בעמק חרוד, מול פני הגלבוע, שוכן בניין לבן ומרשים מוקף בפסלים ובבריכת דגי נוי. הוא נמצא בערך באמצע הדרך בין הקיבוצים עין חרוד איחוד ומאוחד, לא רחוק מתל יוסף, אבל האווירה בו יוצרת תחושה של מרחב קצת אחר, קשור לסביבתו אך גם שונה ממנה. בתוכו מוצגות יצירות אמנות עכשוויות ובועטות לצד אוסף אמנות ותשמישי קדושה יהודים מלפני מאות שנים. זהו אחד המוזיאונים הראשונים שהוקמו בישראל, שמקימיו הקיבוצניקים בחרו למקם הרחק מהערים המרכזיות תל אביב וירושלים, ולתת לו את השם הכמו-תנ"כי 'משכן לאמנות' – הדהוד לכינוי של אוהל מועד שליווה את בני ישראל בדרכם אל הארץ המובטחת.
המשכן לאמנות על שם חיים אתר בעין חרוד, המציין שמונים שנים להקמתו ושבעים שנה למבנה הקבע שלו, הוא עוף מוזר בנוף המוזיאונים לאומנות בישראל. הוא גם שונה למדי מרוב המוזיאונים לאמנות שיצא לי לבקר בהם בעולם. אולי זו רק הרגשתי כבת הקיבוץ, אבל יש בו משהו פחות פורמלי ויותר נגיש. תערוכה חדשה שהושקה בו לציון יום ההולדת העגול מאפשרת לגלות את הייחודיות שלו שהחלה כבר אז, בימי ראשית הציונות והקיבוץ, וכיצד האנשים שיוצרים ופועלים בו כיום הופכים אותו לרלבנטי גם בתקופה הנוכחית.
יניב שפירא, המנהל והאוצר של המשכן, מסביר שהקמתו היתה חלק אינטגרלי מהחזון של מקימי הקיבוץ שהקיף אותו – עין חרוד, הקיבוץ הגדול הראשון, והנקודה הראשונה של תנועת הקיבוץ המאוחד. "עין חרוד הציגה דגם ישובי וחברתי אחר", אומר שפירא ל'דבר השבוע'. "קיבוץ שנוסד ב-1921 ותופס את עצמו מתחילת דרכו כמרכז תרבותי, חברתי, פוליטי וכלכלי. קיבוץ גדול וגדל, שתפקידו לקלוט עשרות ומאות עולים מתפוצות העולם. לכן לא הסתפקו בהקמה של אזור למפעלים שמאות אנשים יוכלו לעבוד בו, או מקום למגורים, מראשית הדרך הקדישו תשומת לב גם למקומם של מוסדות תרבות".
"הם מקימים בעין חרוד במה לתיאטרון ש'הבימה' באים להציג בה ויאשה חפץ הכנר בא לנגן בה. זהו מבנה שצריך להשקיע בו ולבנות אותו, ועושים את זה, כדי לספק תרבות לחברי עין חרוד. אנחנו מדברים על תחילת שנות הארבעים. גם מקורה של הוצאת הספרים הקיבוץ המאוחד מתחילה בעין חרוד. ויש קונסרבטוריון למוסיקה ולמחול, ומקימים מוזיאון לטבע על שם חיים שטורמן. אבל גולת הכותרת היא המשכן לאמנות".
בכתבה בעיתון 'דבר' מ-1944 בה גם מתראיין מייסד המשכן, חיים אתר מתואר המראה הבא: "הצריף האפור והרעוע בחיצוניותו, הניצב במעלה הגבעה של ישובנו, מאיר וזוהר באור חרישי מבפנים ומשמש "מקדש מעט" לגדולים ולקטנים, לבני המקום ולאנשי הסביבה, לעוברי אורח ולאורחים הבאים מרחוק".
