אסתכן בהתנבאות עצובה: מחאת האפודים הצהובים תסיים בקרוב את דרכה, לעת עתה לפחות. הציבור לא יתייצב בהמוניו להפגנה המתוכננת בשבת. אפשר לנתח את הסיבות למה הפעם זה לא יקרה. מהחורף (זמן גרוע מאוד להוציא את הישראלים לרחוב) דרך התגובה המהירה והאפקטיבית של כחלון לבלימת גל ההתייקרויות. בטח יש הרבה מאוד סיבות נוספות עמוקות יותר מהסוג הפסיכולוגי סוציולוגי.

זה לא אומר שהמוחים טועים. דבריו של דוד מזרחי בוועדת הכלכלה השבוע הם אמתיים, עמוקים ונוכחים בחייהם של ישראלים רבים. זה גם לא אומר שהישראלים לא יודעים למחות. למעשה אנחנו בעיצומו של גל מחאה חברתי שלא נראה כמותו הרבה שנים בישראל. ממחאת הנכים, דרך הגמלאים שיוצאים להפגין, הדרוזים שמלאו את כיכר רבין, העובדות הסוציאליות, המאבק של קהילת הלהט"ב והמאבק באלימות נגד נשים. קהילות רבות מרימות ראש ודורשות את שמגיע להן. צדק, שוויון, עתיד טוב יותר.

נראה כי מי שרצה בכך, הצליח למקד את הזעם הציבורי לנקודה שדווקא נוחה מאוד לממשלה. את להבות התייקרות המחירים יכולה הממשלה להוריד מבלי לשנות את הכיוון הניאו-ליברלי שאליו שטה החברה הישראלית. להפך, הכלים שבהם השתמש שר האוצר כדי להשתלט על המצב נמצאים עמוק בתוך אותה התפיסה: ביטול מכסים, הורדת המס על פחם, פירוק התכנון במשק החלב.

שיעור שינוי השכר הריאלי מתוקנן לפי כח הקנייה במדינות ה-OECD בשנים 2015-2017 (גרפיקה: אידאה)

כחלון ונתניהו יכולים להציג בגאווה את הנתונים המעידים על קיפאון במדד המחירים בארבע השנים האחרונות בזמן שהשכר עולה. לא זו אף זו, השכר עולה מלמטה: שכר המינימום עולה בשיעור גבוה יותר מהשכר החציוני, שעולה בשיעור גבוה מהשכר הממוצע. כשהמחאה מתרכזת ביוקר המחיה, יכול נתניהו להישיר מבט לקהל ולהגיד "אתם יודעים למה זה לא תופס כל הצהוב ורוקדי ההפגנות? כי אנשים יודעים את האמת. השכר עלה יותר ממחירי המזון". הזלזול של ראש הממשלה באזרחים 'רוקדי ההפגנות' הוא עלוב ונמוך אבל השכר באמת עלה יותר ממחירי המזון. כאן הנקודה לסייג ולומר שיוקר המחיה בישראל עדיין גבוה בכל קנה מידה מהמדינות המפותחות. מחירי הדיור שלא נכללים במדד המחירים ומהווים 24% מההוצאה של משק בית המשיכו לטפס בשנים האחרונות לרמות אסטרונומיות. ובכל זאת הזעם שממנו נובעת המחאה הוא אמתי והוא לא קשור רק ליוקר המחיה.

מחירי קטגוריות הצריכה בישראל לעומת ה-OECD ומדינות האיחוד האירופי ב-2014 (גרפיקה: אידאה)

אם כך על מה הזעם?

