מה יש לומר על הסרט הטורקי הפנומנלי, קופרודוקציה כל אירופאית, "עץ האגס הפראי" שלא נאמר? שהוא סרט סוחף ומצוין? נאמר. שהוא מדהים? הוא מדהים. שהוא מכניס לך אגרוף לבטן? נאמר, זוהי אחת היצירות שגורמות לך בסוף הצפייה להרגיש: הקולנוע הוא מדיום אלוהי. אנא מכם, פנו ערב, התנתקו מהפייסבוק ולכו לחוויה שתחזיר אתכם לימים הטובים בהם הקולנוע היה מדיום של מדורת השבט לבני אדם ששאפו ליצור עולם טוב, עולם בו האונברסליזם הוא הקובע. המשותף לבני אדם ולא המפריד. יש בסרט הזה הכול, צ'כוב (סיפורים מהפרובינציה), מסעותיהם של גיבורי דוסטוייבסקי, ערכים הומניים וקשר לאדמה נוסח טולסטוי.

במאי הסרט ג'יילן נורי בילגה ("שנת חורף" שזכה בזמנו בדקל הזהב), הוא אחד מגאוני הקולנוע של דורנו וגדולתו היא בפשטותו הקולנועית ונועזותו ששווה התייחסות. הוא לא במאי, הוא סופר, "האוטר הקולנועי" (סופר קולנוע בצרפתית) ביטוי שטוו גאוני הגל החדש הצרפתי. יש לו עט בנוסף למצלמה, גם היא הגדרה של "הגל החדש". הוא לוקח אותנו לימים הנפלאים של טריפו וגודאר ויוצר ב"עץ האגס הפראי" מסע אודיסאי שמתקשר למסעות המוטרפים של האדם עם האלים. הוא סטנלי קובריק במסע היחיד אל העולמות ההזויים שבנפשנו ב"עיניים עצומות לרווחה", אמנם לא אסטטיקן גדול כקובריק אבל מעמיק יותר ממנו ואני אומר את זה בחיל וברעדה כי אני מעריץ של קובריק.

מתוך הסרט "עץ האגס הפראי" (באדיבות בתי קולנוע לב).

הסרט הוא מסע טיפוסי אמריקאי נוסח ג'יימס דין או מרלון ברנדו המונומנטליים המציגים צעיר נואש בעולם שנבנה עבורם ובלעדיהם, אבל בעוד שהגיבור האמריקאי המורד הוא צעיר פשוט ללא יומרות שחש מצוקות ומתמרד כנגד החברה וחוקיה, הגיבור ב"עץ האגס הפראי" מאוד מודע ובזה ייחודו. הוא אינו חושש לערוך שיחות פילוסופיות עמוקות – זו הנועזות, לאורך דקות ארוכות, וזה, רבותיי הקוראים, לא יוצר סרט משעמם. יש לומר כי זהו סרט לשוחרי הספרות הטובה. בימים טרופים של העולם המהיר, מרשה לעצמו הגיבור, שלוחו של הבמאי, להתווכח ארוכות עם עצמו תוך כדי רקימת עלילת הסרט, וזה מרתק, ובשביל זה צריך במאי מיוחד כבילגה, שהקיף את עצמו בצוות כותבים מוכשר הכולל את אשתו.

ומעל הכול, כישראלי אני אומר, שהסרט אקטואלי גם לנו אומת הישראלים. חיצים מושחזים מופנים לשלטון הפופוליסטי של ארדואן, לשטויות של הממסד הדתי, למשטרה, למעמד האישה, כלפי האיסלם (רק שלא יוציא איזה משוגע פאתווה לבמאי). אם היית מתרגם את תסריט הסרט למציאות הישראלית בטוח שמירי רגב הייתה צווחת עלי – סיבה מצוינת לפסול חוקים פרימיטיביים כחוק הנאמנות בתרבות. ובילגה רבותי, עושה את זה בטורקיה של אדואן, והשמיים לא נפלו כשהסרט הוצג בטורקיה.

"עץ האגס הפראי" מספר על סינאן (איימן דמירקול תגלית, במשחק משובח נושא את הסרט על כתפיו), בחור שסיים את לימודי ההוראה וחוזר לעיירת החוף שלו. כדאי לדעת שיש עוד שלוש מאות אלף מורים מובטלים בטורקיה. הוא מוצא עיירה במצב עגום, אנשים ללא עתיד שמבלים כל היום בחיים משמימים בבתי תה.

