ליגת ה- NBA סופרת כבר בערך עשרים וחמישה מחזורים. בליגות אחרות, היורוליג לדוגמא, זה השלב בו מנסים לשפר מיקום ומבצעים חישובים מתמטיים מסובכים בנוגע לסיכויים של יתרון ביתיות או כניסה לפלייאוף. ב- NBA אנחנו בסך הכל מתקרבים לשליש הדרך של העונה הסדירה אבל זו כמות משחקים מספקת כדי להתרשם ממצב הקבוצות ומהכיוון הכללי של רובן. מובן מאליו שזה גם הזמן האידיאלי להביט על הקבוצות המפתיעות של העונה. זה מאוד פשוט מבחינת התזמון. מוקדם יותר, אחרי נניח עשרה משחקים, עדיין לא ניתן להכריז על קבוצה כהפתעה.
הצלחה בשלב הזה יכולה לנבוע מהגרלת משחקים נוחה במיוחד, עודף מזל, פרץ אנרגיה של תחילת עונה או סטיית תקן לא מוסברת. את השנה שעברה למשל פתחו הקליפרס והמג'יק בסערה ולאחר שבועיים בערך נזכרו לאן הן שייכות ודעכו כל אחת לחלק התחתון של האזור שלה. מצד שני, אם נחכה ארבעים משחקים אז מזמן כבר לא יהיה מדובר בהפתעה אלא בעובדה קיימת שהתרגלנו אליה. אם כבר מדברים על המפתיעות ראוי גם להזכיר את המאכזבות, אסור הרי להפלות, אבל לפני זה שלוש הערות כלליות על מה שראינו עד עכשיו:
- איזונים במערב
באזור המערבי כמעט ולא נצפתה הצהרת כוונות במובן של קבוצה שהבהירה שהיא תהיה בצמרת או בתחתית. שתי הקבוצות היחידות שברור לגמרי לאן הן הולכות הן פיניקס שלא הולכת לשום מקום, השנה לפחות, וגולדן סטייט. גולדן סטייט אמנם עדיין לא פתחה פער מהיתר כפי שכולם העריכו אבל בעקבות החזרה של קרי (וזו הצפויה בקרוב של גרין) זה כנראה מה שיקרה. ובכלל, גולדן סטייט לא צריכה להצהיר כלום, כל האחרות יודעות שהיא הקבוצה שצריך לנצח בדרך לטבעת. כפרפרזה על דברי איש הרוח אלון מזרחי: "אין לה מה להוכיח והיא הוכיחה את זה על המגרש". בינתיים בכל אופן היא חזרה למקום הראשון אבל ההפרשים כל כך קטנים כך שהפסד אחד יכול להוריד אותה משם באופן זמני. אחרות אמנם התמקמו בחלק העליון של הטבלה אבל הכל צפוף ושברירי כרגע. התחושה היא שכל קבוצה שם יכולה להפסיד פתאום שניים או שלושה משחקים ברצף ולצנוח כמה מקומות. זה אגב בדיוק מה שקרה לדנבר בסוף השבוע האחרון.
את האיזון הנוכחי במערב, אפשר לראות דרך כמה נתונים. יש למשל את העובדה שנכון לעכשיו היו כבר חמש מוליכות שונות לאזור המערבי, חלקן ביקר במקום הראשון יותר מפעם אחת. במזרח הייתה מילווקי שהוחלפה על ידי טורונטו וזהו. במערב זה משתנה כל כמה מחזורים ועשויי עוד להשתנות. כרגע יש במערב ארבע עשרה קבוצות שרואות את עצמן בתמונת הפלייאוף. המרחק בין המקום הראשון למקום הלפני אחרון עומד, נכון לכתיבת שורות אלו, על ששה משחקים. שום דבר שאי אפשר לסגור, בטח כאשר רוב העונה עוד לפנינו ובטח כאשר את התחתית מאיישות קבוצות כמו סן אנטוניו, יוטה, יוסטון וניו אורלינס. ההפרשים בין הקבוצות כל כך קטנים שכל מחזור טומן בחובו שינויי מיקום. אל המזרח נגיע בהמשך אבל לצורך השוואה אותו המרחק מפריד בין המקום הראשון לחמישי. טיפה יותר מרווח שם.