למשוואה הזו של עליית מחירים ועליית שכר יש עוד חלק שמשפיע מאוד על רמת החיים: השירותים הציבוריים. ככל שהמדינה נסוגה מאחריותה לשירותים הציבוריים היא מעבירה את הנטל הזה על האזרחים. בשני העשורים האחרונים ירד חלקה של המדינה בהוצאה הלאומית לחינוך ולבריאות. חלקם של משקי הבית עלה. עבור משקי הבית של מעמד הביניים מדובר בתוספת יוקר סמויה שלא ניתן לראות במדד המחירים. עבור השכבות החלשות מדובר במכת מוות. מערכות הרווחה הקורסות לא מסוגלות להתמודד עם המצוקה של השכבות הנמוכות. מי שלא יכול לרוץ בקצב של כלכלת ההייטק של נתניהו נופל בדרך. קצבת הזקנה השחוקה וקצבת הנכות מותירה את החוליות החלשות ביותר מאחור. אזרחים רבים מרגישים מופקרים ונטושים. התחושה הזו הרבה יותר רחבה מהסיפור הכלכלי. אבל חשוב להתמקד בו ולא להישאר בתחושות כלליות על התפרקות וקיטוב של החברה.

בנאומו סיפר נתניהו על הקיצוץ בקצבאות שעשה ב-2003 מנקודת מבטו. "זה מדד הג'יני, מדד אי השוויון, ואתם יכולים לראות שאחרי שעשינו כאן רפורמות גדולות מאוד פה (תחילת שנות ה-2000), שהקפיצו את אי השוויון משום ששללנו את קצבאות הילדים, זה השפיע מאוד על הציבור החרדי והציבור הערבי, וזה הגדיל את העוני ואת אי השוויון, אבל אחרי שהם הסתגלו לזה ונכנסו לשוק העבודה תראו מה קרה – זה יורד לרמה הנמוכה ביותר זה עשרים שנה. זה עדיין יחסית גבוה, ישראל שם הייתה במקום השני בעולם, העולם המדיד מה שנקרא, והיום אנחנו יורדים ויורדים ויורדים."

הוצאה אזרחית לפי מדינה באחוזים (גרפיקה: אידאה).

אם נביט על המהלך הזה מנקודת מבטם של העשירונים הנמוכים, אותו הסיפור עם אותם הנתונים נראה אחרת לגמרי. כשנתניהו הוריד את הקצבאות ב 2003 החלשים ביותר הם ששילמו את המחיר. הכלכלה המשיכה לצמוח אבל אי השוויון עלה באופן חד והם השכבות הנמוכות נשארו מאחור. ההתאוששות הכלכלית של ישראל הייתה על חשבונם. יש בהם כאלו שהסתגלו למצב החדש תוך שנים בודדות, השתלבו במעגל העבודה. אחרים פחות הצליחו. שבע שנים אח"כ מדדי אי השוויון התחילו להתאזן חזרה. אחרי 15 שנה הם הצליחו לחזור לאותה הנקודה היחסית שבה היו ב 2003 במדדי אי שוויון. אגב, ישראל עדיין מבין המובילות בשיעור העוני מבין מדינות ה-OECD. רק שעכשיו הם נמצאים בנקודה הזו עם שירותי חינוך, בריאות ורווחה חלשים יותר. הם יודעים שברגע שיגיע משבר כלכלי אישי או לאומי מקום עבודתם בסכנה רק שהפעם רשת הביטחון הסוציאלית נמצאת הרבה יותר קרוב לאדמה.

כדי שהזעם הזה יתורגם לשינוי תפיסה עמוק, כזה שיחזק את הערבות בין המדינה לאזרחים ובין האזרחים למדינה, צריך תנועת מחאה חזקה. לא מתנצלת. פוליטית. עם מנהיגים ותשתיות ומנגנון תנועת מחאה שיודעת לזהות מי אתה ומי נגדה ושמציבה אלטרנטיבה לשלטון. לא שינוי של שני אחוז במחיר החשמל או המזון אלא אלטרנטיבה ערכית מוסרית. מקווה שאתבדה בנבואה בה פתחתי ושבמחאת האפודים טמון הגרעין שמסוגל לעמוס על עצמו את המסע.