לפני כמה ימים ביקרתי אצל רופא השיניים. לא הייתה ברירה. הותקפתי על ידי כאבי תופת בפה, כאלה שלא ניתן להישאר אדישה כלפיהם. כל מגע של לשון (הלשון שלי!) בשן עורר זרם חשמלי ישר לתוך מעמקי המוח. זה היה כאב מיוחד במינו, כזה שלא פגשתי קודם.
היה זה לילה ארוך מהול במשככי כאבים
בוקר טוב כאב. טסתי לרופא.
הדוקטור לא התבלבל
"אז מה הולכים לעשות היום?" מנסה לדלות קצת וודאות. (בקושי מצליחה לדבר כל הראש שלי מתפוצץ)
"אני הולך לטפל בשורש שלך כדי שיהיה אפשר לעשות כתר" , אומר בגבריות בוטחת

הגזרה הונחתה.

טיפול שורש
לי נותר רק לעכל

אני שרופה על הרופא שיניים שלי. אני סומכת עליו ב100% והוא מעולם לא הזיק או הכאיב לי. על אף שתמיד נראה לי הזוי שאנחנו משלמים על ה"שירות" הזה שהוא רפואה שהיא בעצם סבל.
נו טוב. כנראה הדרך לרפואה ולהתקדמות מעבר לסבל עוברת דרך סבל
פרדוקס קיומי של ממש
וכולם צריכים להתפרנס ממשהו.

הבעיה היחידה היא שהוא מתחיל להזדקן והידיים שלו טיפה רועדות. תוהה מתי נכון לסיים מערכת יחסים. עם רופא שיניים, ובכלל. מחשבות על הפחד מהלא מוכר ומהרעד המתגנב לקיים והבטוח ומבשר על ראשיתה של פרידה ממשמשת ובלתי נמנעת.

"אוקיי, אז מה אתה הולך לעשות? אף פעם לא עשיתי טיפול שורש" אני מנסה להשיג עוד פרטים
תשובה עמומה. אני לא זוכרת בדיוק.
ובכן דוקטור, לעת עתה אני כולי שלך.

מפה לשם הוא עבד לי בפה במשך זמן שהיה נראה כמו נצח. מידי פעם מהמהם לאסיסטנטית דברים שלא הבנתי. והיא מגישה לו חפצים שונים. מה הולך לקרות ברגע הבא? התכווצתי נוכח חוסר הוודאות. מה הוא עושה? מתי יגמר? האם יכאב? האם כבר כואב?

בעוד הוא חופר לי בפה מצאתי את עצמי כל הזמן מצפה לכאב. קלטתי שאני מפחדת מכאב, למרות שלא ממש כואב לי. ממש לא נוח לי. האם "לא נוח" זה כואב? אני מופתעת מכל תנועה שלו. האם "מפתיע" זה כואב?

שקעתי במחשבות קיומיות על מה זה בעצם כאב, ועל זה שממש לא נעים לי עכשיו, או לא נוח, אפילו מטלטל. אבל לא כואב כואב. אולי רק קצת. והאם "קצת כואב" נחשב? ואולי המחשבות האלה הן הכאב עצמו.

כשהסתיימה המחשבה התפניתי להתבוננות בתחושות הגוף שלי ברגע הזה: דריכות בגוף, כיווץ. הידיים שלי אחוזות זו בזו. נשימה קצרה לפרקים ומידי פעם אחת עמוקה. כאילו חסר לי אוויר. בסריקה זריזה על גופי שמתי לב שפרקי אצבעותיי מחווירים. נשימה עמוקה. רעד קל. עיניו פגשו לרגע את עיני המחפשות את שלו וחזרו אל הפה שלי.

ניסיתי להירגע לתוך הסיטואציה. זה הרגיש כאילו הוא עושה עבודת אומנות. ממש משקיע בי. יורד לפרטים כשמשתלח בעקשנות בשורש של השן שלי, ואני מרגישה שהוא חופר לי בתוך המוח. פחדתי שמשהו חיוני יפגע לבלי תקנה. כמה עמוק השורש הזה של השן? ומה זה הגוף הזה שיכול להסב כל כך הרבה סבל עד כדי שאני חייבת מישהו אחר שיפתור לי את הבעיה? אלוהים. לפתע התערער האמון בו ובגוף ובכל.

הרגשתי משותקת, ילדה קטנה וחסרת אונים שתלויה בחסדו של הדוקטור. (כולה טיפול שורש זה לא ניתוח לב פתוח. תרגיעי לילית בכיינית. טו מאץ' לא מוותרת על זמן השידור שלה). מצד שני היה גם נעים להיות מטופלת ולסמוך שזה פשוט יעבור ואני אהיה בסדר.
בגלל ההרדמה זה לא בדיוק כאב, אבל הרגשתי את החדירה של הסיכות פנימה (למי שלא יודע על מה אני מדברת – זכיתם). חפירה ארכיאולוגית בתוך הפה שלי. מסתבר שיש לי ארבע תעלות בשורש השן. זה מיוחד, אמר הדוקטור, כי לכל האנשים הרגילים יש רק שלוש. אולי חבל להרוג שורש מיוחד שכזה, חשבתי, ואולי בעצם הוא כבר מת. שמחתי לשמוע שאני מיוחדת.

חשבתי על נשיקות ואכילה ועוד תענוגות אוראליים, ועל מי ומה מקבל אישור כניסה לפה שלי ומתי, וגם מתי לא בא לי להתנשק ואני עושה זאת רק מתוך הרגל. השפתיים הרכות שלי נמתחו כבר זמן רב כדי לאפשר לו את הטבח ההכרחי כל כך לשלומי.