- ובינתיים במזרח
במזרח הדברים ברורים הרבה יותר והקבוצות השנה ממושמעות ומתיישרות לפי התחזיות המוקדמות. כבר עכשיו אפשר במידה רבה להתחייב על מי תהיה בפלייאוף ומי תצא לחופש באפריל הקרוב. אם תיקחו את הקבוצות שתופסות כרגע את שמונת המקומות הראשונים, יכול מאוד להיות שהן אלה שיהיו שם גם בתום העונה הסדירה. נכון לעכשיו טורונטו ופילדלפיה נמצאות למעלה כפי שהיה צפוי. אינדיאנה טיפה מאחוריהן, גם כצפוי. מילווקי עולה מעט על הציפיות ובוסטון קצת מאכזבת אבל לאט לאט תתחיל להבין איך לשחק ביחד ותטפס מעלה. החמש האלו היו אמורות להוביל את המזרח על פי כל התחזיות והן אכן ממלאות את התפקיד. מי שהצטרפה אליהן ובסבירות גבוהה מאוד תגיע לפלייאוף היא דטרויט שנראית טוב מאוד תחת דויין קייסי. יוצא שישנן שש קבוצות שנראות בדרך הבטוחה לפלייאוף, ארבע קבוצות שלא יגיעו לשם (קליבלנד, שיקאגו, אטלנטה וניו יורק), ואת ברוקלין שאמנם פתחה יפה את השנה אבל אז איבדה את קאריס לוורט שעשה קולות של הפתעת העונה והחלה לאבד גובה. גם היא כנראה לא תגיע לשם. מה שנותר הן ארבע קבוצות שייאבקו על שני הכרטיסים האחרונים לפלייאוף.
- קצב משחק
מדברים על כך שהקצב עולה וכמות הנקודות מטפסת משנה לשנה. מדובר במגמה בשנים האחרונות, בעיקר בחסות גולדן סטייט ויוסטון שלימדו אותנו שאפשר לרוץ, לזרוק הרבה שלשות וגם לנצח. אפילו בפלייאוף. בחלקים גדולים מאוד של משחקי NBA השנה (למעט אלו של ממפיס אולי) נראה כאילו אין משחק על חצי מגרש והכל נעשה במתפרצת או לכל היותר במשחק המעבר. מסירה או שתיים והכדור כבר בדרך לחישוק. להגברת הקצב תרם גם החוק החדש לפיו אחרי ריבאונד התקפה יש לקבוצה המתקיפה 14 שניות לזרוק. זה קיים כבר כמה שנים באירופה ואומץ השנה גם בעברו השני של האוקיינוס. נתון אחד שמראה את העליה בקצב מתייחס לכמות הנקודות הממוצעת למשחק. בשנה שעברה הובילה גולדן סטייט את הליגה בעונה הסדירה עם 113.5 נק' למשחק. השנה שמונה קבוצות קולעות יותר (גולדן סטייט ביניהן מטבע הדברים).
???? @StephenCurry30 out here throwing lasers. #DubNation pic.twitter.com/Xqs8tlTLDa
— Golden State Warriors (@warriors) December 8, 2018
הקבוצות המפתיעות של הליגה
יש לא מעט קבוצות שהתעלו על הציפיות שהיו מהן בתחילת העונה. טורונטו למשל הייתה אמורה להיות טובה (כמובן שיש לה עדיין קוף קטן להוריד בדמות השתנקות בפלייאוף) אבל לא עד כדי כך טובה ודומיננטית כפי שהיא כרגע. כנ"ל לגבי מילווקי שעלתה מדרגה לחלק העליון של טבלת המזרח. במערב דנבר הייתה צפויה להתמודד על מקום בפלייאוף וגם היא עולה על הציפיות, בייחוד אלו ההגנתיות. היא הפכה בן קיץ אחד מקבוצת הגנה רעה לאחת הטובות בליגה.
