אני בבית חולים, שוכב במיטה. סובבים אותי רופאים ואחיות. סמוך אלי ממש עומד רופא צעיר ארשת של לגלוג מאיימת, כמעט בלתי מורגשת נסוכה כל העת על פניו.
הרופא פותח את ספר סיפורי שפרסמתי לפני שנים רבות, הדפים מרפרפים בין אצבעותיו, הוא עוצר מצביע על כותרת סיפור ואומר: "אהבתי את סיפורך 'תפוזים בקיץ', אבל אני לא יודע אם אהבתי את יתר הסיפורים שבספר."

אני לוקח בזהירות את הספר מידיו ומנסה לשכנע אותו בסיפור אחר שכתבתי. הדוקטור הנכבד שכל חייו תלויים בעולמו, מתעלם מהפצרותיי. נראה שאני רק מטריד אותו בשיחתו העניינית עם צוות הרופאים, אני מנסה למשוך את תשומת לבו, לשווא. כולם קמים מסתלקים. אני יורד אחריהם לקומה שתיים, שם נמצא המזנון.
אני עומד מול דלת חסומה במבוא המדרגות הצר, אין יציאה אל המזנון. אני עולה לקומה 3 ומשם שוב יורד לקומה 2.

במזנון שטוף אור השמש המחזיר אותי לעולם הטוב מכין המזנונאי תותים בחלב וסוכר. זה טוב, בריא וגם טעים הוא אומר, אך מפנה את גבו אלי ומחייך בחנופה אל האנשים הרבים ביניהם הרופא החמקמק והאחות המשוחחים במרץ מתעלמים מנוכחותי.
האחות היפה קולטת את מזימתי לברוח הביתה, אומרת לי ברכות נפלאה כמו שהייתה נוהגת אימא לומר: "אתה צריך לנוח".

אני נוהג במכונית על כביש החוף מבולבל על הנתיב השמאלי, לפתע מגיחה מולי מכונית מהנתיב הנגדי, אני מצליח לסטות ברגע האחרון. צריך להיזהר להיות מפוקס יותר, אני אומר לעצמי אתה עלול למות בגלל הבלבול שלך. המכונית יורדת מאליה מהכביש אל השפה, אוהל צבאי גדול.

אני ניגש אל פתח האוהל שם יושבים חיילי משטרה צבאית מסודרים להפליא עם צווארונים מוקשים בקפידה, המראה שלהם שופע בריאות ורדרדה. אני מציץ לתוך האוהל וצופה במפקד הנואם ומעתיר שבחים על חייליו.

אני נכנס למכונית, אני צריך לא רק לנוח אלא לאכול טוב אני אומר לעצמי. אני מציץ אל המושב האחורי במקום שהנחתי את מקפא התותים והחלב שקניתי מהמזנונאי בבית החולים. המושב ריק! רגשות אשם מכים בי. טוב אחזור לבית החולים.

"כן אדוני, שכחת את מקפא התותים והחלב" אומר המזנונאי הנמרץ והעסוק, מעניק תחושה במבטו ותנועותיו כאילו אני מטריד אותו בתכונותיי הנלוזות, "זהו אני מכין לך את התותים והחלב לפני שאני סוגר. הגעת ברגע האחרון ממש ואני נאלץ להישאר בגללך" אני עולה במהירות לקומה 3 משם צריך לקומה 2, די מתבלבל, פוגש את הרופא שוב מנסה לשכנע אותו שיש סיפורים טובים אחרים בספרי, האחות היפה חוזרת ואומרת לי, הפעם כדי לסייע לרופא להיפטר ממני, "כמו שאמרתי לך אלף פעמים אתה צריך לאכול ולהבריא" .

במכונית הבורחת אל האופק, הביתה, הביתה!
ליתר בטחון אני מציץ לרגע לעבר המושב האחורי. הוא ריק. שוב שכחתי את המקפא במזנון. מועקת ייאוש מכרסמת את ישותי הקורסת בבת אחת אל תוך עצמה.