מתוך הסרט "עץ האגס הפראי" (באדיבות בתי קולנוע לב).

אביו אידריס, אף הוא מורה, התדרדר להימורים כמו רבים מהכפר והבן חי בהיפוך תפקידים: הוא המבוגר האחראי. כמו במחזות של חנוך לוין, בסרט יש סצנות מדהימות כיצד האב שאיבד צלם משפיל את עצמו בתואנות שונות ומשונות, עד לשאול התחתיות על מנת לקבל פרוטות מבנו כדי להמר ואף גונב כסף מכיסו של הבן, ממשכן את הבית והמכונית, החשמל נותק והמשפחה חיה לאור נרות. הסרט מתאר בדיוק מדהים את המהמר הכפייתי, שיעור בקולנוע פסיכולוגי כפי שדוסטוייבסקי תיאר בספרו "המהמר" (בישראל זוהי מחלה אנושה ותופעה חברתית-אנושית איומה שלא מדברים עליה מספיק –כי זו מחלה של עניים). אבל לסינאן הבן יש תובנות. "האב מתמרד כנגד האבסורדיות של החיים (הריקניים – י.ר)".

לסינאן יש כתב יד לספר בשם "עץ האגס הפראי". הוא רוצה לעצב את חייו כסופר ומתחיל במסע למימון הספר. הוא עובר מסע השפלות, חוויה שעובר כל סופר חדש שיש לו כתב יד ורוצה להוציא ספר. ראש העיר ממנו בא לבקש סיוע "אוהב ספרות"ף וזורק אותו בתירוצים שונים, ביניהם שהספר אינו מתאר אתרי תיירות מפורסמים בעיירה, ושולח אותו לעשיר העיירה העוסק בכריית חול, גם הוא אוהב ספרות כביכול, לפרוטוקול. העשיר אוהב ספרות אבל לא אוהב סופרים. העשיר זורק אותו עם סיפורים כמה קשה לו בימים אלה בעסקים (תירוץ מוכר). סינאן לא חושש להתעמת אתו ואומר לו "אני רואה אצלך פוסטרים לפרוייקטים אומנותיים שמימנת. מספר פרוייקטים אומנותיים הקשורים לתיירות באתר העיר האגדית המיועדת לתיירים". "בוודאי", עונה לו טייקון כריית החול, "אני חייב להשקיע משהו תמורת פרוייקטים וחוזים שאני מקבל מהמדינה", הון-שלטון. מזכיר לי את דנקנר שהתהדר במענק של מחשבים לקריית שמונה ומעלות וגנב את עם ישראל במיליונים, קיבל חוזים למכביר שלא לדבר על כספנו מהבנקים, וזכה לשבחים למכביר מראש העיר לשעבר של מעלות שלמה בוחבוט.

מתוך הסרט "עץ האגס הפראי" (באדיבות בתי קולנוע לב).

במהלך מסעו האודיסאי, סינאן משוחח בטלפון עם חבר שלמד אף הוא הוראה, מובטל שהתגייס למשטרה, לכוח פיזור ההפגנות של ארדואן, ובסצנה אחת מהמהממות מספר החבר, בהנאה קלגסית ובצחוקים כיצד הוא נהנה לחבוט באלתו בשמאלנים מאנייקים.

סינאן שלא עושה חשבון לאף אחד, פוגש סופר מפורסם לקידום ספרו, מזכיר לו כנס סופרים בו נפגשו, והמפגש חושף את עולם הספרות על מורכבויותיו: מצוקות הסופרים, ומאבקים קטנוניים אך אנושיים בין הסופרים, בין ההגמוניה השלטת בספרות לבין הצעירים. במהלך השיחה נשאלות שאלות מהותיות על מה זה להיות סופר, למה להיות סופר, כמה קשה להיות סופר – שאלות שמגיעות מעולמותיו של במאי הסרט.

בחסכונותיו האחרונים הוציא סינאן ספר רק כדי לגלות כעבור מספר חודשים בשיטוט בין חנויות שאף עותק לא נמכר. כל כך אמתי ומכמיר לב. כל מי שניסה לפרסם ספר, או במאי סרט שמאתיים בני אדם צפו בו, יזדהה עד עמקי נשמתו. למי, למה – אני עמל?

