שלא באשמתו, עבר על הסופר סמי מיכאל, בן ה-92, זקן חכמי שבט הסופרים בישראל, שבוע מטורף. מיכאל, נשיא 'האגודה לזכויות האזרח', מהסופרים הגדולים שקמו בישראל בתקופה שלאחר קום המדינה, ומי שביטא בספריו את קולם של השכבות המזרחיות החלשות והמוחלשות בחברה הישראלית בתקופת המעברות שכונות המצוקה, עורר סערה גדולה בשנות ה-70 עם צאת ספרו "שווים שווים יותר" שהיווה מורה דרך מצפוני לתנועת "הפנתרים השחורים" בישראל ותנועות חברתיות אחרות. מיכאל, שהיה הראשון לשרטט בספריו ומאמריו את מצבם הקיומי הדיכוטומי של ערביי ישראל, היטיב גם לתאר את מצבם הקיומי הבלתי נסבל של ניצולי השואה איתם חי במעברה, שנים רבות לפני שהנושא עלה לסדר היום הציבורי.

ביום ראשון, קיבל מיכאל בתאטרון יפו את 'הפרס למפעל חיים ע"ש שולמית אלוני' ועורר סערה ציבורית בהתבטאותו הקשה כלפי עמיתיו: "אני חש שרוב הסופרים בארץ לוקים בלאומנות לוהטת. לעתים אני תוהה מי מוביל את מי – השלטון או הסופרים המתגייסים לשרתו מרצון. עצוב שלסופרים בכירים בארץ יש שני פנים – פנים מזויפים של השמאל ההומניסטי בחו"ל ופנים אמתיים בארץ המתבטאים בחיבור הדוק בסתר לשלטון התומך בהתנחלות וזומם להביא חורבן על הדמוקרטיה".

חלפו יומיים וביום שלישי נכח מיכאל בטקס באוניברסיטת בן גוריון בחלוקת "פרס סמי מיכאל לחברה", הפרס הקרוי על שמו, הפרס החשוב ביותר כיום בישראל לפעילות חברתית, ובהתייחסות לדבריו החריפים בטקס פרס שולמית אלוני, אמר: "אני חש כמו הפילוסוף היווני דיוגנס שהסתובב באור יום עם נר כדי למצוא אנשים שיאמרו את האמת". יומיים אחר כך, קיבל בירושלים את אחד הפרסים היוקרתיים לספרות "פרס עגנון".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מרבית הקוראים הצעירים מכירים בוודאי את ספרו של מיכאל – "חצוצרה בוואדי", שהפך לחלק בלתי נפרד מקאנון תכניות הלימוד מאז ייצא ב-1987. הספר שעובד לסרט ולמחזה מספר על קשרים ואהבה בלתי אפשרית בין עולה מרוסיה לבין ערביה על רקע שכונת ואדי ניסנאס בחיפה. לפני כשנתיים, הוציאה ועדה של משרד החינוך את הספר "השמאלני" לטעמם, מתכניות הלימוד ורק לאחר מחאת המורים לספרות, הוא הוחזר לתכנית. זו הייתה תקופה סוערת במיוחד ברומן הבלתי גמור ביחסים בין הממסד לבין מיכאל שביקש לבטל את מועמדותו לפרס ישראל 2015 בנימוק כי ראש הממשלה בנימין נתניהו מתערב בשיקולים לבחירת הזוכים וכי הוא אינו מוכן להיות חלק מהממסד שמתערב ברגל גסה באומנות.

ואדי ניסנס, חיפה (צילום: מארק נוימן / לע"מ).

סמי מיכאל יליד בגדד, היה בצעירותו חבר במחתרת הקומוניסטית בעיר שהפכה חלק בלתי נפרד מיצירתו העומדת על שתי רגליים: חייו על גדות החידקל וחייו בחיפה, העיר הערבית המאכלסת את שני העמים. לא רבים יודעים שהמחתרת הקומוניסטית הייתה הגדולה ביותר בקרב יהודי עיראק, חזקה הרבה יותר מהמחתרת הציונית. ברגע האחרון הוא הצליח להימלט מציפורני המשטרה החשאית העיראקית, שהה שנה שלמה בעיר הדתית קום בפרס ועלה לישראל כאשר מטרתו הייתה בכלל להגר לפריז.

