דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
אהבה כמו שלנו

ביקורת קולנוע / "אהבה כמו שלנו": כשמציגים אלצהיימר אי אפשר להישאר כל כך נקיים

למרות המשחק המעולה, העריכה הזורמת והרגעים החזקים, מבקר הקולנוע שלנו התקשה להתחבר לדמות הראשית, ויצא מבולבל מהסטריליות בה מוצגת המחלה | "אהבה כמו שלנו" לא העיזה להביט באומץ אל תוך נבכי שאול האלצהיימר

"אהבה כמו שלנו" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"אהבה כמו שלנו" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)
יצחק רובין
יצחק רובין
מבקר קולנוע
צרו קשר עם המערכת:

אלצהיימר היא מחלה בה המשפחה נאחזת בכל הכוחות בזיכרונו ההולך ודוהה של החולה, כמו טובע הנאחז בקש, נאחזת המשפחה בכל אמצעי כדי לא לאבד את בן המשפחה היקר הצונח אל תהומות הנשייה. דומה שהייסורים של המשפחה גדולים יותר מאשר של החולה השוקע אל הלא מודע, אללי, אין מה לעשות הזיכרון הופך להיות בוגדני, לובש מסכות מתעתעות שנוטעות תקוות שווא, כשלפעמים תא כלשהו במוח מבליח זיק של אור ותיקווה, זיכרון אבוד תועה, נוטע תקוות שווא, ובמהרה דועך לו אל הנצח המעורער של יקומי המוח.

זוכרני כשחותנתי הטובה והמקסימה אסתר עליה השלום, נפלה אל תוך האלצהיימר. משפחתה הנאמנה' ובתוכם גרושתי שתחיה' עמדו שעות סביבה, ניסו לעורר את הסבתא שנעלמה להם, אך היא שקעה למצולות המוות. גרושתי התאמצה במטרה לעוררה, מצביעה לעברי "…ומי זה אימא?" התעוררה לפתע אסתר ז"ל והשיבה בטרוניה "מה זה מי זה? זה בעלך את חושבת שאני לא יודעת?", ושוב צנחה אל תרדמתה.

"אהבה כמו שלנו" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"אהבה כמו שלנו" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

"אהבה כמו שלנו" העוסק באלצהיימר, הוא דרמה אמריקאית קאמרית, פורטרט משפחתי הנמצאת בשלהי סופת המלחמה במחלה, סרט המזכיר בסגנונו דרמות רבות בתולדותיה של הוליווד שנות השמונים, דרמה בסגנון "אנשים פשוטים" סרט נפלא נפלא של רוברט רדפורד (חפשו בנטפליקס).

"אהבה כמו שלנו" הוא סרט עשוי היטב ברמה האמנותית-טכנית כשעל המלאכה מנצחת אליזבת' צ'ומקו בסרט הביכורים. הכול בסדר בסרט, לפי הספר, סרט שבהחלט אפשר לראות, התסריט טוב, הצילום מעולה, העריכה טובה מאוד, המשחק משובח רק שהדרמה לא השאירה בי רושם חזק כראוי לנושא. מדוע?

"אהבה כמו שלנו", לא העיזה להעמיק באומץ אל תוך נבכי שאול האלצהיימר. אתה לא מקבל תחושה של רגעים המותירים אותך פעור פה לנוכח התעתועים של המחלה הנבזית. לא קיבלתי תובנות שעושות לי שוב ושוב יצירות אמנותיות בעלות עצמה קולנועית, מעוררות מחדש את אפסותי כאדם קטן ומצד שני עומד נפעם, מזדהה לנוכח התשובה האחת המעניקה לנו מבט סטואיקני מנחם: היקום, החיים האנושיים, מוחנו ונפשנו המתעתעים בממזרותם נשגבים מבינתנו.

הסרט נסוב על משפחה קתולית מאמינה משיקאגו. הבת הנשואה בירדג'ט (אותה מגלמת זוכת שני אוסקרים הילרי סוונק "מליון דולר ביבי"), מגיעה מקליפורניה יחד עם בתה, עקב מחלת האם האלצהיימר של אמה. עד עתה טיפל באם החולה, ביחד עם האב, אחיה ניק, מייקל שאנון (המצוין תמיד) בעל בר קטן בעיר שמנסה לשכנע שמקומה של האם אינו בבית אלא בבית אבות סיעודי. ניק רוצה להחתים את בני המשפחה על ייפוי כוח לביצוע המשימה. האב, קצין צבא בדימוס המסור מאוד לאשתו, עושה את הכול כדי למנוע את רוע הגזירה מבחינתו. הוא מטיף לכולם ועם זאת מסירותו נוגעת ללב. הוא שב ואומר לילדיו משפט חזק מאוד: "אהבה היא מחויבות" ושב וחוזר בפניהם על שבועת הנישואים הנוצרית: "אני מבטיח להיות מסור בטוב ולרע וכו'", וזה נוגע מאוד, כי זה נכון מאוד, כי בזקנה כבר אין פוצי מוצי של רגעי ההתאהבות הצעירה והמתוקה של שנים רבות של מגעים פחות דביקים.

