ביום חמישי זכתה קתרין איברגואן בת ה-34 מקולומביה בתואר היוקרתי ספורטאית השנה של איגוד האתלטיקה העולמי. איברגואן היא האלופה האולימפית בקפיצה משולשת ופעמיים אלופת העולם. אחד הדברים המאפיינים יותר מכל את איברגואן הוא החיוך הרחב שלה שלא יורד מפניה. איברגואן גדלה בעוני, ללא הוריה בזמן מלחמת הקרטל בקולומביה, אך גם במעט שהיה לה תמיד ראתה את היפה והחיובי בחיים.

היא החלה את הקריירה שלה כקופצת לגובה וכרצה ב-100 מטר משוכות. עד היום היא מחזיקה בשיא הקולומביאני לקפיצה לגובה, שיא שקבעה בגיל 21 ולא נשבר במשך 13 שנה, מאז שהפסיקה להתחרות בקפיצה לגובה ועברה הסבה לקפיצה לרוחק וקפיצה משולשת. כיום היא שיאנית קולומביה בקפיצה משולשת, קפיצה לרוחק וקפיצה לגובה.

היא נולדה בעיר הקטנה אפרטדו בצפון מזרח קולומביה, כ-400 ק"מ מהעיר מיידלין. בעקבות החיים הקשים בצל מלחמת הקרטלים והסמים החליטו שני הוריה להתגרש. אביה עבד כמנהל בחוות בננות מקומית ועזב לילה אחד עם אחד מאחיו בסודיות מוחלטת יחד עם כל חפציו. בהמשך התגלה כי הוא נמלט מקולומביה, לאחר שקיבל איומים על כך שאם לא יצטרף למורדים ירצחו אותו ואת כל משפחתו. הוא עבר להתגורר בונצואלה וניתק את הקשר עם המשפחה, עוד לפני לידתה של בתו.

האמא, פרנצ'סקה התקשתה להחזיק כלכלית את המשפחה כאם חד-הורית. בהחלטה קשה השאירה את ילדיה אצל הסבתא דוניה איולה ועברה להתגורר בעיר טורבו על מנת לעבוד כטבחית ולשלוח כסף למשפחה.

בתחילה השאירה פרנצ'סקה את שני ילדיה, אצל אחיה. אבל איברגואן כל כך אהבה את סבתה, שתוך כמה ימים היא הגיעה לביתה והודיעה לה "אני רוצה לגור פה!". דוניה אוליה קיבלה באהבה גדולה את שני נכדיה לביתה הדל והעניקה להם חיים מאושרים והרבה אהבה.

דוניה אוליבה הייתה עובדת במטעי הבננות בסביבה וקתרין הקטנה הייתה מצטרפת אליה כדי לעזור בשמחה לפרנסת המשפחה. דוניה אוליה תמיד דאגה ששני הנכדים שלה יגיעו לבית הספר כי שם בעיניה היה נתון העתיד שלהם והיכולת לצאת ממעגל העוני הקשה אליו נקלעה המשפחה. בבית הספר התאהבה איברגואן במשחק הכדורעף והחלה להצטיין כשחקנית גבוהה ואתלטית במדי נבחרת הבית ספר.

כאשר הייתה בת 12 ראה אותה באחד המשחקים, מאמן האתלטיקה ויילדר זאפאטה והתרשם מהגובה, מהזינוק ומהאתלטיות שלה. הוא הפציר בה להצטרף לאימוני אתלטיקה ולהתחרות תחילה בריצות 75 מטר ו-150 מטר. באותה שנה היא הוזמנה לעבור לגור במרכז הספורט במדליין ולהפוך לספורטאית מקצוענית. שם היא זכתה לראשונה בחייה באורך חיים בו ישנו אוכל על השולחן וסביבת אימונים איכותית.