קצת מעליהן וראויה לציון נמצאת סקרמנטו. בתחזיות שלפני העונה היא הייתה אמורה לארח חברה לפניקס. כמו פניקס גם לה יש סגל צעיר וכשרוני ולכן ציפו ממנה להציג שיפור ביחס לעונה הקודמת בדרך להתמודדות על מקום בפלייאוף עוד שנה או שנתיים. מתברר שלא סיפרו לה על זה ומבחינתה היא רוצה את זה כבר השנה. סקרמנטו מפלרטטת בינתיים עם מקום בפלייאוף אם כי נראה שהשנה זה עדיין לא יספיק. בינתיים היא אימצה את הקצב המוגבר בו משחקת הליגה בשתי ידיים. שליש דרך לתוך העונה היא מציגה כדורסל על סטרואידים שמתבטא בריצה כמעט בכל מצב ונסיון להגיע לזריקה תוך 5-6 שניות לכל היותר.
מדרגה אחת מעליה ניצבת דאלאס. גם היא צעירה ומוכשרת וכמו סקרמנטו הייתה אמורה לספק חברה נעימה לפניקס בתחתית המערב. גם היא לא שמעה על זה. דאלאס מציגה את מי שצפוי להתפתח לאחד הכוכבים הגדולים של הליגה. עשרים וקצת משחקים לתוך העונה הראשונה שלו לוקה דונצ'יץ' מפגין יכולת וחכמת משחק שהרבה מאוד זמן לא נצפו אצל שחקן בגיל 19. בעצם הם לא נצפים יותר מדי באף גיל.
Luka Doncic scores 11 straight @dallasmavs PTS in the 4th quarter to propel them to victory! #NBARooks pic.twitter.com/Lb27hk14TW
— NBA (@NBA) December 9, 2018
אחרי שכל זה נאמר נעבור להפתעה בה' הידיעה של הליגה. הלוס אנג'לס קליפרס היו אמורים לדשדש אי שם בחלק התחתון של האזור המערבי, קצת מעל דאלאס וסקרמנטו. המקום היחיד שבו הם היו מועמדים להתמודד בצמרת היה בתחרות השמות המאתגרים של הליגה, שם הם מחזיקים בשני ג'וקרים בדמות שיי גילג'ס אלכסנדר (למי שחושב שזה לא ארוך מספיק אז השם המלא הוא שייוונטה איישיאן גילג'ס אלכסנדר) ומונטרזל הארל. השם מונטרזל הוא בסבירות גבוהה גיבוב רנדומלי של עיצורים ותנועות שנוצר על ידי אלגוריתם או סתם תוצאה של ערב שתייה.
בחזרה לכדורסל, הסיבה שאף אחד לא חשב על הקליפרס בהקשר של הפלייאוף במערב היא שחומר השחקנים שלה לא נראה לכאורה כמו משהו שמסוגל לסחוב אותה לשם. לא שהוא רע אבל הם במערב, שם צריך יותר מזה. הקליפרס הם במידה רבה אוסף של שחקנים שלא רצו אותם. כאלו ששוחררו מקבוצות או הועברו בתמורה לשם נוצץ כמו כריס פול או בלייק גריפין. לו וויליאמס שעולה מהספסל הוא אמנם מכונת ירייה מטורפת וטוביאס האריס הוא פורוורד פנטסטי שלא זוכה להערכה שהוא ראוי לה, אבל השאר אפרורי משהו.
