קבעתי איתם שיעור תגבור לקראת הבגרות ביום השני של חופשת חנוכה. אמרתי שלא חובה להגיע, בכל זאת חופש. "מי שלא מגיע", אמרתי להם, "שיודיע".
הכנתי שיעור מעולה, כזה שמקיף נושא אחד מההתחלה ועד הסוף ומאפשר להם בסוף לענות על שאלה מלאה בבחינה.
בבוקר, בדרך לבית הספר, עצרתי וקניתי להם מאפים וקפה. בכל זאת קצת פינוק, הם מוותרים על יום חופש ואני רוצה שהשיעור יהיה באווירה נעימה, קצת אחרת מתמיד.
הגעתי רבע שעה לפני, הכנתי את הכיתה וחיכיתי להם.
אף אחד לא הגיע.
מכל העשרה, שניים הודיעו לי שלא יוכלו להגיע. כל השאר סמכו על זה שאחרים יגיעו או סתם לא השקיעו בזה טיפה של מחשבה.
אספתי את כל הדברים שלי ונסעתי הביתה.
בדרך נלחמתי עם הדמעות.
הדבר הראשון שאומרים לך כשאת נכנסת למערכת החינוך הוא שלא משנה מה יקרה אל תקחי את זה אישית. הם לא עושים שום דבר נגדך. ואני לקחתי את זה הכי אישית שאפשר. לא הצלחתי להבין איך הם עושים לי את זה.
בערב כתבתי להם הודעת וואטסאפ על זה שהם הבריזו ואני התאמצתי ואת המאפים והקפה אפשר לזרוק לפח אבל את תחושת הזלזול אי אפשר ושתהיה תגובה.
הם בתורם התנצלו, הצטערו, נשבעו שהם שכחו / לא התעוררו / לא הספיקו / עבדו, ושהם מבטיחים פיצוי.
לא עניתי להם במשך כל החופשה.
אבל כל החופשה זה הטריד אותי.
חיפשתי תגובה כזו שתשאיר אצלם חותם. לא התחשק לי לאיים עליהם שירד להם ציון או שאני אודיע להורים שלהם או שאני אבטל להם את השיעורים הפרטניים. רציתי שזו תהיה תגובה שתזיז להם משהו בפנים, ואני לא מתכוונת לתחושת אשמה או אי נוחות, אלא תגרום להם להתנהל בחיים אחרת.
כל מי שהגיע אלינו להדלקת נרות שמע את הסיפור. אשכרה הרגשתי מורה כאפות.
נזכרתי בשיעור כלכלה בכיתה י"א שהכריחו אותנו, המגמה הריאלית, ללמוד ביום שלישי בשעה שמינית. אני נזכרת ומתכווצת. זה לא עניין אותנו, ועשינו למורה את הכל כדי שהיא תבין שזה לא מעניין אותנו. דמיינו שלושים בני נוער מגודלים בני שש עשרה-שבע עשרה מסתובבים ברכבת חתונה בכל רכבי הכיתה. גם היום אני מצליחה לראות אותה עומדת מולנו חסרת אונים.
כל החופש הייתי עסוקה בזה שלי זה לא יקרה. אני אזיז להם.
אבל כמה שחפרתי בזה, והיו לי ים של רעיונות, לא הרגשתי שאני מצליחה לגעת בנקודה.
אחד השותפים לחשיבה היה עומר, אחי הצעיר. הוא התקשר כמה ימים אחרי שהעליתי בפניו את הדילמה ואמר לי: "חשבתי על זה, את מפספסת בענק. הם לא מזלזלים בך, הם פשוט נטולי מוטיבציה כי את מבקשת מהם לעבוד ממש קשה והם הרי יודעים כבר שתים-עשרה שנה שאין סיכוי, הם לא יצליחו".
צודק. הבנתי.
אני צריכה למצוא מעורר מוטיבציה, משהו שיפעיל אותם מהבטן.
תוך כדי שאני חושבת מה אני אעשה עלה לי הרעיון. התקשרתי לנאור מנחם. נאור, חבר מימי ביטוח ישיר, הוא אחד האנשים הכי כריזמטיים שהכרתי והוא מכיר אותם הכי טוב, הוא בעצמו היה שם לפני עשרים שנה.
הוא מיד הסכים, גם כי הוא אוהב אותי וגם כי הוא חולה במה, רק תני לו קהל והוא עף. חוץ מזה הבחור הוא בן אדם ערכי. מהחבר'ה הטובים על אמת.
היום בעשר ורבע, מיד עם הצלצול, הם נכנסו לכיתה וראו את שנינו יושבים עם כוסות קפה.
בהיסוס הם הצטרפו לשולחן שסידרנו והתחילו לשוחח איתו.
הוא, עם היכולת המופלאה שלו לגייס אנשים ולגעת בהם בדיוק במקומות הכי רגישים, הצליח במשך שעה לספר להם על עצמו, מאיפה הוא בא ומה הוא עבר בחיים כדי להגיע למקום השלם והמתגמל שהוא נמצא בו היום.
הם היו מרותקים. הוא סיפר להם על החרטה היחידה בחייו, על השירות הצבאי שלו. הוא סיפר שהוא מתחרט שלא היה לוחם, שהוא בחר להיות טבח, כמו שציפו ממנו בשכונה. הוא סיפר להם על המקומות הנמוכים שהיה בהם ועל הרגעים, והיו לו כמה כאלה בחיים, שהוא הבין שמשהו חייב להשתנות.
"בשורה התחתונה" הוא אמר להם, "יש לכם הזדמנות שלא תחזור לעבור עכשיו את הבגרות, וברור שלא חייבים ומי שלא רצה יכול להסתדר בלי, אבל העניין הוא שאם החלטתם לעשות את זה, או כל דבר אחר בחיים, תתאבדו על זה, תיגשו למשימה בגישה שאין מצב שאני לא עושה את זה. יש מצב שלא תצליחו אבל אתם תדעו שעשיתם את המקסימום".
יכולתי להגיד להם את אותו הדבר, למען האמת אמרתי להם את זה לא פעם, אבל לי, בניגוד אליו, אין את כרטיס הכניסה למועדון הזה של מי שהיה שם ויודע מה עובר עליהם, לי אין מושג מה אני בעצם דורשת מהם. אני יכולה להגיד להם עד מחר שאני רוצה שהם יצליחו, ואני באמת רוצה, אלא שאני לא יכולה להגיד להם כמוהו שאני מבינה אותם, שהייתי שם ושאני נותנת להם עצת זהב – "תתאבדו על כל משימה שתבחרו בחיים, אם תצליחו זה שלכם ואם לא, ויש סיכוי שלא, תדעו שעשיתם את המקסימום".