אבל יש אדם אחד שקרא את הספר. אבא שלו המהמר, שנטש את הבית וגר זרוק במרתף בכפר של הסבא, שקורא שוב ושוב בספר שפרסם בנו.

גם הממסד הדתי חוטף בסרט. האימאם, הסמכות הדתית המוסלמית של העיירה, ציניקן, גם הוא במהמרים, מלווה מהסב כסף להימורים, והסב מפאת מעמדו הדתי הנכבד של האימאם הצעיר נמנע מלבקש את כספו בחזרה. השיא הוא שהאימאם מבקש מהסב האומלל הזקן, חצי חירש לנהל במקומו את התפילה במסגד כדי שהאימאם יוכל להגיע לחתונה ולנהל את הטקס, לזוג שהוא אינו מכיר, כדי לגזור קופון בנוסף למשכורת (מוכר לכל אחת ואחד בישראל, רבנים שמשתכרים כמו שופט עליון ומהצד עושים משכורת כפולה נוספת בניהול חתונות).

מתוך הסרט "עץ האגס הפראי" (באדיבות בתי קולנוע לב)

סינאן מתעמת עם איש הדת ומעלה בבוטות שאלה נועזת, "כיצד העולם מתקדם, והאסלם המפואר בעבר, נשאר בפיגור מאחור?". נא לשים לב, זהו סרט טורקי בתקופת ארדואן המפטר על ימין ועל שמאל סוררי שלטון (אני מזמין את הקורא לחשוב, איזו מהומה רבתי הייתה מתרחשת בארץ אילו השאלה הייתה נשאלת בסרט ישראלי המכפיש את המורשת הדתית היהודית רחמנא ליצלן!).

"מדוע", ממשיך הסרט להציק לאיש הדת "האסלם מסתמך רק על הקוראן כסמכות, האם אין מקורות אחרים, ספרות חיצונית, ליצור ערכי מוסר? ובכלל", אומר הגיבור בהתרסה, "למה אנחנו משקיעים כל כך באתוסים של העבר כדוגמת טיפוח בית הקברות של החיילים שמתו בגליפולי? מדוע בונים מסגדים ומקדשים מפוארים? הרי מוחמד עצמו לא בנה מסגדים, האסלם מזניח את החיים שלנו כאן ועכשיו. את מצב בני האדם". וואה…מוכר לכם בוודאי.

גם מערכת החינוך חוטפת. מורה מתלונן שבימים לפני ארדואן היה מותר למורים לסטות ממערכת השיעורים ולדון בנושאים ככל שייעלה על רוחם. מה זה? בטורקיה של ארדואן נעשה הסרט, לתשומת ליבם של אלה שפיטרו בישראל מורה לאזרחות שסטה, לתשומת לב ההדתה של ימי בנט שנכנסת לבתי הספר בהם מורים נאלצים לחרוק שיניים.

מתוך הסרט "עץ האגס הפראי" (באדיבות בתי קולנוע לב).

אחת הסצנות החזקות בסרט, היא המפגש שלו בפאתי העיירה עם בחורה כפרית (הזאר ארגוקלו, כוכבת קפריסאית טורקית מעולה!) בה חשק במהלך לימודי התיכון ועכשיו בגלל חוסר התקווה היא עומדת להינשא לצורף מבוגר. הסצנה הפשוטה בנויה לתפארת, ממש בית ספר לקולנוע, להבניית סצנה, בה מועבר המסר בדרך אגב, כביכול. הנערה בכיסוי ראש כנהוג במסורת האסלמית, מורידה תוך כדי שיחה באגביות את הכיסוי, חם לה. לפתע היא מבררת עם הגיבור אם יש לו סיגריה, כאשר היא מסתתרת מאחורי עץ כדי שלא יתפסו אותה מעשנת, המצלמה עוברת לצילום נהדר של הטבע, מנותק כביכול, אוושת עצים הנעים ברוח, המצלמה חוזרת בפתאומיות אל השניים, לפתע היא אוחזת בראשו, ללא הכנה, ומצמידה לו נשיקה חושנית ארוכה שבסופה, היא נושכת בשפתיו ופוצעת אותו. מחאה אילמת עם עוצמה אדירה של אישה על מעמדה הנחות. בראבו! הגאונות צריכה להיראות פשוטה.