היום צום י' בטבת. יום תחילת מצור נבוכדנצר על חומות ירושלים – תחילת הפורענות שסופה חורבן הבית הראשון וגלות בבל. כמיטב המסורת אני, שאיני צמוד-מסורת (וממילא איני צם), מחפש לי משמעות דרכה להיות שותף ליום שמסמל עוד תחנה בדרך לאסון הלאומי של חורבן הבית.

מעניין ללכת לחוֹמוֹת. חומות העיר והמצור (אם כי יום צום נפרד מוקדש לפריצת החומות בשבעה עשר בתמוז). לרוברט פרוסט שכותב על המתח בין "גְּדֵרוֹת טוֹבוֹת עוֹשׂוֹת שְׁכֵנִים טוֹבִים" ל"מַשֶּׁהוּ יֵשׁ שֶׁלֹּא אוֹהֵב חוֹמָה" (תיקון חומה). וללאונרד כהן שכותב ב"העתיד" דיסטופיה נטולת גבולות וחומות בה קורסים "כל שיטה וסדר", ו"הטירוף פורץ כל דלת" ו"מוחק את חוק הלבבות". בעתיד כזה, לפי כהן, אפילו לחומת ברלין (וגרוע מכך) עוד נתגעגע.

יש קשר, בין חומות העיר, והעיר (הממשית והסמלית), והמקדש שבליבה המסמל הירארכיה אנכית ברורה הנמשכת מהמישורים הטרנסנדנטיים דרך הפרקסיס הפולחני ועד ליום קטנות של המאמין. היררכיה הסולדת, כמו לאונרד כהן, מ"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת" של טרום מגדל בבל (בראשית יא) – אך מכוונת ל"ְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

ה"שָׂפָה אֶחָת" גם היא מקום מעניין אחר לחפש בו משמעות ליום הזה. יש קשר בין שפה וגבול או חומה. שפה היא המילים שאנחנו דוברים והסמלים המובנים לנו, שפה היא גם סוף, המקום בו מסתיים דבר אחד ומתחיל אחר – שפת הים היא גבול הים, שפת השולחן היא קצה השולחן ותחילת החלל שסביבו. השפתיים הן המקום בו מסתיים הפְּנִים שלנו, ומרגע שמחשבה "עולה על דל (דלת) שפתינו" ונאמרת בקול היא חדלה להיות עניין פרטי שלנו ויוצאת לרשות הציבור. "כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת" הוא גם גבול אחד, או יותר נכון היעדר גבול. בלי חלוקה טריטוריאלית וממילא לאומית.

יש בזה משהו מהחזון הג'ון לנוני של "דמיין אדם בלי פחד / חופשי מדאגות / ואנשים ביחד / זורמים ללא גבולות" (imagine בתרגום דן אלמגור). ומשהו מהשימוש שעושה בפסוק אהוד בנאי כשהוא שר: "והיה ביום ההוא יבוא אחד בשם אחד / יכירו וידעו כל העולם שפה אחת / לאט נבנה הבית קו לקו ואות לאות / אל נא תאמר לי ביי ביי, אמור רק להתראות"  (היברומאן). מן תמהיל ספק ניו-אייג'י, ספק ביקורתי, מושך ומאיים, של אחדות קוסמת וחלומות גאולה המשותפים לדת ולאידאולוגיות המתיימרות להחליף אותה. דימוי גאולה אחדותי זה עשוי בקלות רבה להתגלגל במחיקת זהות, בין אם בדרך של אלימות פיזית או על ידי עוצמתה המפתה של תרבות האימפריה.

ואכן, המסורת מצמידה למועד תחילת המצור מועד נוסף – תרגום התורה ליוונית. רגע שעשוי היה להיחשב משמח אלא שהיה  "קשה לישראל כיום שנעשה העגל" (מסכת סופרים). יש כאן סכנה שחלקים בתורה יאבדו בתרגום. ויש מעין ניתוץ חומה, המאפשר ל"ללכת בלי ולהרגיש עם". הנגשה עממית של התוכן, בדומה לנטישה פרוטסטנטית את הלטינית כשפת התפילה הנוצרית, וגם שלבים ראשונים של "התייוונות". דמוקרטיזציה, אבל לא פחות מכך "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" (במדבר טז) על המשמעויות האנארכיות-ניהיליסטיות של הביטוי הזה.

בספר שופטים פרק י"ב, מסופר על "מצוד" שערכו אנשי גלעד אחר אנשי אפרים. על מנת לזהות את הקרבנות המיועדים הציבו הגלעדים מחסום דרכים במעבר נהר הירדן, וכל החוצים את הנהר התבקשו לומר את המילה "שִׁיבֹּלֶת". כיוון שבניב הייחודי של שבט אפרים נהגתה  האות שִׁין כשִֹין (נשמעת כמו סמך), היה קל לבודד את אנשי אפרים שהגו "סיבולת" במקום "שִׁיבולת". על בסיס סיפור זה משמשת שיבולת כמטאפורה להבחנה בין קבוצות. "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח) במובן המילולי ביותר.

גם היום השפה משמשת להבחין בין ציבורים, דוברי אותה שפה. בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל מילים כמו "כיבוש" ו"ארץ ישראל" ממיינות טקסטים לכאלו ה"שייכים" למגזר כזה או אחר באופן כמעט בלבדי.  כל מי שעוסק במפגש בין ציבורים יודע שאחד השלבים הראשונים הוא לימוד שפה: למה מתכוון החילוני כשהוא אומר "ערך"? על מה חושב הדתי האומר "אלוהים"? מה המשמעויות השונות שנושאת המילה "משיחיות"? ויש כל כך הרבה מילים שיש לנו ללמוד אחד מהשני.

בחומות שבינינו עלינו לנהוג בחכמה. "כִּי-עָלְתָה אֲרוּכָה לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם" (נחמיה, ד) מרמז על חומה חיה, נושמת. לא "בניין לבנים", אלא "בניין לבבות", כלשונו של ברל כצנלסון. "וַאֲנַחְנוּ, נִפְרָדִים עַל-הַחוֹמָה, רְחוֹקִים, אִישׁ מֵאָחִיו" ממשיך הנביא. כדי לשמוע את שפתו של האחר, עלינו ללמד לשוננו את הניב המיוחד לנו, ולאמן אוזננו לשמוע קולות נוספים. הדבר נכון בין אם ה"אחר" הוא בן ציבור אחר בעמי, או בן לאום, אמונה או דעה אחרת. או אז יוכל להתקיים בנו שיהפכו ימי הצום, כמאמר הנבואה, "לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּלוֹם אֱהָבוּ". (זכריה ח').