בשבועות האחרונים מחאת האפודים הצהובים שסוחפת את צרפת מתפשטת למקומות אחרים, ואף לישראל. מארגני המחאה בישראל דורשים: "הגיע הזמן ללמוד מהצרפתים". בתור ישראלי שחי בפריז בשנתיים וחצי האחרונות, ושנחשף לחברה הצרפתית בעיקר באמצעות שני ילדים קטנים ועבודה בתור מטפל זוגי, חשבתי לתרום לשיח על שתי המחאות, ועל מה שאפשר ואי אפשר ללמוד מהמחאה בצרפת.
כשהגעתי לפריז עם משפחתי, התרשמתי שצרפת, במובנים מסויימים, נשארה תקועה במאה ה-20 מבחינת דרך החיים הקונפורמיסטית שמאפיינת את הצרפתים. החשיפה הראשונה שלי לצרפת ולצרפתים, עוד לפני שהתחלתי לעבוד, היתה דרך בית הספר של ילדי. בצרפת, הילדים לומדים לשנן חומר, לענות רק על השאלות שהם נשאלים, לא לטעות (ולכן לא להסתכן ולנחש או להגדיל ראש), והעבודה היא תמיד אישית ולא בקבוצות. התוצר של התהליך הזה הוא ילדים מאוד שקטים וממושמעים, שאוכלים יפה בלי ללכלך ועומדים בתור בלי לפצות פה כבר מגיל אפס. המשפט הראשון שהילד שלי למד בצרפתית, לחרדתי כמטפל רגשי, היתה "תפסיק לבכות", משפט שמספר את הסיפור כולו.
אפשר לכנות זאת "עודף תירבות": החברה מייצרת סוכנים המיומנים בדחיית דחפים וציות לממסד. יש בזה הרבה יתרונות לתפקוד של החברה, אבל כפי שכתב פרויד לפני מאה שנים, ממקום לא מאוד מרוחק מכאן, כאשר הנפש נדרשת להתאים את עצמה יותר מדי לחברה, היא מחפשת לעצמה פרצות. נחזור לזה מאוחר יותר.
הילדים הממושמעים הופכים למבוגרים שמזכירים ניחוח של פעם: הצרפתים עובדים מעט שעות, מאוד מרובעים, ולא מעניין אותם יותר מידי להצטיין או להרוויח המון כסף. כאילו שהקפיטליזם האמריקאי עדיין לא ממש הגיע לכאן. יש לזה המון דוגמאות. ראשית, אנשים שמתראיינים לעבודות מספרים שהדבר היחיד שמעניין צרפתים הוא הדיפלומה, ושאין את ההבנה שיש במקומות אחרים בעולם, שבשוק העבודה הגלובלי של ימינו הכישורים הם שמכריעים, הרבה יותר מהתעודה. מעצבת פנים ישראלית עם רקע אקדמי ותעסוקתי מגוון סיפרה לי בייאוש על ההבדל בין ישראל לכאן: שהיא תמיד נכשלת בראיונות כי מתעקשים להבין בדיוק מהי – מעצבת תאורה או מעצבת פנים? בניגוד לישראל, הם רואים בניסיון הרב גוני שלה מגבלה ולא יתרון. כשהולכים לבנק, לחברת טלפונים או למסעדה מקבלים את התחושה שממש לא מעניין את בעל הבית אם תבחר אותו או מישהו אחר. כשעשינו חבילת טלפון (הכי זולה שמצאנו, כ-85 שקלים – שזה בערך פי שתיים מבישראל), היה תלוי שלט: "אם תחייך – הנציג יחייך אליך בחזרה". כלומר, הלקוח הוא זה שצריך להתיישר. באופן שאולי יפתיע ישראלים, גם הרגולציה נשארה מאחור: בשביל להתנתק מחברת טלפונים צריך לשלוח מכתב (אפילו לא פקס!); ועדיין לא נמצאה שלי יחימוביץ' הצרפתית שתציל את השומרים המסכנים בקניון ליד ביתי שעומדים שעות ללא גישה לכיסא.
אם כן, האזרח משרת בעיניים עצומות את הסדר החברתי והמדינה. אך הצד השני של המטבע הוא שהמדינה גומלת לו בנדיבות רבה. נדהמתי לראות כמה שהמדינה תומכת באזרחים: החל ממערכת חינוך מקיפה שכוללת גנים ובתי ספר שנמשכים עד 18:00, חוגים, וקייטנות (שנמשכות עד ה-30 באוגוסט!). כל אלה כמעט שלא עולים כסף לעניים, אך עולים לא מעט לעשירים; מערכת בריאות שמאפשרת מראות סוריאליסטים של קבלה כמעט בלי תור בחדר מיון; עזרה כלכלית נדיבה למשפחות צעירות, ועוד ועוד. אפילו הפרברים המושמצים נראים הרבה יותר טוב מבישראל – ביקרתי בגרועים שבהם בעקבות הסדרה המגמתית של צבי יחזקאלי, רק כדי לראות במו עיני שלא דובים ולא יער.