"אהבה כמו שלנו" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"אהבה כמו שלנו" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"אהבה כמו שלנו" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"אהבה כמו שלנו" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

המחלה, כמו כל המחלות הכרוניות והסופניות, יוצרת פיצוצים בין בני המשפחה. בירדג'יט נוכחת שנישואיה בקליפורניה היו ברירת מחדל, תוצאה של ציווי האב ש"תמצא לה כבר בעל". חייה היו עד כדי כך חפים ממודעות לחוסר האהבה, עד שכשהיא מתעוררת ברגע התובנה אצל אימה החולה, היא מוכנה לכל סטוץ שיעורר אותה לטעום קמצוץ של אהבים. אבל גם עם ביתה הסטודנטית, בירדג'ט נוהגת כמו שנהג אתה אביה, במוסרניות ובצביעות לא מודעת: היא ובעלה מכריחים אותה, להמשיך ללמוד בקולג' למרות חוסר רצונה, מה שמוביל אותה לדיכאון ולמסכת שקרים במשפחה.

לחבילת היחסים, נכנס תסכולו של האח ניק, הסובל מחוסר הערכה של אביו, למרות המסירות לאם החולה. חוסר ההערכה של האב נובע מעיסוקו כברמן, שהבר שלו משמש גם לחדר שינה עלוב. וכמו שקורה בכל משפחה, זעמו של ניק המופלה לרעה, מופנה כלפי אחותו, הילדה המועדפת. הוא מאשים אותה שבשעה שהוא מטפל שנים באם, היא עסקה בענייניה בקליפורניה – אחת הסצנות החזקות בסרט. שוב ושוב: כאשר מתגברת התנגדות האב, החי בהכחשה, לאשפוזה של אשתו גוברת, "מוכיחה" האם צדקת האח: בסצנות מביכות, מראה האם שמחלת האלצהיימר רק מחריפה, כאשר השיא כשהיא מפנה אצבע משולשת בכנסייה כלפי אחד המתפללים.

האם, מציגה אישה חיננית בגילומה של בליית' דאנר המצויינת, אגב, אימה במציאות של גווינת' פאלטרו. התפקיד הוא הומאז' לשחקנית מעולה זו שהייתה מוגבלת רוב שנותיה לתפקידי משנה. האם מציגה רגעי תמימות של סטיותיה מהמציאות, במשחק ובבימוי מדויקים עם הומור מעודן ומוצלח. כך לדוגמא, היא חושבת את בנה לבעלה, והמסוכן ביותר כשהיא עוזבת את הבית בעיצומה של סופת שלגים ומשוטטת ברחבי שיקאגו המאיימת, בסצנת הפתיחה של הסרט. יחד עם זאת חינניותה של האם, מביאה לצופה את המחלה הבזויה והמבזה כנקייה ואסטטית מדי. בסרט יש אמנם כבוד לחולה, אבל איפה הרגעים מלאי העוצמה שמביאה בכנפיה הדורסניות המחלה? הסרט משדר ניקיון סטרילי עודף, וחבל.

"אהבה כמו שלנו" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"אהבה כמו שלנו" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

לעומת ניק הבן, איש שיקאגו המחוספס, אחותו, הדמות הראשית, היא קליפורנית משדרת "ניקיון" מזויף בכל מצב. על כך אמר וודי אלן "הבעיה של קליפורניה שהיא נקייה מדי". האלצהיימר או כל מחלה סופנית, אינם חייבים לחשוף את מראות "הגועל" הקליני- כמו שסצנת הרצח המפורסמת ב"פסיכו" של היצ'קוק לא הראתה דם – אבל אי אפשר להתעלם מהצדדים המכוערים של המחלה הנוראית בדרכים מתוחכמות שהקולנוע מסוגל לבטא.

הבמאית-תסריטאית עיצבה את הסרט מניסיונה, כך כותבים יחסי הציבור של הסרט, וניכר שהיא יודעת על מה היא מדברת. אבל זהירותה וחוסר ההעזה בעבודת הביכורים שלה, (או מי יודע ציווי המפיקים לעשות סרט שהצופה לא יירתע מהם – מקובל מאוד בהוליווד) פוגמים ביכולותיה כבמאית מוכשרת. ניכר שבעריכה נעשו חיתוכים מקצועיים אמנם, אבל חפוזים במטרה שלא להמשיך ולהציג את הרגעים ה"כבדים". יש בסרט אמירות רבות על החיים ועל המשפחה, אבל הן לא ממוצות בסצנות קולנועיות מטלטלות.

מבחינתי בעייה רצינית בסרט, היא חוסר ההזדהות שלי עם ברידג'ט הדמות הראשית, אותה מגלמת הילרי סוונק במיומנות ובדיוק רב אמנם, אם כך מה הבעיה? חוסר ההזדהות שלי מדמותה נובע משני דברים: אחד הרצון להציג ילדה טובה וצייתנית מבית קתולי שדפק את חייה, השני, הרצון של הבמאית, בדומה לכל במאי דרמות כמעט להציג את הכעס בעצמתו דווקא בהדחקתו, דהיינו, במשחק מאופק. דמויות כאלה ראינו בסרטים רבים. אבל דרמה טובה מוצגת בעליות ומורדות בחיי הדמויות, היוצרות קונפליקטים מעטים בסרט. מאופקותה של ברידג'ט-הילרי סוונק – עם כל החן שבה – היא דמוית קו אופקי של א.ק.ג.

המסקנה האופטימית שאני יכול להביא לצופה, שעם מבול סרטי החורף הרעים בבתי הקולנוע של הרשתות הגדולות, אתם יכולים בשקט לבלות ערב אחד בלי הילדים וללכת לצפות ב"אהבה כמו שלנו" (באנגלית השם מוצלח יותר).

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!