https://twitter.com/balldontstop/status/1071641424158875648
ניקח את הקו האחורי למשל – הגארדים בחמישיה הפותחת של הקליפרס התחלפו לא מעט פעמים אבל הציוות הבולט ביותר היה של אייברי בראדלי ופטריק בברלי. לשניהם יש מעלות רבות, בעיקר של קשיחות והגנה חזקה, אבל אף אחד, חוץ מהמשפחה והחברים הקרובים שלהם, לא מתיישב במיוחד בשבילם כדי לראות משחק NBA. המצב לא שונה במיוחד במיוחד בקו הקדמי. מרצ'ין גורטאט לדוגמא הוא אחד מהכדורסלנים הפולנים הגדולים אי פעם, גאווה גדולה להוריו יאנוש ואליציה, אבל הוא לא מישהו שתדליקו עבורו את הטלוויזיה. אז מה הסיפור? הקליפרס מראים שיכולת של קבוצה איננה סך הכישרון של השחקנים שלה אלא גם דברים אחרים כמו משחק חכם, מאמן טוב, רמת ביצוע גבוהה, קשיחות, ובמקרה הזה אולי גם הרבה רצון של שחקנים להראות לכל מי שויתר עליהם מה הם שווים.
הקבוצות המאכזבות של הליגה
את האכזבות הגדולות תמצאו כרגע במערב. במזרח וושינגטון פתחה את העונה בצורה מזעזעת אבל מאז מציגה גרף שיפור שהעלה אותה מהקטגוריה של 'אכזבה' לזו של 'לא מגשימה את הציפיות'. כרגע היא במקום התשיעי, במרחק הושטת יד מהפלייאוף. בסך הכל מקום אחד מתחת לזה שבו היא סיימה את העונה הקודמת. לא טוב אבל לא אכזבה אדירה. לצדה בקטגוריה אפשר למצוא גם את מיאמי ואת בוסטון שדובר עליה כעל המועמדת העיקרית להגיע לגמר מן המזרח ובינתיים לא עושה רושם כזה (אם כי מראה סימנים שהדברים מתחילים להתחבר כמו שצריך).
בקטגוריה של המאכזבות באמת תמצאו שלוש קבוצות שאם מישהו היה אומר לכם לפני תחילת העונה ששם הן תמצאנה אחרי עשרים ומשהו מחזורים הייתם בודקים מה הוא עישן. יוסטון, יוטה וסן אנטוניו לא אמורות להיות בתחתית המערב, שתיים מתוכן עם מאזן שלילי. יוטה להזכירכם הגיעה לחצי גמר המערב בשנה שעברה, יוסטון כמעט זכתה באליפות וסן אנטוניו היא סן אנטוניו.
יוטה, בדומה לקליפרס, מראה שיכולת של קבוצה היא משהו שקשה לחזות. בשנה שעברה יוטה פתחה בריצה שהחלה אי שם באמצע העונה והסתיימה בחצי גמר המערב. לכאורה הריצה הזו הייתה צפויה להימשך השנה. הסגל נשאר כמעט אותו הדבר, דונובן מיצ'ל היה אמור להשתבח עוד בשנתו השניה, ויוטה הייתה צריכה לדבר גבוה בצמרת. בפועל משהו השתבש וזה לא קשור בהכרח למשחקים שמיצ'ל הפסיד בגלל פציעה. גם אתו הם לא נראו טוב. כמובן שאת כל זה צריך לסייג. אנחנו עדיין בשלב מוקדם של העונה ויכול מאוד להיות שכאשר נגיע לחודש אפריל נגלה שיוטה סיימה את העונה הסדירה במקום השני או השלישי במערב. למי ששכח, בשנה שעברה בזמן הזה היא היתה במקום נמוך הרבה יותר.
.@JHarden13, @russwest44 and @carmeloanthony. Real friends. ???? pic.twitter.com/hlPnTIiOdS
— NBA on ESPN (@ESPNNBA) July 27, 2018
יוסטון וסן אנטוניו נמצאות במקום עוד יותר נמוך. התחרות על מי מאכזבת יותר כל כך צמודה שכל בוקר זה מרגיש אחרת. יוסטון הייתה בין אלו שפתחו את העונה כאילו מישהו העיר אותן מהשינה לפני חמש דקות והן עוד לא הספיקו להתארגן. גם הלייקרס ואוקלהומה היו באותו מצב אבל הן התאוששו מהר ונמצאות כבר בחלק העליון של הטבלה. יוסטון עדיין לא התעוררה. היא אמנם החלה להראות שיפור, להציג סימנים קלים שמזכירים למה היא דרסה את הליגה בשנה שעברה אבל היא עדיין צל חיוור של אותה קבוצה.
