"גרתי על פינת הרחובות הירקון וגאולה, עבדתי בוועד למלחמה באיידס, ממש מעבר לרחוב. בחורף של 2004 ירדתי לרחוב ואני רואה פראמדיקים מפנים גופה של הומלס. שאלתי אותם, 'ממה הוא מת? מה קרה?' אמרו לי 'מת מקור'. אמרתי לעצמו וואו, זה באמת קורה". ככה נכנס ליאור לוי, מהמייסדים של פסטיבל בסוודר, לעולם של חסרות וחסרי הבית. מחר (שישי) יתקיים הפסטיבל בפעם ה-9, ויוקדש השנה לנשים שורדות זנות וחסרות בית, כשעל בימת הבארבי תעלנה רק יוצרות וזמרות, בינהן נינט, דנה ברגר, רונית שחר, מירי אלוני, ועוד, נשים שורדות זנות ופעילות חברתיות.

"כשאני גדלתי היה הומלס אחד בת"א, וכולם הכירו אותו, כולם היו נותנים לו נדבות, ועכשיו זה משהו אחר, גדול. עליתי למשרד, רק שם היה אינטרנט והתחלתי לחפש, כמה הומלסים יש בישראל? כמה מתים? בירורים", ממשיך לוי לתאר את האירוע ששינה במדיה רבה את חייו. "ראיתי שבכל שנה מתים ברחוב 60 אנשים ברחוב מקור, לא מספר מדוייק. התחלתי תהליך כזה עם התלמידים שלי מאורט גאולה, חילקנו סנדוויצ'ים על אלנבי להומלסים, כשהיתה לי להקה היינו מדברים על זה בהופעות. ובאיזה משבר אישי, גם פרידה גם התפרקות הלהקה, ובאותו יום החלטתי שזה או לרחם על עצמי או לעשות משהו לטובת אחרים."

מאז 2009 ברצף, כש-2016 היו שני פסטיבלים, מתקיים 'פסטיבל בסוודר' בדרום ת"א, בתחילה במועדון הלבונטין ועם השנים לכשגדל במועדון הבארבי. הצוות השתנה, גדל, הצטמצם, אבל ליאור שם מההתחלה עד הסוף, "אנשים קוראים לי ליאור בסוודר, הוא הפך להיות מזוהה עם האישיות שלי", הוא מודה. "אני מאוד אוהב את מה שאנחנו עושים. אנחנו ארגון לא בירוקרטי, נורא ממוקדים, כמו להקה, לכל אחד יש את התפקיד שלו."

"כמו שליאור אומר, זה המילואים שלנו", אומר עמרי אברמוביץ', ששותף כבר 6 שנים לליאור. "זה שלושה חודשים של עבודה רצינית. אני רוצה לעשות שינויים חברתיים, ולאט לאט הפסטיבל נהיה פלטפורמה אדירה להעלות תופעות שוליים חברתיות למודעות." עמרי, עו"ס במקצועו, הוא "מומחה" לחסרות בית. הקים יחד עם חבר את 'כדורגל לחסרי בית', העמותה היחידה בישראל שלא עוסקת בטיפול בחסרי בית, אלא במפגש והעצמה.

שנתיים לתוך הפסטיבל, כשליאור כבר חשב שהגיע לנקודת מיצוי, וגם הגיעה המחאה החברתית שנראה שתשנה את העולם והשיח, נפגש בעמרי. "הייתי באמצע הראיונות של התזה שעסקה בחסרי בית, ראיתי מודעה על איזה עץ, כתוב 'אנשים לאנשים' משהו עם חסרי בית. אמרתי אני חייב לדבר עם הבנאדם הזה. סיפר לי על הפסטיבל בסוודר, שבדיוק הופסק כי היתה את המחאה החברתית, ומשם אנחנו ביחד בזה."

"ואז ראיתי את נינט ברחוב"

"הליינאפ השנה מרגש, גם המוזיקאיות אבל בעיקר הדוברות", אומר עמרי בהתרגשות אמיתית. "הכמויות שהדברים שאנחנו מקבלים הן מטורפות, וזו הצלחה מבחינתנו, וגם באמת עוזר לאנשים. ואם אפשר לעשות מוזיקה טובה על הדרך? כמוזיקאים מתוסכלים זה אדיר", אומר רון דבני, מפיק וחבר בצוות המוביל של הפסטיבל.

צוות מארגני "פסטיבל בסוודר" מימין לשמאל: נטע פטריק, ליאור לוי, רון דבני, עמרי אברמוביץ׳, לינוי בר גפן ונעמי קרן (צילום: יהל פרג')

מי לא עבר בפסטיבל בסוודר? טיפקס, יהודה קיסר, הדג נחש, פורטיס, חמי רודנר, הבנות נחמה ועוד. אבל הכל התחיל מנינט. "יום אחד ראיתי את נינט ברחוב, והתחלתי ללכת אחריה", מספר ליאור. "תוך כדי זה שאני לא מבין מה לומר לה, אמרתי לה אני עושה את פסטיבל בסוודר, שבו הקהל משלם בסוודרים כדי להכנס, רוצה להופיע? והיא אמרה ישר כן". "במשך שנים ככה היינו משיגים אמנים, קראנו לזה שיטת נינט, רודפים אחריהם ברחוב", מגלה עמרי סודות מאחורי הקלעים.

