אתם מכירים את זה שאתם אומרים משפטים שאתם לא רוצים להגיד, ובכל זאת מוצאים את עצמכם שוב ושוב מוציאים אותם מהפה?
אני משתדלת להוציא כמה שיותר משפטים חיוביים מהפה. חיובי זה לא אומר משפטים טובים. לפעמים אנחנו צריכים לכעוס, להציב מראה בפני ילדינו על התנהגותם, לבקשם לעשות דברים שאינם מעוניינים לבצע… אך אני משתדלת שגם המשפטים האלו יהיו משפטים חיוביים במובן שהם יהיו ענייניים, מדויקים, ולא פוגעים ומקטינים.
אחד המקומות הבעייתיים ביותר בשיח "לא מעודד" עם ילדינו הוא נושא "ההשוואה". לא משנה מה נעשה, וכמה נשתדל, הילד שלנו אינו ניצב בדד בעולם וגם אנחנו לא. כבר מלידתו אנחנו מתבוננים על תינוקות אחרים ומשווים בינו לבינם. תינוקנו נבדק שוב ושוב בהשוואה לטבלאות צמיחה והתפתחות הילד, ואז כשמתווספים אחים למשפחה – חלקנו משווה שוב ושוב בין האחים, מה שיכול מאוד לפגוע במקום של כל אחד מהם במשפחה ולעודד תחרותיות.
כמה מכם שואלים את הילד כשהוא מצליח או נכשל במבחן – "כמה קיבלו שאר הילדים בכיתה?" מתוך צורך פרטי שלנו לדעת איך הוא היה מול השאר, כאילו אם הוא הצליח וכולם הצליחו תיפגם הצלחתו, או להבדיל, אם הוא נכשל כשכולם נכשלו יקטן כישלונו?
ילדים "מריחים" את השאלות (או הכוונות) שלנו ממרחקים. הם רוצים לקבל מאתנו יחס אישי. שנגיב אליהם ביחס לעצמם, יכולותיהם, רצונותיהם ואופיים הייחודי. האם זה אומר שאסור לנו להביע אכזבה? או כעס? או עצב? ברור שלא. אבל אולי נוכל לעצור ולחשוב
– למה הילד שלי זקוק ממני כרגע?
– האם מה שאומר לו יעזור לו ללמוד, לצמוח, להיות אמיץ ולנסות שוב או יקטין ויחליש אותו?
אם נצליח לעצור רגע ולחשוב… אולי נמנע מחלק מהדברים שאנו אומרים וננסה לנסח אותם קצת אחרת. מה שיכול לעזור, זה אם נצליח לראות את ילדינו כאינדיבידואלים ייחודיים, כבני אדם בזכות עצמם – ולא כשלוחות של עצמנו… ואולי גם אם נצליח לזהות בתוכנו את "הבורות" הרגשיים הגורמים לנו לעיתים לפעול ללא מחשבה וסינון.
אני משתדלת לעצור לשנייה לפני שאני מגיבה ולבדוק אם אני צריכה לנסח מחדש בראש את המשפט… אבל… אני רק בן אדם ואני סך החינוך שקיבלתי בבית, המשפטים שצרובים בי מהוריי, סבתותיי וסביי, מוריי ועוד ועוד… ולפעמים, באמת שלא בכוונה, יוצאות לי מהפה מילים שאני מצטערת עליהן מיד עם לידתן…
ואז אני מבקשת סליחה ומקווה להצליח לבלום אותן בפעם הבאה…
