דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

לצלם או לא לצלם? זאת השאלה

הפעם זה לא יהיה פוסט חווייתי מאחד המסעות שלי בחברה הישראלית. הפעם פוסט מהורהר יותר, גם כאלו מתקיימים לפעמים.

אני צלם חובב, ומדי פעם עוצר לחשוב על התחביב שלי, בעיקר בהיבטים של משמעות, סיבה ותוחלת. הרי בעולמנו מאות מיליוני צלמים פוטנציאליים מחזיקים בידיהם מכשירי צילום איכותיים למדי, ובוודאי בעידן הסלולרי לא בטוח שיש עוד מקום לחיבור המגדיר שבין אומנות הצילום ובין מכשירי הצילום עצמם. ישנה אמירה ותיקה המבדילה בין אלו המחזיקים מצלמות בידיהם (כאמור, מאות מיליונים) ובין צלמים (הרבה הרבה פחות), משהו כמו: "יש הרבה מאד כאלו המחזיקים ביד מצלמה, אבל מעט מאד צלמים". יש הרבה הסברים לפער הזה, אחד מהם הוא ההבדל בין היכולת הבסיסית להפיק צילום של מראה מסוים (נאמר, פרח) ובין היכולת לספר סיפור, אגב אקראי או מבוים, יכולת הדורשת מגוון רחב יותר ומגוון יותר של יכולות ותכונות. לא כל אחד יודע לספר סיפור, וגם לסיפורים עצמם עומקים שונים, רבדים שונים, וכאן בדיוק מתרחשת הצלילה לעומק האומנות שבסיפור הצילומי.

צילום: דן לזר
צילום: דן לזר

אלמנט נוסף הנותן כוח עצום בידו של הצלם היא היכולת, הלכה למעשה, לברוא מציאות. המציאות, לפי הטענה המקובלת, רובצת לפתחנו, קבועה, אי אפשר לשנות אותה. אולם כבר אמרו חכמים מאיתנו שאין באמת מציאות לבד מזו שאנו מפרשים ונותנים לה ביטוי, ואין חזק מכוחו של הצלם לבטא בדיוק את ה"מציאות" הזו. שהרי אותה סיטואציה נתונה, אם תצולם משתי זוויות שונות, תספר שני סיפורים שונים לחלוטין. כלומר, אנחנו, הצלמים, בוחרים איזו מציאות להציג, לאיזו פרשנות לתת כוח ובעצם – מה אנו מעבירים הלאה אל הצופה. זהו כוח עצום, הדומה לכוחו של "משכתב ההיסטוריה", שכן התיעוד שיוותר מן המציאות לה היה עד הצלם היא המציאות שהוא לכד בעדשת מצלמתו, דרך הפילטר של מוחו, תודעתו ובעיקר העדפותיו האישיות.

צילום: דן לזר
צילום: דן לזר

הכוח הזה בדיוק הוא גם הסכנה הטמונה בצילום, ובפחד הגדול של אנשים מפני הצילום. פעמים רבות אני שואל את עצמי מדוע אנשים לא אוהבים להצטלם, הרי לכאורה מה יש להסתיר? אני לא מקבל את הטענה שרוב האנשים לא שלמים עם עצמם ועם גופם, הרתיעה מפני הצילום נובעת לדעתי ממקומות עמוקים הרבה יותר. האם אין בחשש מפני העדשה הודאה באשמה כלשהי? הודאה בבחירה לא שלמה של דרך חיים? מהיכן הרצון הכמוס הזה, והרווח כל כך בציבור, להיוותר בצל ובפרופיל נמוך? ואולי אנשים מבינים שהצילום למעשה מפקיע מהם את השליטה על הבחירות שלהם, בדיוק מן הטעם שלצלם יש את היכולת לעצב את הסיפור לפי ראות עיניו. ואף אחד לא אוהב לאבד שליטה, בוודאי לא בכל מה שקשור אליו ישירות.