את סן אנטוניו אנחנו פוגשים אחרי עשרים ואחת שנים רצופות של הופעות בפלייאוף (אחת פחות משיא הליגה), מתוכן חמש אליפויות. נראה כאילו הספרס תמיד שם עם היציבות, הקבוצתיות, ההגנה המצויינת וגם גרג פופוביץ'. ההגנה היא אולי הסיפור הגדול. בשנים שחלפו הספרס תמיד היו אחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה, זו הייתה כמעט אקסיומה. אפילו בשנה שעברה, עם קוואי לאונרד בחוץ (למי ששכח, שחקן ההגנה של הליגה בשנים 2015-6) היא עדיין הייתה קבוצת הגנה מצויינת. אין כמו פופוביץ' כדי לכסות על שחקן שנעדר או להצליח להחביא שחקן שההגנה איננה הצד החזק שלו. כנראה שהשנה החוסרים עולים אפילו על היכולות שלו. קוואי וגרין עזבו, דז'ונטה מארי שהיה העוגן ההגנתי נפצע, ופתאום הכל קורס. התקפית הם במצב סביר, כרגיל ממעטים לזרוק משלוש, אבל יודעים לשים את הכדור בסל. בהגנה הם נוראיים וסופגים כמות נקודות שכמוה לא נראתה במשחקים של סן אנטוניו. אפשר רק לדמיין את עצמת הצעקות של פופוביץ' בחדר ההלבשה.
https://twitter.com/_eNBA/status/1068282608981876736
כמובן שכמו במקרה של יוטה, ייתכן שנשב עוד חצי שנה בעודנו צופים בספרס בחצי גמר המערב ונעלה זכרונות מפתיחת העונה הגרועה שלה. עם כל מה שנאמר היא עדיין קרובה לפלייאוף. יכול להיות עם זאת שאנחנו צופים בבלתי נמנע – בירידה שחייבת להגיע אחרי כל כך הרבה שנים בטופ. אולי זה הזמן, עם העזיבה הצפויה של פופוביץ' בתום העונה הבאה. ייתכן שזה אפילו מתבקש, לרדת קצת ולבנות מחדש, אולי אפילו בעזרת בחירת דראפט גבוהה, משהו שלא קרה מאז שנת 1997, אז הגיע לטקסס אחד טים דאנקן ושינה את פני המועדון. לצורך השוואה ניקח את עשר השנים האחרונות. הרוב המכריע של הקבוצות זכה לבחור לפחות פעם אחת באחד מחמשת המקומות הראשונים בדראפט, חלקן עשו זאת לא מעט פעמים. אם נסתכל על עשר הבחירות הראשונות הרי שרק שתי קבוצות בליגה לא זכו לבחור באחת הבחירות האלו בעשור האחרון ואלו יוסטון וסן אנטוניו.
כדי להפריד מעט בין השתיים נרחיב את החיפוש לשני העשורים האחרונים ושתי העשיריות הראשונות בדראפט. יוסטון בחרה שם תשע פעמים, כולל את יאו מינג בבחירה הראשונה, ואילו סן אנטוניו פעמיים בלבד. פעם אחת במקום ה-18 ופעם אחת במקום ה-20. היא בונה את עצמה באמצעות טריידים ודרך האמנות של בחירת שחקנים מצוינים בבחירות דראפט נמוכות מאוד (ע"ע טוני פארקר בבחירה ה-28 ודז'ונטה מארי ב- 29) או נמוכות באופן מגוחך (נניח ג'ינובילי בבחירה ה-57). בחירת דראפט גבוהה? תזכירו לה מה זה בכלל. כאמור, יכול להיות שזה הזמן לרענן את הזיכרון: לרדת קצת, לצרף לדרוזן ואולדרידג' כישרון גדול דרך בחירת דראפט באחד המקומות הראשונים ולהתחיל לבנות שושלת חדשה. אם בקי האמון תירש את פופוביץ' אולי זה אפילו יהיה תחת המאמנת הראשונה בליגה.