ואז נשאלת השאלה: איך אפשר ליישב את הפער בין שוק עבודה מיושן לעושר שמצליח לממן את אחת מרשתות הביטחון החזקות ביותר בעולם? איך צרפת מצליחה לעשות את זה?
ובכן, היא לא. כפי שאמר מקרון בנאום שבו ניסה להרגיע את המחאה: ב-40 השנה האחרונות צרפת מדשדשת עם אחוזי צמיחה נמוכים מאוד. היטיבה לתאר זאת באוזני דוקטורנטית סינית שעברה לצרפת: בסין אנשים מוכנים לאכול הרבה מרורים מהממשלה, בגלל שצעירים שמקימים משפחה חווים איכות חיים שההורים שלהם אפילו לא חלמו עליה. בצרפת, בעיקר זו של הפריפריה, זה הפוך. צעירים מסתכלים על הוריהם ומבינים שאיכות חייהם לא תהיה טובה יותר, והדכדוך הזה בולט בשיחה עם כל צרפתי. אנשים אובדי עצות, ומחפשים אשמים. דבר זה התבטא בצורה משמעותית בבחירות האחרונות: לשלושה מתוך ארבעת המקומות הראשונים הגיעו מועמדים שהציגו את עצמם כאנטי ממסדיים: מארין לה פן הפשיסטית, מלנשון הקומוניסט ועמנואל מקרון, "המרכזי" והצעיר, שהבטיח שצרפת תחזור להיות גדולה שוב, או יותר נכון רלוונטית שוב.
המשפט הראשון שהילד שלי למד בצרפתית, לחרדתי כמטפל רגשי, היתה "תפסיק לבכות", משפט שמספר את הסיפור כולו. אפשר לכנות זאת "עודף תירבות": החברה מייצרת סוכנים המיומנים בדחיית דחפים וציות לממסד. יש בזה הרבה יתרונות לתפקוד של החברה, אבל כפי שכתב פרויד לפני מאה שנים, ממקום לא מאוד מרוחק מכאן, כאשר הנפש נדרשת להתאים את עצמה יותר מדי לחברה, היא מחפשת לעצמה פרצות
וזה מה שהוא עושה. מאז שהוא נבחר, עמנואל מקרון מנסה להחזיר את הרלוונטיות של צרפת לשוק הגלובלי. בניגוד לחלק מהטענות, המודל שלו לחיקוי הוא לא ארצות הברית, אלא ארצות סקנדינביה. עכשיו, יש משהו קסום במודל הסקנדינבי: על פי מדגם של חברי הפייסבוק שלי כולם אוהבים אותו. חלקם טוענים שהוא מופת למדיניות שמאלנית, ואחרים טוענים שהוא ההתגשמות האמיתית של ימין קפיטליסטי. על כל פנים, מדובר במודל של תחרותיות ויזמות – תחת שמירה של מדיניות רווחה רחבה, ודגש חזק על איכות הסביבה וקבלה של פליטים. ואכן, מאז שמקרון נבחר, חברות בינלאומיות החלו להגיע לצרפת, כסף זרם לאוניברסיטאות, ננקטה מדיניות שתומכת באופן יחסי בפליטים, וחוזק הקשר עם אירופה. לצד אלה, יש להדגיש שמקרון נקט גם בצעדים שפחות מזוהים עם המדיניות הסקנדינבית, כמו הידוק המשמעת התקציבית ומלחמה עם ועדי העובדים.
ואז הגיעה מחאת האפודים הצהובים. למרות שכאמור ננקטו צעדים שיש בהם פוטנציאל להפחית את רשת הביטחון הצרפתית, הצעד שהצית את המחאה לפני מספר שבועות היה דווקא העלאת המיסים על דיזל – שעד היום סובסדו על ידי הממשלה. צעד זה גרם לזעם רב, בעיקר בכפרים מרוחקים (המרובים בצרפת) אשר בהם יש צורך גדול במכוניות. המפגינים הרחיבו את דרישותיהם מאוחר יותר להקלה ב"יוקר המחייה", אך עמדות פוליטיות ברורות יותר בקושי נשמעו. תעיד על כך ההתגייסות למחאה של כלל הקשת הפוליטית, ובעיקר של הימין הקיצוני. עם זאת, יש לשים לב שכמות המפגינים היא יחסית נמוכה. בשבוע שעבר, השבוע בו פריז נסגרה לחלוטין, הפגינו בה רק 7,000 מפגינים! כמה תשומת לב ציבורית מקבלת בישראל מחאה בסדר גודל דומה? האם מישהו היה שוקל לסגור את כל הפעילות בעיר בגלל 7,000 מפגינים?
