"מפגר."
"תמותו כולכם."
מילים שנאמרו לכיווני, ואני בסך הכל צילמתי, אורח לרגע.
מילים שגרמו לי לחשוב מה עובר על אמיר בכל פעם שהוא יוצא אל הצמתים, והוא עושה את זה למעלה משנתיים.
אמיר השכל, תת אלוף במיל', ראש להק כוח אדם בחיל האוויר בשיא הקריירה הצבאית שלו, היסטוריון, סופר, מדריך קבוצות לפולין מטעם יד ושם, איש רב פעלים וזכויות בחברה הישראלית, מפגין נגד ראש הממשלה נתניהו, במסגרת מה שקרוי "מחאת היחידים", מחאה של אנשים פרטיים הקוראים להתפטרותו של ראש הממשלה על רקע מצבה של המדינה.
אי אפשר להישאר אדישים למראהו של אדם לא צעיר, העומד בצמתים כמעט יום אחר יום (היום התלווה אליו יובל קידר ומדי פעם מלווים פעילים אחרים, ולפעמים הוא פשוט לבד) ומפגין את דעותיו מול כל תגובה, תהא אשר תהא. רבים מן העוברים והשבים כבר מכירים אותו, חלקם כבר כמעט חברים, מחליפים אמירות כמו "מה שלומך" ו"שמור על עצמך". אמיר הוא כבר חלק מן הנוף בעיר יבנה, עיר מגוריו, ובחודשים האחרונים גם בגשרים של נתיבי איילון.
אולי האמירה המעניינת ביותר בהקשר למחאה הייחודית הזו, הסיזיפית והדון קישוטית משהו, היא זו של מתנגדים אשר מדי פעם אומרים לאמיר: "אנחנו לא מסכימים אתך, אפילו מתנגדים למסר שלך, אבל מעריכים את המאמץ, ההתמדה, הנחישות והעמידה". זו, חברים, דמוקרטיה בשיאה ובשיא יופייה, וזו תמצית זכות הביטוי והמחאה בחברה בריאה ותקינה.
ולא תמיד קל לעמוד בצמתים, וזה לפני שדיברנו על 40 מעלות חום בצהריים או על גשם סוחף בחורף. ואמיר עומד בצמתים בשני המצבים. לא מעט אלימות, לא מעט קללות, לא מעט חיווי מכוער בידיים. רק היום נזרק לעברנו בקבוק קוקה קולה אחד ורק לפני כעשרה ימים ירד מרכבו עובר אורח והחל לנסות לקרוע את השלטים תוך דחיפות והפעלת אלימות פיזית. הוגשה תלונה במשטרה (עדיין לא קרה דבר עם התלונה מאז) אך זו לא הפעם הראשונה שניסו לפגוע בשלטים ולהשתיק, פיזית, את המחאה.
"זה בית ספר של החברה הישראלית", אמר לי אמיר בחיוך. כבונוס על המחאה עצמה זוכה אמיר לפגוש בעם ישראל, פנים מול פנים, כמעט כל יום, על כל מגוון דעותיו והתנהגויותיו. "במקומות הכי קשים, בריכוזים של מתנגדים וימנים אני חוטף לא מעט קללות, אבל גם מביאים לי הכי הרבה מים קרים, ומשהו לאכול, בימים הקשים של הקיץ", אומר אמיר, ובמקומות שבהם התמיכה הגדולה ביותר דווקא קריר יותר מצד התומכים. אולי זה לא מפתיע, חשבתי לעצמי, ובכל מקרה מעניין.
ויש עוד זווית אחת לעמידה הזו בצומת, הזווית החינוכית. ואני מתכוון לכך שאמיר עומד בימי שישי בצומת סמוך לבית ספר שכונתי, ופעם אחר פעם אפשר לשמוע אותו צועק בגרון ניחר אל המכוניות החולפות: "הילד!!! הילד לא חגור!". אחת המכוניות שאמיר הפנה אליה צעקה כזו בעת שהותי בצומת עצרה כמעט בחריקה אחרי כעשרה מטרים, החלון נפתח במלואו והנהג צעק החוצה: "בוא, בוא רגע", אמיר, שלא חושש מכל עימות שהוא, ניגש לשם, והנהג אמר לו: "תסתכל פנימה, הילדים חגורים, הכל בסדר".