ההתחלה הייתה קשה, היא לא הייתה רגילה לגור לבדה בגיל כל כך צעיר. העבודה הפיזית, אימוני הריצה הקשים והבדידות הקשו עליה. מדי פעם היתה נשברת וחושבת לחזור הביתה, אך דוניה איולה התעקשה וחזרה ואמרה: "תתמידי יקירתי, אל תחזרי".

עם הזמן איברגואן מצאה את מקומה וכיום היא זוכרת בעיקר את רגעי השמחה במרכז הספורט: הגלישה במסדרונות, הצחוק, מוזיקת הרגאי לה הייתה מאזינה עם שותפתה לחדר ועוד.

במהלך האימונים היא עברה הסבה ראשונה ומדויקת יותר מריצה לקפיצה לגובה, קפיצה משולשת, קפיצה לרוחק וריצת משוכות 100 מטר. הקפיצה לגובה הפכה למקצה המרכזי שלה ובו היא נחלה בעזרת גובהה (1.82) הצלחה ראשונית אדירה. בגיל 15 בלבד היא  השתתפה לראשונה באליפות דרום אמריקה לבוגרות וזכתה באופן סנסציוני במקום השלישי בתחרות.

בתחילת הקריירה שלה היא התחרתה ביותר מדי מקצים שונים ולא הצליחה להתמחות באחד ספציפי. בגיל 19 היא זכתה באליפות העולם לנערות בקפיצה לגובה ובקפיצה משולשת. בשנת 2004 הצליחה להעפיל לאולימפיאדת אתונה בזכות יכולות הקפיצה לגובה שלה, אך סיימה שם במקום ה-16 בלבד.

לאחר שלא העפילה למשחקים האולימפים בביג'יין 2008 איברגואן הרגישה תקועה. בשנת 2008, החליטה לפרוש ולעבור לגור בפורטו-ריקו. לדבריה: "הרגשתי בדיכאון ותכננתי לעזוב את עולם הספורט". היא חיפשה לעצמה קריירה חדשה בה תוכל למצוא שוב את שמחת החיים שלה והחליטה ללמוד במכללה לאחיות. בהמשך סיימה גם תואר שני בחינוך.

למזלה דווקא בתקופה הקשה בקריירה שלה היא פגשה מאמן קובני בשם אובלדו דואני שהתמחה בקפיצות לרוחק. אובלדו שיכנע אותה להתמקד רק בקפיצה משולשת ולזנוח את קפיצות הגובה והקפיצות לרוחק. השינוי היה תהליך איטי בו היא למדה מחדש את הסודות של הקפיצה. רק לאחר שלוש שנים הגיעו התוצאות והן היו מדהימות. בגיל 27  זכתה איברגואן לפריחה בלתי נתפסת כאשר עברה תוך חמישה חודשים בלבד, מקפיצות שמגיעות רק ל-14.30 מטר לקפיצות שמגיעות לטופ עם 14.99 מטר. באותה השנה היא זכתה לראשונה במדליית ארד בקפיצה משולשת באליפות העולם שנערכה בדרום קוריאה עם תוצאה נהדרת של 14.84.

הפריחה המאוחרת של איברגואן הפכה אותה לתופעה בלתי נשכחת. היא הפכה באופן מפתיע ובגיל מבוגר יחסית לאתלטית בלתי ניתנת לעצירה וזכתה בשתי אליפויות עולם רצופות ובמדליית הכסף באולימפיאדת לונדון 2012.

השיא של הקריירה שלה הגיע בגיל 32, כאשר היא זכתה במדליית הזהב המרגשת בריו 2016. אחריה אמרה: "היום הצלחתי להגשים את אחד החלומות הכי גדולים שלי".

לאחר קבלת הפרס "אתלטית השנה בעולם" בחרה איברגואן להתייחס לילדים ולילדות בארצה: "אין הרבה הזדמנויות בקולומביה. הניצחון שלי חשוב לכל המדינה כי כעת ילדים יכולים ללכת הביתה ולחלום שהם יהיו הקתרין איברגואן הבאה".