צילום: דן לזר
צילום: דן לזר

בדיוק בשל הדילמות הערכיות האלו החלו להצטבר חוקים, כתובים ולא כתובים, בנוגע לצילום במרחב הפרטי והציבורי. במרחב הפרטי קל יחסית להבין שהצילום מוגבל במערכת ברורה לחלוטין של מסגרת ההגנה על צנעת ורכוש הפרט. ביתי הוא מבצרי, ואסור לאיש לחדור אל ביתי ללא אישורי, קל וחומר אסור לו לקחת מביתי ללא רשותי ובאותו ההיגיון גם לא לצלם ללא רשותי. כולנו מבינים זאת וכאן אין סימני שאלה באשר למותר או אסור. אישור בעל הבית מתחייב לפני כל צילום, וכן לפני כל פרסום. אולם מה בדבר המרחב הציבורי?

צילום: דן לזר
צילום: דן לזר

ככלל, הצילום במרחב הציבורי הוא זירה פתוחה יחסית ועמומה מבחינה משפטית. החוק מוגדר באופן יחסית מסודר, ועדיין הפרשנות לחוק יכולה להותיר סימני שאלה ומקום לפלפול. ניתוח סעיפי החוק הרלבנטי לצילום במרחב הציבורי מנתב את ה"סיכון המקצועי" לצלם לשני אפיקים מרכזיים – האם הצילום פוגע בכבודו של המצולם, והאם הצילום פוגע במצולם מבחינה כלכלית (ביכולת השתכרות או במניעת יכולת השתכרות). שני הנתיבים קשים למדי להוכחה משפטית ולכן מעטים יחסית התקדימים המשפטיים בהם צלמים אכן נדרשו לפיצוי כספי בגין צילום במרחב הציבורי.

גם מרחבי התפר יחסית לא "סגורים" ומאפשרים מקום לשאלות מהותיות – ואם אני עומד במרחב הציבורי ומצלם אל תוך מרחב פרטי? ואם אני מצלם אדם לבד? (מה שקרוי "מרחב הפרט") ואם אני מצלם ילדים? ובכלל, מה בין צילום סיטואציה כלשהי ובין פרסום התמונות? הרי אם צולמה תמונה פוגענית במיוחד, אך לא פורסמה, לכאורה לא נעברה כל עבירה ואין כל פגיעה במצולם.

אבל רק לכאורה, שכן כאן מגיע הדיון בדיוק אל המקום בו אני שואל את עצמי שאלות בכל פעם שאני מרים את מצלמתי לצלם. כי בעיני, עם ההקשר החוקי ובלעדיו, יש קוד פנימי עליון שמנחה אותי בבואי לצלם, כל סיטואציה ובכל מרחב. החוקים היבשים נועדו, בעיני, עבור כולנו אבל בראש ובראשונה לאלו שאינם מצלמים על פי הקודים המנחים אותי ולכן זקוקים לגבולות גזרה בצילום שלהם. ישנם צלמים שלא יתביישו אף פעם לצלם כל דבר, כל אדם במצוקה, כל רגע מביך, כל רגע חשוב ולא משנה מי נפגע בעצם הצילום, ויש גם טענה שכל הרגעים האלו, כל החולשות וכל המצוקות הם חלק מן החיים ומישהו צריך לתעדם בתוך מרקם החיים, מישהו חייב לעשות את "העבודה השחורה". אבל אני – לא שם. מי שבוחר לצלם את כל קשת מצבי החיים, כולל עוולות ומצוקות קשות, צריך להקפיד לעמוד בתוך גבולות הגזרה של החוק היבש, בכל צילום וצילום, בפרט שהוא בחר לחומרה בפרשנות לשאלת הצילום המוסרי, אני בוחר לצלם מתוך מיקוד אחר לחלוטין ומציב את השאלות המוסריות שאני מתמודד איתן בצילום עוד לפני השאלה החוקית, ולכן ברוב המוחלט של הפעמים לא מגיע כלל להתמודדות עם הסוגיה המשפטית.