אין הרבה פסטיבלים שמחזיקים מעמד כל כך הרבה שנים, בטח ובטח כאלו המבוססים על התנדבות. זה לא במקרה, ליאור שומר על הרוח של הפסטיבל. בהתחלה הוא היה מעביר על האופנים ביגוד חם להומלסים ברחבי ת"א, זו היתה הרוח גם של השנים הראשונות של הפסטיבל. "יצא לי לפגוש הומלסים, לדבר איתם, ולהכיר עולם שקיים מתחת לחלון שלי ואני לא מכיר אותו. תהיתי איך אני מחבר את העולם הזה לעולם שאני אוהב – המוזיקה. היו לי מודלים של ברנינג מן או לייב-אייד, משהו שהוא FREE SPIRT בלי כסף, וככה נולד הרעיון של פסטיבל בסוודר."

"מבחינתי, זו פלטפורמה לקולות", אומר עמרי. "לאט לאט זה הפך למשהו ממוסד – יש לנו צבא של 30 אנשים שבמהלך הפסטיבל ממיינים את הבגדים, יצרנו קשר עם כל העמותות, ובמהלך דצמבר מפוצצים את העיר בבגדים. אנחנו מביאים את הדברים הכי קשים, הארד קור על הבמה של הבארבי – נשים בזנות, הומלסים, מבקשי מקלט. אנחנו מסתכלים בעיניים לסבל, וזה לא מובן מאליו".

"דבר שני זה אנטי קפיטליזים", ממשיך עמרי לפרוס את המשנה שעומדת מאחורי הפסטיבל. "אנחנו ממש נאבקים על זה. אין כסף. כולם מתנדבים. הבארבי בהתנדבות. ואנחנו מתים על זה, כי היום הכל כסף, יש פה אג'נדה מאוד ברורה – תראו את האחר, ואל תשלמו כסף. אנחנו פוליטים במובן הרחב של המילה, באנחנו באים עם אג'נדה חברתית, שיהיה מקום להכל. יש פה סבל שאי אפשר להתעלם ממנו בשולים של החברה. והם באים ומדברים מעל הבמה. מעבר להפחתת הנזקים, כלומר שאנשים לא ימותו ברחוב, זה להעלות את התודעה של האנשים, לקרב אותם."

לחולל שינוי

מתי מודעות חוללה שינוי? להעלות מודעות זו פרקטיקה של אנשים שרוצים לשנות את העולם, אבל הוא לא משתנה בגלל מודעות של ציבור. צריך לתת לו כלים לפעול, אלטרנטיבות. האם הפסטיבל הוא חלק ממארג של פעולות?

עמרי: "אני לא מסכים. כאיש טיפול אני יכול להגיד ששיחה עם מטופל יכולה לשנות לו את החיים. שינויים זה משהו שקשה לכמת. אי אפשר לדעת מה משפיע. ושנה אחרי שנה, יש לזה אימפקט גדול. אז כן, להעלות מודעות זה כלי לשינוי חברתי. דבר שני – מה שאנחנו מציעים זה המודל – תראה את האחר על הבמה, והפחתת הנזקים."

בשלב הזה הצטרפה לשיחה העיתונאית לינוי בר גפן, שתנחה את השנה את האירוע, אחרי שנים בהן דפני ליפ הנחתה אותו. גם היא, כמו כל השאר, פועלת בהתנדבות: "יש משמעות גם בתחזוק המודעות. נכון אנשים יודעים שיש נשים בזנות, ושיש התנגדות הולכת וגדלה לחקיקה, ויש לי תחושה שמי שיגיע לפסטיבל השנה הוא לא צרכן זנות גדול, או אפילו רואה בזה משהו ראוי. אבל יש חשיבות בחיזוק המודעות כדי לייצר מציאות בה הסיפור לא נעלם ומתפוגג. במקביל צריך את מי שיחסום כבישים, את הלובינג בכנסת, את מי שכותב בפייסבוק. את הדיבור ואת המעשה."

ליאור מוסיף מימד פסיכולוגי שיש בהצפת נושאים כאלו, שבשוליים: "יש עוד רובד לזה, אנחנו מבטלים את האשמה. לא מצביעים על מי לא עושה מספיק. אנחנו פיראטים, לוקחים על עצמנו את האחריות – האזרחים, השכנים. מורידים לרמה של השכונה. אתה רואה הומלס ברחוב? אתה צריך לצאת מהמקום של האשמה, הוא אשם במצבו ואתה חש אשם שלא עושה מספיק. כשאתה מבטל את האשמה, ומתחבר מהמקום האנושי, בנאדם שקר לו ברחוב – תוריד לו כוס תה, סוודר. בטח שזה כל כך הרבה.