אז מה היה לנו שם, רק בזמן הביקור האחד שלי בעמדת המחאה? שלל מילים, ביטויים, ברכות ו"ברכות".
אצבע משולשת – שלוש או ארבע פעמים.
"עבריין שהוא ראש ממשלה" – פעם אחת.
"שמאלנים."
"חמאס."
"אתם מדהימים."
"יישר כוח."
והיו גם דעות מורכבות יותר, הנאמרות כלאחר יד. "פשוט אין סיכוי", או "הלוואי שזה היה עוזר" מבטאים תסכול, לפעמים יאוש. "אין לנו עתיד כאן" אמרה מישהי בראש מורכן.
"אין לנו פריבילגיה להיות מיואשים" מקפיד אמיר לענות לכולם, אחד אחד הוא מקווה לאסוף אותם, עד שיבואו, ועד שהמחאה תעלה על גל אחר, גדול יותר.
גם השוטר שעבר בסביבה ועצר לוודא שאין חסימה של התנועה למד מאמיר שהמחאה הזו מלאת אמונה, אבל דלה באנשים. לאמירה שהוא מקווה שלא חוסמים את הכביש אמר אמיר: "אתה יודע שעוד אלף בדרך כן?", ושניהם החלו לצחוק. אי אפשר לכעוס על אמיר, הוא לא מעורר התנגדות מיידית אלא להיפך, רוב העוברים והשבים מכבדים את עצם המחאה, האמירה והמאמץ, ויפה לראות את זה.
אני ראיתי רוב גדול של גברים שהיה להם מה להגיד. אמיר טוען שמנסיונו רוב המתנגדים המגיבים הם גברים, אבל רוב התומכים המגיבים הן נשים. בית ספר לחברה הישראלית, אמרנו. התחושה שלי הייתה שרוב הנשים שעברו שם או היו אדישות, או חששו להגיב, ורוב הגברים בחרו לא להישאר אדישים לאירוע. ואולי זו בכלל המצלמה. שמתי לב שכאשר אני עומד בצד השני של הכביש רוב הפנים מופנות אלי, ולא אל השלטים והמפגינים. המצלמה, אולי במיוחד באירוע כזה, היא אטרקציה משמעותית, אולי מעוררת חששות מסוימים ובוודאי עניין. אני מניח שאנשים פחות רוצים להצטלם בסיטואציה הזו, בין אם הם תומכים ובין אם מתנגדים. גם זה חלק מן התרבות הישראלית הנשקפת בצמתים – הרצון להישאר בצל, בצד ההתרחשויות, לא לקחת פינה, לא להסתכן יותר מדי. מן תרבות, או חינוך, להסתגרות מסוימת ולפרופיל נמוך.
כל זה מזכיר לי שוב את המפגין ההוא בזמן מלחמת ויאטנאם שעמד לבד והפגין מול הבית הלבן במשך שנים, כפי שמספר אמיר מדי פעם למי שרוצה לשמוע. וכששאלו את אותו מפגין מתמיד אם הוא באמת מאמין שישנה את העולם הוא השיב: "לא, אבל אני מנסה לוודא שהעולם לא ישנה אותי", גם אמיר מאמין במסר הזה, ושאין שום סיבה להירתע מהיותו כמעט בודד במערכה.
"זה הכל בגלל פולין, אתה יודע", אמר לי אמיר לפני שנפרדנו.
"אני יודע", אמרתי בחזרה.
"שמה למדתי שאסור לנו לעמוד מן הצד" הוא הוסיף במבט מלא משמעות.
ואכן, אמיר לא עומד מן הצד, אלא בצמתים ובלב ההוויה הישראלית ואומר את דעתו, מנסה להשפיע. רוב האנשים, צריך לומר, לפחות בשלב הזה, עדיין בוחרים בעמדה הנמנעת. ולא רק בסוגיית נתניהו, אם נרחיב לרגע את היריעה, למעשה כך המצב בכל הנושאים על הפרק ובשיח הציבורי בחברה הישראלית ואולי זה הערך הגדול ביותר שצריך לקחת מן המחאה הזו, מחאת היחידים.