משהו בי רצה להשאיר את הפה שלי פה להמשך הטיפול, לצאת להסתובב ברחובות העיר ולאסוף אותו לכשיסיים את ענייניו. אבל זה לא עבד. הנשמה שלי רצתה לפרוח לשוטטות מחשבתית ומידי פעם פרחה ושבה לגוף המכווץ. נשימה. לילית, להתרווח בכיסא. תשומת לב לתחושה. זה מה שקורה עכשיו.

השניות דמו לדקות והדקות לשעות. הזמן הפנימי לא יודע לקרוא שעון.
בסוף זה נגמר. הייתי בהלם כל היום. חשתי פלושה ונחדרת ואף מחוללת במידה. על אף שהכל נעשה בהסכמה, קשה להגיד שזה משהו שרציתי. אך נראה שלא הייתה ברירה. מעולם לא חוויתי כניסה שכזו לתוך נקב בגוף שלי. פה זה דבר כל כך אינטימי! בקושי דיברתי עד סוף היום. כשעברה ההרדמה זה גם כאב. היה זה כאב נעים המלווה לידיעה שחלק הרע באמת כבר מאחורי. כאב של החלמה.

הכאב הלך והתעמעם. בערפילי השתיקה שהיוותה לי בת לוויה בשעות שאחרי, התנסחה לה שאלה: האם זה כאב? האם כואב? ובעצם, מה ההבדל בין כאב ובין פחד מכאב?

כשכואב, מופעל אינסטינקט בריא שמטרתו לשמור עלי: הימנעות. אני רוצה כשהכאב יפסק.
אבל רגע, אולי יש גם כאב שכדאי לנשום ולהתרווח לתוכו.
ואולי זה בכלל פחד מכאב, פחד לפגוש את הגבולות הפיזיים והתודעתיים שלי.

נץ החל לשוחח ולהיפגש עם נשים אחרות. אני בעד. יש לו צורך במיניות בתדירות שאיני מספקת לו לאחרונה. למזלי, הוא אינו מטיל עלי את הציפייה לענות כל הצרכים שלו ומבין שהוא צריך לדאוג לעצמו. אותי זה משחרר (לרוב) מהאשמה ומהצורך להיות המענה הבלעדי למיניות ואינטימיות. במצב זה, אני מקווה שיהיה לארוטיקה בנינו אוויר ומרחב להתחדש ולצמוח בקצב שלה ולא מתוך רעב.

בינתיים זה לא מכאיב לי. אך כשפגש אישה ושאלתי בעדינות איך היה, בעוד הוא מספר לי את סיפור מהלך הערב כולו, נוכחתי שהשאלה המקננת בי היא פשוטה: תכלס – האם שכבתם או לא? פחד שיכאב מבצבץ ומופיע בצורת כיווץ בחזה והחסרת פעימה. לא שכבו, אז לא כאב. (אנחת רווחה.) אך הפחד מכאב היה שם. והיה ואם היה מופיע כאב, אז מה?

ממה אני נמנעת בגלל שאני מפחדת שיכאב לי? כשצריך לעשות טיפול שורש אין ברירה. אבל מה עם כל מה שהוא לא טיפול שורש? כאב לב? מחשבות ששורטות מבפנים? צמא חורך גרון מפאת צרכים שאינם נענים? קוצר נשימה לאחר התמסרות לריקוד חסר שליטה אל תוך הלילה? סרעפת מתכווצת נוכח פחד מדחייה?

אז עכשיו אני בודקת מתי כואב לי "באמת" ומתי אני "רק" מפחדת שיכאב.
אם אני בפחד מכאב, מנסה להאט ולהגיד: אני מפחדת שיכאב לי. מנסה לחשוב על התסריט הכואב. מה יקרה שם? מה יכאב לי? איזה כאב אני מדמיינת שאפגוש. איזה חלק בתוכי מבקש להישמר ומפני מה? ואוו. פחד. ובודקת האם אני מוכנה להתקרב לכאב הזה ולראות האם מצפה לי שם רפואה וכיצד ניתן להרגיע את החלק בי שמפחדת.

אם כבר כואב אני מאטה ואומרת, לעצמי או למי שאיתי: ואוו, כואב לי. מנסה גם להצביע מה כואב, ואיפה מרגישה את הכאב. בראש? בלב? בבטן? בגרון? בפות? ואולי מבקש הכאב לבכות או לצעוק. לפעמים אני מסכימה, כשיש בי מקום לכאוב בנחת.

ואז, כשכואב באמת, נפתחות בפני אפשרויות. אחת היא להישאר שם. לפגוש את הכאב, לנשום לתוכו ולראות מה קורה. השנייה היא להרפות מעט. אם מ1 עד 10 אני ב 9, אולי אפשר להרגיע ל7. ולראות מה קורה שם. אולי שם ניתן להתרווח ולפגוש מקום חדש.
ואולי גם כדאי לשחרר כי אין לי מקום לזה עכשיו.

ואולי גם אם אני רוצה לשחרר, הכאב לא ישחרר כל כך מהר, ולא תהיה ברירה אלא לראות מה הוא רוצה, ואיזה שורש שבי זועק אלי ומבקש הקשבה.

רפואה מסתתרת במקומות הכואבים
פחד מכאב מנהל אותי לא אחת
כאב ועונג מקור אחד להם
פחד ואהבה מקור אחד להם

נשימה