בישראל המשיך מיכאל לדבוק בעקרונותיו הקומוניסטים. הוא והסופר אמיל חביבי ("האופטומיסט"), אגב זוכה פרס ישראל, היו הכותבים הבולטים ביומון הקומוניסטי החשוב ביותר בקרב ערביי ישראל – 'אל איתחאד', ומיכאל כתב בו בערבית כמובן. הוא פרש מהמפלגה הקומוניסטית על רקע חשיפת פשעי סטלין על ידי ניקיטה חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה בבריה"מ 1956, אך מצהיר עד היום על נאמנותו לעקרונות הקומוניסטית ופקפוקיו ביישום הרעיון הציוני, ומגדיר את עצמו כלא ציוני.

מה אם כן, שומר על הפופולריות של הסופר הקומוניסט בקרב קהל ימני כשמאלי, אדם שבועט בפופוליזם ובשיח הלאומני ההולך ומתדרדר? שאלה שהתשובה לה מסקרנת. ומסקרנים לא פחות יחסיו עם העדה העיראקית, שחלק גדול מראשיה הוקיעו אותו בעקבות הרומן המפורסם ביותר שלו "ויקטוריה" המתאר את חיי היהודים העניים המרודים בבגדד כאשר הגיבורה היא בת דמותה של אמו ששימשה לו מודל להערצת נשים. אגב, מיכאל מגדיר עצמו כפמיניסט. תיאוריו של מיכאל את העוני המשפיל של עניי העיר היהודים, כאשר השיא הוא בתיאור הזונות בקרב היהודיות, עוררו את חמתם של יוצאי בבל. כידוע, העדה הבגדדית היא קהילה גאה המתפארת, בצדק, בתפארת בניה והנה סמי מיכאל בא ומנפץ את הרומנטיזציה הנוסטלגית ומעמיד, עם כל אהבתו לבגדד, תמונה חומלת על עניי העיר היהודים כערבים המתוארת באופן מצמרר ללא כחל וסרק. בספרו "יהלום מהישימון" מתאר מיכאל קטע מזעזע של ילדה יהודייה שנמסרה להיות משרתת אצל משפחה יהודית מבוססת, רק כדי שיהיה לאמה כסף לתכריכים בקבורה.

הרומנטיזציה הדביקה של החיים "שם במולדת" מאפיינת את כל עדות ישראל. געגועים לשטעטל היהודי בפולין וגעגועים למרוקו ומצרים, של יהודים שמספרים שהיו למשפחותיהם משרתות.

עבורי, מיכאל מתחבר לסופר יצחק בשביס זינגר שידע לתאר את חיי הנוולות בעיירה הפולנית היהודית, כמו גם ברובעים העניים בוורשה מבלי לעשות הנחות וללא הנוסטלגיה הדתית בנוסח עגנון. בשביס זינגר וסמי מיכאל מתקשרים למנדלי מוכר ספרים שבסוף המאה ה-19, (שספריו יוצאים בימים אלה במהדורות חדשות) שתיאר את חיי הניוון היהודי והבורות בשטעטל. גם שלום עליכם ההומוריסטיקן, ידע לתאר את סבל המשרתים והמשרתות בבתי הגבירים היהודים ואת היהודי שמת בבית הכנסת מרעב בעת לימוד תורה.

לא לחינם היה קשר מיוחד בין מיכאל העקור מבגדד, שמאשים את מדינות ערב בגירוש המוני של יהודי המזרח לאחר 48, לבין אהרון אפלפלד סופר השואה. התחושה של הפליטות, של העקירה, הצורך שלהם כמהגרים לעמוד מול הממסד המתנשא הישראלי – המיוחסים שהגיעו לכאן לפני 48.

סמי מיכאל סירב לקבל את הפנקס האדום של מפא"י שהעניק זכות לעבודה בשנות החמישים, כמו גם סירב להצטרף למוסד ולשב"כ ועמד בלחצים אכזריים שהופעלו עליו בהיותו בעל השכלה רחבה גם בערבית וגם באנגלית. גיסו של מיכאל, בעלה של אחותו נדיה, הוא אלי כהן, גיבור המוסד שהועלה לגרדום בדמשק.