"זה לא עוצר את הדימום, לא פותר את הבעיה, זה פלסתר. אבל זה מעלה את המודעות. אחותי סיפרה לי שהאחינית שלי סביב שולחן ארוחת ערב שאלה למה הומלסים לא הולכים לעבוד, והיא הסבירה לה שלפעמים הם אנשים חולים. וזה גם עוזר, בממש. הסוודר זה סמל, אבל זה עמוק יותר. אנשים שמגיעים לפסטיבל מסתכלים על חסרי בית אחרת."

כשאני מקשה, ותוהה יחד איתם איך זה לא פסטיבל למירוק מצפון של גברים לבנים ואמידים, הם עונים בלי להתבלבל. "אין לנו בעיה שיגידו מה שרוצים, אצלי זה אינטרסנטי לגמרי" אומר ליאור בציניות מעורבת בכנות ודוגריות ששמורה רק לאנשים שנמצאים עמוק בעשייה. "בתקופה מסויימת זה בא לענות על שיברון לב, וכדי שאוכל לשון בשקט ולדעת שאני עשיתי את המקסימום שלמישהו לא יהיה קר מתחת לחלון שלי. כמובן שאיכפת לי, אבל זה גם עונה על הצורך האישי שלי. זה נותן פרספקטיבה. ברור שאם הייתי נולד במקום מסויים, בצבע מסויים הייתי מדבר בצורה אחרת, אולי קל לי להגיד את זה, למרות שאני לא בא ממשפחה עשירה. המזל שלנו, בגלל שנולדנו במקום ובצבע הנכון, זה לא פותר אותנו מאחריות חברתית."

"אני אוהב את הארץ הזאת, אבל המדינה הזאת מחורבנת", מודה עמרי. "זה המקום שלנו לעשות שינוי, להעלות מודעות. אבל אני לא יכול לראות את ההון הסימבולי שיש בזה – מכירים אותנו ואנחנו נואמים, יש את הפן הזה. אבל בתוך עשייה של 9 שנים, זה מאוד קטן."

מה שהאנשים צריכים

השנה הצטרפה גם זוגתו של עמרי לעסק, נטע פטריק, וכמפיקה פנתה אל הארגונים הפועלים עם נשים בזנות ונשים שורדות זנות, ושאלה למה הנשים זקוקות. השאלה הזו גרמה לפסטיבל לחרוג ממנהגו בשנים האחרונות, וחרף השם, לקבל גם מוצרי מזון, הגיינה ופרפורמריה ככרטיס כניסה. במקביל, הם הבינו שבתכלס, בגדים זה לא הדבר שהכי צריך.

"לפעמים מרוב מעשים טובים אתה יכול לעשות את ההיפך, אני אתן לך דוגמא" מביא ליאור מנסיונו. "בפסטיבל השני שעשיתי יצר איתי קשר קיבוץ מהצפון שרצה להביא 20 חרמוניות חדשות להומלסים. נוראה התלהבתי, ואמרתי בטח. הלכתי לכל ההומלסים שאני מכיר והבאתי להם את החרמוניות, והייתי מאוד גאה בעצמי. יום אחרי זה אני רואה הומלס שאני מכיר עם פנס בעין ובלי החרמונית. באה כנופיה, לקחה לו את החרמונית פוצצה אותו מכות. אתה לא יודע לאן הדברים יכולים להתגלגל."

"אחד הדברים שהבנו השנה מהארגונים עצמם זה שלא צריך דברים משומשים, אלא דברים באריזתם", מספרת פטריק. "הפסטיבל משתנה, בהתחלה חלק מהעניין היה שאנחנו בעצמנו מחלקים את הבגדים, אף אחד לא ישכח את הבחורה שיצאה מהחור בקיר", מזכיר ליאור וכולם מסכימים.

עמרי: "היו להם בקשות נורא מעניינות, כמו פלאפונים, רב קו."

לינוי: "דברים שמלמדים אותך עד כמה הדברים האלמנטרים האלו נחוצים. ביקשו תמ"ל. יש לנו ילדים קטנים, לא היה עולה על דעתי, כלומר אני יודעת שהיו מקרים בהם אנשים גנבו כדי שיהיה לילדים שלהם, אבל אף אחד פה לא היה מעלה על דעתו להתרים תמ"ל. היום פחית של תמ"ל עולה יותר מג'ינס. ברור שיבקשו תמ"ל, אתה יכול להשיג בגדים בהרבה יותר זול מאוכל."

נטע: "כשדיברתי עם הארגונים אמרו לי שהנשים שורדות זנות שאיתן הן עובדות יגיעו גם, הן נרגשות, ויביאו דברים לתרום, ארגנו שקים, זה ריגש אותי ואני מחכה לזה."