו היו 27 שנים ארוכות וקשות עבורנו עד שהגענו למקום בו אנו נמצאים היום, אבל המאבק שלנו עדיין נמשך עד שהאחראים לאסון יישפטו ויכנסו לכלא", אמר אלן השבוע. "אני חושב שאין דבר מלבד כלא שיביא צדק מוחלט עבור 96 ההרוגים. אני גם חושב שאין לייחס חשיבות בגזר דינם לגיל של האחראים ושירותם הציבורי, מכיוון שבסופו של דבר הם האחראים. הם שיקרו ורימו את הציבור כולו במשך 27 שנים, ולא היה להם אכפת מהגיהינום שעבר על משפחות הקורבנות ותושבי ליברפול בכלל שנפגעו מהאסון הזה."