השבוע הייתי בהלוויה. ארבעה "ילדים" בני (בערך) 45-60, אשר התייתמו מאמם כבר לפני שנים רבות, נפרדו מאביהם. שלושה גברים ואישה, נפרדים מאבא מיוחד במינו, כואבים את לכתו, וגם מודים על שלא התארך סבלו.

בשלב ההספדים עלה אחד הבנים וסיפר על ה"אבא של ילדותו". רבים מהנוכחים הגיעו בזכות קשר עם הילדים ולאו דוקא בזכות קשר או היכרות אישית עם המנוח ואף אני, שמכירה אותו כבר כמעט 30 שנה, לא זכיתי לראותו כאבא צעיר, וההספד של בנו נגע בי וליווה אותי עוד שעות וימים.

הבן סיפר שלושה סיפורים: (ואני מתנצלת בפניו מראש, אם אינני חוזרת במדויק על הפרטים בסיפורים)
1. כשהייתי קטן, אני זוכר שתקופה לא קצרה, הייתי מחכה לאבא שלי שיחזור מהעבודה בשעה קבועה. הייתי עומד על המרפסת, מחכה לראות את דמותו עולה ברחוב בו גרנו, ומלווה אותו במבטי עד שנכנס לבניין, ואז רץ לחכות לו בדלת, כשאני קופץ לקראתו, מתרגש מחזרתו ושואל אותו "מה הבאת לי?" וכל יום בטקס הקבוע הזה שלי ושל אבא, הוא היה מחייך, אומר "הבאתי לך הפתעה" ומוציא מכיסו וופל טוויסט כאוצר גדול, ואני הייתי מאושר.
2. כשהייתי ביסודי, ארגנה המורה הופעת סוף שנה ונבחרו הילדים שישתתפו באותה הופעה. אני מאוד רציתי להשתתף, אבל לא נבחרתי. הייתי עצוב וכשחזרתי הביתה סיפרתי להוריי מה שקרה. אמא אמרה לי "לא נורא, אתה יודע איך זה, לא תמיד יש מספיק תפקידים לכולם. אני בטוחה שפעם הבאה יבחרו בך". אבל אבא הסתכל עליי ואמר "מה? אתה רוצה להופיע ולא נותנים לך להופיע? זה לא בסדר. אין דבר כזה. אנחנו נלך למסיבה ונפגין!" וכך היה. הלכנו כולנו למסיבת סוף השנה וכשהתחילה ההופעה נעמדנו כולנו וצעקנו נגד העוול שנעשה לי. ההופעה נעצרה ואני עליתי לבמה וסיפרתי לכולם את סיפורי.
3. הייתה לנו בשכונה "חבורה" של ילדים והיינו עושים כל מיני "פרוייקטים" יחד. באחד הימים החלטנו שאנחנו בונים מטוס. למדנו את הנושא, אספנו גרוטאות וחומרים שונים והחלטנו לבנות מטוס שבאמת יטוס. ניגשתי לאבא וסיפרתי לו על תכניותינו. ביקשתי להתייעץ אתו כי הייתה לנו בעיה אחת – הבנו שעל מנת שהמטוס יטוס צריך מנוע… ולא ידעתי מה לעשות. אבא הקשיב בקשב רב, ואז כשסיימתי אמר לי – " תשמע, אל תספר לאף אחד, כשאתם תסיימו לבנות את המטוס – אני קונה לכם מנוע. אל תדאג".

שלושה סיפורים, לכאורה פשוטים, יומיומיים, קטנים… ועם זאת כל כך חשובים ומיוחדים. לא סתם הם סופרו על ידי איש בוגר, שנפרד מאביו האהוב ברגע הזה, רגע הפרידה הקשה. הרגעים האלו שנצרבו בזיכרונו של ילד/איש הם הרגעים שעיצבו אותו להיות האדם שהוא, הם הזיכרונות הממשיכים ללוות אותו עד היום.

אביו ידע, באינטואיציה טבעית וייחודית – למה הילד שלו זקוק. בסיפורים אלו אנו רואים את הקשר בין שניהם, את הערכים שהאב רצה להנחיל ופעל לשם כך כדוגמה חיה. אנו רואים את הדרך העקבית, הברורה, בהכנת ילדו הצעיר לחיים –

– במפגש היומיומי החשוב הוא הקשר ביניהם, ה"טקס" המוכר והבטוח, האחווה.
– בסיפור ההצגה הילד למד שיעור מרתק בחיים על זכויות אדם, על הזכות לעמוד על דעתך ולהילחם עליה, על תמיכת המשפחה במאבקו של אחד מחבריה, ועל צדק חברתי.
– בסיפור המטוס אנו רואים את הבנתו של האב לכך שהילד רוצה להיראות, להישמע, שייקחו אותו ברצינות. האב העביר מסר שלחלום זה נפלא… שהכל אפשרי… ושאני פה כדי לעזור לך.

לצערי, רובנו מתעסקים, כהורים, בדברים החומריים שילדינו זקוקים להם. ומה קורה בינינו ביחסים? האם אנחנו באמת מקשיבים להם? רואים אותם? יוצרים איתם רגעים של "טקסים" משותפים ושיחות מעודדות? עוזרים להם ללמוד דברים על יכולותיהם ולהתכונן לחיים? האם אנו יוצרים סיפורים שילוו אותם לעד?