כדי להקים מוזיאון צריך אוסף וצריך מקום להקים אותו. וצריך גם כנראה משוגעים לדבר וגם מי שיתמוך במשוגעים לדבר. ובמקרה הזה מדובר על חיים אתר, אמן בעצמו וחבר הקיבוץ, ועל אהרון ציזלינג, גם הוא חבר עין חרוד שהיה גם שר החקלאות, וממנסחי וחותמי מגילת העצמאות. תרומתו המרכזית של ציזלינג היתה ביצירת תמיכה כלכלית לקיומו של המשכן, וביצירת גיבוי חברתי להשקעה משאבית ביצירת מוזיאון בתקופות בהן הקיבוץ נתון במצוקה כלכלית קשה. שפירא מציין גם את דוד מלץ ונחום בן ארי, סופרים ואנשי רוח, ואת משה כרמי ושלמה לביא, כולם חברי קיבוץ שתמכו בקיומו של המשכן.
"המשכן מוקם בשנים קשות ביותר מבחינה ביטחונית, כלכלית וחברתית. אנשים חיים באוהלים, חלקם בצריפים. מבחינה חברתית אנשים באים, והולכים. לא פשוט שם. אז מה המוטיבציות? ממכתבים, פרוטוקולים של אסיפות ושיחות ארוכות וערות בנושא מסתמנות שלוש מוטיבציות עיקריות".
"ראשית, מבט לאחור, אל העבר, ההיסטוריה. לשמר תרבות ומורשת וזהות יהודית שהולכת להיכחד באירופה. יש פוגרומים, המפלגה הנאצית עולה לשלטון, החיים של היהודים באירופה מאוד לא פשוטים. החברים בעין חרוד אלו אנשים שעזבו את אבא ואמא, את העיירה היהודית, ועלו לארץ ישראל. להקים מקום חדש, חברה ומדינה חדשה. לתפיסתם, כל המהלך של התנועה הציונית עליהם. אבל למרות שהם מקימים מקום חדש, גם כשהם מרדו בהיסטוריה שלהם, הם מרגישים צורך לשמר אותה. ולכן הם נוסעים לשם, מתחילים לאסוף ולקנות יודאיקה וחפצי קודש ויום יום יהודיים. וגם דברי אמנות יהודיים. כי עבורם, לשמר תרבות זה גם לשמר אמנות. כך מתחיל להיאסף אוסף של אמנים מגרמניה, ופולין ורוסיה וצרפת- מהמרכזים היהודיים הכי פועמים וחיים באירופה של אותם זמנים, אבל גם אלו שהכי מאוימים".
צריך לציין כאן שחברים רבים שעלו עם חפצי יודאיקה מהבית תרמו את החפצים למשכן וגם כך גדל האוסף. גם הורי חברים שהגיעו לקיבוץ, בחפשם מקלט מהשואה ובשלבים שסרטיפיקטים היו תלויים גם ביכולת של המועמדים לעלייה להוכיח שיש מי שיסייע בקליטתם, הוסיפו לאוסף. בשל סיבה זו היה בעין חרוד כל השנים בית כנסת, והיה בהתחלה גם חדר אוכל כשר ששירת את הורי החברים.
"המוטיבציה השנייה היא להקים מקום חדש בארץ ישראל ולחנך דור חדש של ילדים שיכירו את העבר שלהם ואת התרבות שלהם". כבת עין חרוד איחוד, אני זוכרת סיורים רבים בתצוגות היודאיקה, פעילויות לקראת חגים במשכן ותמונות ופסלים שמראים פרקים שונים מתולדות העם היהודי. לא בטוח שהבנתי עד כמה זה מרשים שיש את זה, אבל אולי זה חלק מהעניין, הרצון שהילדים יגדלו עם חפצי יום יום יהודיים ועם יצירות אמנות, ויחושבו שזה משהו מובן מאליו ונגיש.
דווקא בקיבוץ שנחשב בעיני רבים לכופר במסורת, שייסד תרבות ציונית חילונית שמרדה בעולם הרבני הקיים, מקימים מוזיאון עם אוסף גדול של אמנות יהודית. "הם ידעו שאין עתיד בלי עבר. אי אפשר לברוא יש מאין. חיים אתר מאייר קישוטים לפסח עוד בשנות ה-40, שתולים אותם על חלונות חדר האוכל עד היום (מדובר על יצירות ברוח החג שהופכים מדי שנה את חלונות חדר האוכל לויטרז'ים עם מוטיבים מההגדה –מ.ה). הם פשוט נתנו פרשנות משלהם למסורת ממנה הם באו".