ובכל זאת, סקרים מראים שמעל 80 אחוזים מהצרפתים בעד המחאה. כשמנסים להסביר את התופעה הזאת, צריך לזכור שמחאות חריפות התקיימו כנגד כל הנשיאים האחרונים של צרפת. ההסבר הנראה לעין, ושעליו כולם מדברים, הוא התסכול שאנשים חשים מהקיפאון הכלכלי המתמשך. עם זאת, אני סבור כי הסיבה התרבותית-פסיכולוגית – של יצרים שמנסים למצוא ביטוי בחברה מאוד מתורבתת – חשובה לא פחות. כפי שהזכרתי, צרפתים לומדים מגיל צעיר לתת כבוד עצום לממסד, לאיש המקצוע, למדינה. התוצאה של התהליך הזה היא מדינה מסודרת, שמתנהלת למופת, לפחות במושגים ישראליים. אך תחושת האפסיות מול הממסד מובילה גם לאמביוולנטיות כלפיו ורצון למרוד.
הדרך הטובה ביותר להבין את המתח הזה בצרפת, בין כוחות שמרניים וליברליים, היא לחזור למהומות הסטודנטים המפורסמות בפריז של שנת 1968. מהומות אלה, שהתחילו ללא סיבה נראית לעין, הגיעו עד להשבתה מלאה של המדינה ולא היו רחוקות ממהפכה שלמה. אך הדבר המדהים ביותר במהומות היו הסיסמאות שליוו אותן: "בחברה שזנחה כל אפשרות להרפתקה, לא נותר אלא לזנוח את החברה"; "שכח מכל מה שלימדו אותך, התחל לחלום"; "סלקו את השוטר שנמצא בתוך הראש שלכם". הצרפתים היו בין הראשונים בעולם לדרוש חופש, ולהתנער מן הערכים של העולם הישן והממסדי. אך בבחירות שנערכו לאחר מספר חודשים הם בחרו בהמוניהם בנשיא השמרן שנגדו מחו! מחאה זו, והאמביוולנטיות כלפיה, מהדהדים עד ימינו. מנהיגים ימניים מקננים עד היום על "ההתנוונות המוסרית של 68", ועל כך ש"כל דבר הוא בעל ערך שווה, שלא קיימים הבדלים בין טוב לרע, אמת ושקר, יפה ומכוער. הם ניסו לגרום לנו להאמין שאין הבדל בין מורה לתלמיד וכי ערך הקורבנות נמוך מערך הפושעים. שלא קיימים עוד ערכים או היררכיה".
בצרפת, שהניעה את תנועת הנאורות עם המהפכה הצרפתית, ובלטה ברוחות המהפכניות של שנות ה-60, עדיין מתקיים מתח חזק בין האדם לממסד, או במונחים פסיכואנליטיים, בין האיד לסופר אגו. הזעם וההרס, שאנו עדים אליהם בימים אלה לא יכולים להיות מוסברים רק על ידי הקיפאון בכלכלה או התנגדות לצעדים שבהם נוקט מקרון, והם מדגישים את הנסיבות השונות בתכלית של המחאה בצרפת מאלו של המחאה שמתחילה להתפתח בישראל. ההבדל התהומי בין המראות של שתי המחאות מדגים זאת: בצרפת עומדים מפגינים אלימים מול פלוגות של חיילים צרפתית המצוידים מכף רגל ועד ראש, ואילו בישראל רואים חילופי דברים ישירים בין מפגינים ושוטרים, שמתייצבים מולם ללא כל ציוד. בצרפת ההפגנות נדמות להוצאת קיטור כנגד הממסד, המדינה, ונציגיהם. בישראל, לעומת זאת, התחושה היא שנציגי הממסד (השוטרים, המורים, הפוליטיקאים) הם אנחנו, רק עם מדים. אין לנו יראה כלפי המדינה והאנשים שמייצגים אותה ועומדים בראשה, ולכן המלחמה (המוצדקת!) שלנו בהם היא עניינית, כנגד המדיניות שהם מפעילים. החדשות הרעות הן, שהמחאה בצרפת מדגימה שבשביל שמחאה תהיה סוחפת, ענייניות לא מספיקה, ודרושים גם מניעים רגשיים עמוקים יותר.