למרות מעמדו הרם בספרות, הוא סירב להצטרף לאקדמיה, עטינים מפנקים שזיכו את הסופרים המובילים בישראל בפנסיות שמנות. סמי מיכאל העדיף להתמחות במדע ההידרולוגיה ולסייר עם הג'יפ שלו במעיינות ונחלי ישראל שהתקשרו בתודעתו בחידקל, נהר ילדותו שהרס גשריו במלחמות עיראק מזעזע אותו עד היום. העיסוק במים הוא מוטיב חזק בספריו, גיבור ספרו 'מים נושקים למים' הוא הידרולוג היודע לתאר את הכוח המחיה וההורס של המים.

אם נחזור לספרו 'שווים שווים יותר' שעורר מהומת אלוהים בממסד האשכנזי בהנהגתה של ראש הממשלה גולדה מאיר בשנות ה-70, כאשר האמרה המיוחסת לה שהפנתרים לא נחמדים, היא חלק בלתי נפרד מהאתוסים של העבר ותוצאותיהם ניכרות ביחסים החברתיים בישראל עד עצם ימים אלה. ברם בניגוד לפעילים מזרחים אחרים, סמי מיכאל נהג ב"הפוך על הפוך" לגבי אלמנט ההתנשאות. כצעיר משכיל הוא מתייחס בספריו בחמלה לאשכנזים המתנשאים. בספרו "מים נושקים למים" משיב הגיבור העיראקי לחותנת שלו שמתגאה בייחוס שיש לה – עשרה דורות ירושלמים. הוא משיב לה בתמצית כי הוא בא מיהדות מפוארת של מאה דורות ובכלל לקופים יש ייחוס של מיליון דורות. זהו חלק מההומור המופלא ששזור בספריו. בעיתון אל איתחאד כתב מיכאל הומורסקות נפלאות בערבית, כך העיד בפני שותפו לכתיבה העיתונאית הסופר אמיל חביבי.

הפגנת מחאה של "הפנתרים השחורים בתל אביב, 1974 (צילום: סער יעקב / לע"מ).

ב-1978 הרבה לפני האירועים הבלתי נגמרים בגדה ובעזה וחוק הלאום הידוע לשמצה, הימם מיכאל את הציבור הישראלי עם ספרו "חסות". תיאור מעמיק על ערביי ישראל שתרבותם ורגשותיהם היו חור שחור עבור היהודים הישראלים. בעטו השנון הוא מתאר את החיים הסכיזופרניים בהם חיים כאן הערבים (על רקע מלחמת יום הכיפורים), יחסם של הפעילים הערבים במפלגה הקומוניסטית ליהודים, קומוניסט יהודי יליד בגדד שיוצא להילחם בתעלת סואץ להגן על ארצו, התאהבויות בין יהודיות לערבים, והיחסים בין ערביי ישראל לבין הפליטים שיצאו מהכפרים למחנות הפליטים ב-48 – במקרה של 'חסות' – מחנה הפליטים ג'נין.

מיכאל הקדים במספר דורות את המומחים לענייני ערבים. איש שב"כ פורש אמר לי: "אתה לא מכיר את הערבים". לא יודע כיצד נפלט לי מהפה "קראת את 'חסות' של סמי מיכאל?" לא, הוא לא קרא. אם מישהו מראשי השב"כ ומפקדי שוטרי-חיילי צה"ל קורא את המילים הכתובות כאן, אני מציע לו לחייב את החיילים לקרוא את 'חסות'. הם אמנם עלולים 'להידבק' באנושיות מסוימת כלפי הערבים, אבל זה יכול לחסוך אלימות.

 

ולסיום, בשבוע המטורף של סמי מיכאל המגיע לשיאו בקבלת 'פרס עגנון', מתאחדים שני סופרים ענקיים, שאחד מהמאפיינים שלהם הוא אי-ההזדקקות שלהם לממסד ממשלתי. אלא שבהבדל אחד: עגנון זכה שבעל הון גדול כזלמן שוקן שילם את משכורתו לכל ימי חייו כדי שיתמסר לכתיבה ואילו סמי מיכאל מדד במשך היום את גובה המים לפרנסתו ובלילות כתב ספרות מופת. כמאמר הרמב"ם, שמי שלומד תורה ולא מתפרנס כאילו עבד עבודה זרה. הרמב"ם וסמי מיכאל הם דוגמאות מאלפות לצד הנאור והמתון בתרבות המזרחית.