המוטיבציה השלישית היא האמונה שלהם באמנות ובכח שיש בה לעצב אדם וחברה. ושלושת המוטיבציות האלה הן הרבה יותר ממה שאין להם: כסף, אמצעים, תנאים. ועם זה הם הולכים להקים מוזיאון והם עושים את זה. זה גם המבט אל העבר וגם המבט אל העתיד".
המשכן לאמנות החל בצריף עץ של חיים אתר. "באותן שנים בישראל יש את בית הנכות בצלאל בירושלים ומוזיאון תל אביב מוקם אבל בבית העיריה, בית דיזינגוף. המשכן לאמנות מוקם בלי סלבריטאים, אנשי הון, או תמיכה של עירייה. והוא המוזיאון הראשון שמוקם כמוזיאון לאמנות בארץ. בצפון, בקיבוץ, בצריף שהוקם במיוחד כמיועד לאמנות. ברגע שהוא נחנך מתחילים לגייס כסף בשביל להקים מבנה קבע, שיהיה אפשר לשמור עבודות במחסנים, להרים תצוגות. את הסיפור המופלא הזה אנחנו מבקשים לספר בתערוכה".
"אי אפשר להבין איך מוקם כזה מוזיאון על האדריכלות המקורית והחלוצית שלו, על קנה המידה שבו, ואיך נאסף כזה אוסף שהיום מונה מעל 20 אלף פריטים, בלי לנסות להבין את התפיסה העצמית של אנשי עין חרוד כמרכז, את התשוקה והאמונה, החזון, את האוטופיה החלוצית שלהם. זו רוח אדם מאוד גדולה שכנגד כל הסיכויים מצליחה להקים כזה מפעל".
"התגובות בארץ בהתאם. חיים אתר מחובר להרבה מאוד אמנים ואנשי אמנות ברחבי הארץ. יוסף זריצקי, האמן הכי דומיננטי באותן שנים, מנחם שמי וגבריאל תלפיר שמייסד את כתב העת גזית וכדומה, כולם באים לעין חרוד וכולם מפרגנים. ויש שמועה בארץ וגם בעולם היהודי שמוקם מוזיאון לאמנות בעין חרוד".
סמוך לעין חרוד מוקם בית חולים העמק, והיום בקריית שמונה אין בית חולים או אפילו חדר מיון. סיפור המשכן זו דוגמא מובהקת לפריפריה שהיא לא בדיוק פריפריה, ושזה יותר מרכז חלוצי, ולפיכך אחר ושונה מהמקובל, אבל לא נחות ופחות בשום צורה. אנחנו יודעים שמציאות זו נשחקת עם השנים. ובכל זאת במשכן נמשכת הדואליות של חלוציות פריפריאלית.
"המשכן עבר כל מיני גלגלולים וצורות. חיים אתר נפטר בשנת 1953, חמש שנים אחרי המעבר למבנה הקבע. ואז במהלך 20 מנהל את המקום זוסיה עפרון, שהוא פחות יוזם מהלכים ויותר מקדם את האוסף ואת האמנות היהודית. בתחילת שנות ה-80 גליה בר אור נכנסת למוזיאון ומפיחה במקום רוח חדשה. תפיסה גם ביקורתית וגם אקטיביסטית שמגיבה גם למציאות האמנותית וגם למציאות החברתית בישראל. ודווקא בשנות ה-80 בהן התנועה הקיבוצית עוברת משבר כלכלי וחברתי עמוק, המשכן ממקם את עצמו כמוסד תרבותי שמתנהל עצמאית. איך הוא עושה את זה? בעזרת תערוכות שמשקפות את המציאות הישראלית. ם ביוגרפיות של אנשים פרטיים אבל גם סיפורים חברתיים לאומיים. ומוצגות במוזיאון גם תערוכות של אמנים שלא מוצגים במוזיאונים הגדולים, אם מסיבות פוליטיות או כלכליות או חברתיות".