צילום: דן לזר
צילום: דן לזר
צילום: דן לזר
צילום: דן לזר

כאשר אני מצלם לעולם אשאף לכבד את המצולם שלי. מבחינה זו אם מצולם יבקש ממני לא לצלם, לא אצלם. אם כבר צילמתי והמצולם יבקש ממני למחוק את התמונה – אני אמחק את התמונה. בכך אני מציב את המצולם בראש סולם העדיפות המוסרית שלי בצילום. היותו של המצולם בראש הסולם גם מכוונת את המציאות שאני בורא בעצם הצילום עצמו. הצילום שלי מכבד, או לכל הפחות מחפש לכבד, את המצולם. גם אם התמונה שאני מציג עלולה להיות פחות נעימה לעין, היא לא תצולם מתוך מטרה להדגיש את חולשתו, או עליבותו של המצולם, אלא תמיד במסגרת חיפוש האדרתו וכבודו ואני מכוון את כל יכולותיי הטכניות והשכליות להפקת צילום שיבטא את הרצון הזה. זו האמת הפרטית שלי והיא מנחה אותי בצילום ואני מאמין בכל לב שלא ניתן יהיה להוכיח אחרת בבית דין, ומבחינה זו רואה את עצמי מוגן לסעיף הפגיעה בכבודו של מצולם. וממילא, הדגשתי, אם למרות כל זאת יבקש ממני מצולם למחוק תמונה ולהסירה מפרסום – אעשה זאת מבלי להתווכח.

לכן אני "מרשה" לעצמי להסתובב ולצלם די בחופשיות במרחב הציבורי. אני אוהב בני אדם, אני מחפש לספר את סיפורם והצילום החופשי, הלא מבוים, הוא הלחם והחמאה של החיפוש התמידי שלי אחר סיפור החיים עצמם.

נדמה לי, שכמו בלא מעט תחומים אחרים בחיים, כאשר הכוונות שלנו אמיתיות, כנות וטובות, אנחנו לא צריכים לחשוש ולבחון כל צעד שאנו עושים בראי החוק היבש. למרות הפחד האנושי מרשויות החוק, והאכיפה, נדמה לי שכולנו מבינים עמוק בתוכנו שהחוק והאכיפה נועדו לעזור לנו לשמור על עצמנו, ולא להתערב בחיים באופן גס ולא יעיל היכן שאין בכך צורך. רובנו אוהבים לצלוב את המשטרה והשוטרים ולא פעם הם מטרה לחצים רבים, ורעילים, אבל בסוף היום כמעט כולנו מבינים שהמשטרה, והשוטרים, בסך הכל לטובתנו ומתערבים היכן שיש צורך לשמור על הסדר הטוב, וכך גם חוקי הצילום במרחב הצילומי. הם לא נועדו להגביל אותנו, הם קיימים כדי לשמור על כולנו ממי שכוונותיו פחות טובות. ואני, שכוונותיי טובות, אין סיבה שאחשוש מפני המשטרה, ולכן אין סיבה שאחשוש גם מפני חוקי הצילום במרחב הציבורי.

צילום: דן לזר
צילום: דן לזר

סיפר לי פעם מורי ורבי בעולם הצילום, דובי פיינר, כי למד מתלמיד שלו לפני הרבה שנים משפט יפה וחשוב מאד לכל צלם – עדיף לסבול אי נוחות רגעית בזמן הצילום מאשר לחיות חיים שלמים של תחושת פספוס על פריים שהלך לאיבוד. אסור להתבלבל ולייחס את המשפט החשוב הזה לסוגיית המוסר בצילום. יש הבדל מהותי (גם אם דק לעיתים) בין אי הנוחות שחש מדי פעם צלם בבואו לצלם סיטואציות הכוללות בני אדם (רובנו מתביישים לצלם אנשים אחרים או חשים אי נוחות "לחדור אל המרחב האישי" שזה מה שעושה, בעצם, העדשה) ובין סוגיות המוסר בצילום, מה מותר ומה אסור לצלם. ישנם חוקים ברורים, וישנם קודים ברורים שמכוונים אותנו הצלמים בבסיס העבודה שלנו. בתוך המסגרות האלו אנחנו בהחלט צריכים לפתח את היכולת שלנו להתגבר על החשש והפחד האנושיים ולהביא לידי מיצוי מקסימלי את מגוון האפשרויות שהעולם, והחיים, מציגים לפנינו ולבטא אותם דרך העדשה.

צילום: דן לזר
צילום: דן לזר
צילום: דן לזר
צילום: דן לזר
צילום: דן לזר
צילום: דן לזר

 

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!