"למשל אברהם אופק. מהאמנים הכי חשובים ונחשבים היום, בימים אלה נסגרה תערוכה שלו במוזיאון תל אביב. התערוכה המוזיאלית הראשונה שלו מוצגת במשכן ב-1982. אורי ריזמן, אמן חבר קיבוץ. התערוכה המוזיאלית הראשונה שלו מוצגת ב-1987 בעין חרוד. היום העבודות שלו נמכרות במאות אלפי שקלים".
שפירא מוסיף דוגמאות. "מרון סימה, אמן יליד גרמניה. צייר פליטים וניצולי שואה. התערוכה המוזיאלית הראשונה שלו בישראל מתקיימת בעין חרוד. למעשה כל העיזבון שלו אצלנו והיום הוא נחשב לאמן מאוד חשוב גם בעולם וגם בישראל. גם מאירה שמש. אמנית ממוצא עירקי שנפטרה בגיל צעיר ממחלה. במעט שנותיה כאמנית עסקה ברצון להיות מקובלת ונאהבת. התערוכה שלה נקראה מאירה שמש מלכת יופי. היתה לה יצירה שניסחה אמירה מיוחדת ומקורית על אמנות נשית ואוטסיידריות ותערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה והיחידה שלה הוצגה בעין חרוד בתחילת שנות האלפיים".
בתערוכה מוקדש חדר ליצירות של עולים מברית המועצות ומאתיופיה, יש גם מרחב ליצירות של אמנים בני מיעוטים. "התערוכה סוקרת 80 שנה והיא מחולקת ל-12 חדרים או תימות, וחלקה האחד עוסק באמנות יהודית, בעוד החלק האחר עוסק באמנות ישראלית מקום המדינה ועד היום. והנושאים שם הם לא בהגמוניה, בקאנון של עולם האמנות הישראלי, אלא דווקא בנתיבים הצדדיים, באלטרנטיבות. אחד החדרים נקרא 'קיבוץ גלויות' והוא מוקדש לאמנים עולים. באותם שנים גליה בר אור קשובה לאמנים החדשים שמגיעים כעולים לארץ, לקולות ולשפות האמנותיות שכמו שאנחנו יודעים מאוד קשה להם להיקלט בארץ גם כאמנים וגם כעולים. איפה הם יציגו? מי סופר אותם? מאוד לא פשוט, ופה מציגים אותם".
"בתערוכה הזו אפשר ללמוד על התפקיד שהמשכן לקח על עצמו לאורך השנים. לא רק כדי להאדיר או לטפוח לעצמנו על השכם, אלא להבין איך מקום תופס את עצמו כבעל תפקיד בתוך חברה נבנית משתנה ורבת קולות, החברה הישראלית".
מה היעד הבא? מה ההתמקמות של מוזיאון שרוצה לקבוע טון אבל לא להיות בתוך הזרם בהכרח?
"גם היום השאלות המעסיקות אותי הן לגבי תפקיד האמן, האמנות והמוסד האמנותי, בישראל 2018. כיצד להגיב למציאות, לעצב אותה, להעלות דברים לסדר היום. על מוזיאון להראות מה נעשה עד היום, מאיפה באנו, אבל גם לאפשר במה לאמנים חדשים, לקולות שונים, לסוגיות עקרוניות". כדוגמא נותן שפירא את התערוכה שהיתה במשכן לרגל 50 שנה למלחמת ששת הימים ונקראה 'פרויקט אופוריה' בה נבחנה השאלה איך השתנתה החברה הישראלית מאז המלחמה ההיא".
המשכן מקיים גם היום מנעד מאוד רחב של הרצאות ואירועי תרבות שמממש את הניסיון לאפשר לאנשים לחוות תרבות לא רק באזור המרכז או בערים הגדולות. "לפני חמש שנים נבנה במקום אודיטוריום שמאפשר מדי שבת כמעט לערוך קונצרטים והרצאות. יש מדי סוף שבוע הדרכות ומפגשים עם אמנים. לצד אלה סדנאות שמפגישות ערבים ויהודים, דתיים וחילוניים, בני קיבוץ, בני מושב והערים בסביבה. הכל מתכנס לתוך המוזיאון. אנחנו רוצים להרחיב את מעגלי האנשים שיכירו את המקום וייהנו ממה שיש למקום להציע".
