דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
21.4°תל אביב
  • 19.7°ירושלים
  • 21.4°תל אביב
  • 24.4°חיפה
  • 21.7°אשדוד
  • 25.0°באר שבע
  • 25.3°אילת
  • 21.1°טבריה
  • 20.8°צפת
  • 21.3°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
ביקורת קולנוע

ביקורת קולנוע / 'רומא' הוא לא יצירת המופת שעושים ממנו, אבל הוא מרשים ויפה ביותר

מבקר הקולנוע שלנו היה מקצץ 20 דקות מהפתיחה, ואז רומא היה מושלם | אבל גם ככה, הצילום, הדימויים, המשחק והדמויות האמינות מקנים ל'רומא' ארשת של זוכה אוסקר וודאי | זהירות, ספויילרים

'רומא' (צילום: Carlos Somonte)
'רומא' (צילום: Carlos Somonte)
יצחק רובין
יצחק רובין
מבקר קולנוע
צרו קשר עם המערכת:

אינני מקלקל חגיגות מקצועי. לבי גם נדיב בדרך כלל במאמץ למצוא את החיובי בכל יצירה קולנועית. אבל בניגוד לדעה הגורפת של מבקרי הקולנוע, לא השתגעתי מהסרט "רומא" שהופק על ידי רשת הסרטים האינטרנטית-טלוויזיונית נטפליקס. לא שאני חושב שהסרט אינו מעניין ומסקרן לאוהבי הקולנוע האיכותי, אבל לומר שמדובר בסרט הגדול של העשור, או אפילו הטוב ביותר במאה ה-21, כפי שכבר הכריזו חלק מהמבקרים – אלו הגזמות יותר מפראיות. לטעמי הוא אפילו לא הסרט הטוב ביותר שהופק השנה. צר לי על המבקרים שנסחפים בסינדרום התפעלות שמופעל באופן מתוחכם על ידי מערכת יח"צנית אדירה של נטפליקס. עניין אחרון זה שווה מאמר נפרד.

"רומא" של הבמאי המוערך אלפונסו קוארון, הוא אמנם סרט עם איכויות, ובעיקר נושא מסר פמיניסטי חזק. אולם קיים פער אדיר בין החלק הראשון המייגע של הסרט לבין החלק השני המעולה, וזה בהחלט פוגם בחוויה הצופה ואיכות הסרט. אני גם בספק אם הצופה האינטרנטי-טלוויזיוני, שהוא מטבע הדברים קצר רוח יותר מאשר הצופה במסך הגדול, ישרוד את החלק הראשון.

הסרט "רומא" הוצג שבוע בלבד בבתי הקולנוע ועלה מיד לאתר נטפליקס – שוב תרגיל מסחרי מבריק של האתר. כך יוכל הסרט להיות מועמד לאוסקר (שמקבל לתחרות רק סרטים שהוצגו במסך הגדול), בקטגורית הסרט הטוב ביותר ולא בקטגוריה הנידחת של הסרט הזר הטוב ביותר, למרות שהוא דובר ספרדית. הקרנת "רומא" בבתי קולנוע, אפוא, משמשת כפרומו לקראת הקרנתו באינטרנט-טלוויזיה, אירוע הפוך, שונה מהתהליך אליו הורגלנו. מה רע בזה? רע כי נטפליקס ואחרים עלולים לגרום למכת מוות לבתי הקולנוע, המקנים חוויית צפייה ייחודית לצופים.

'רומא' (צילום: Alfonso Cuarón)
'רומא' (צילום: Alfonso Cuarón)

המשרתת כחלק מהמשפחה

הסרט מספר על עולמה של המשרתת קליאו (יליצה אפריצי), בבית של המעמד הבינוני במקסיקו של 1971, שנים בהם המשטר היה בעל השקפת העולם אידאולוגית קפיטליסטית-חזירית בדומה לארה"ב השכנה, הלאים את קרקעות האיכרים האומללים ודיכא באכזריות הפגנות – כפי שקרה בכל אמריקה התיכונה, במאה חמישים השנה האחרונות.

אב המשפחה הוא רופא, שבוגד באשתו בדרכים ערמומיות ונלוזות. אם הילדים וילדיה הקטנים מתייחסים לקליאו בחום אנושי בלתי אופייני לבעלי בתים, מאמצים אותה, ואמפטיים למצוקותיה. קליאו פוגשת בחור העוסק באומנות הלחימה, מתאהבת בו, וכאשר היא מודיעה לו באמצע הקרנת סרט בבית קולנוע שהיא בהריון (סצנה חזקה) הבחור משיב לקליאו שהוא יוצא לדקות ספורות לשירותים, ונעלם כליל מחייה. כאשר היא פוגשת אותו לאחר חיפושים, הוא מסלק אותה בצורה אכזרית. הריונה קשה וטראגי, היא יולדת ולד שמת לעיניה, סצנה מזעזעת. היא שוב פוגשת את לוחם האומנויות הנבל בעת שהיא צופה במקרה במשטרה החשאית מדכאת מהומות. היא צופה באבי תינוקה בעת שהוא מחסל מפגין בירית אקדח.

המשפחה מביעה חמלה ליסוריי קליאו, וב"תמורה" היא משיבה להם כגמולם במעשה הרואי, קליאו שאינה יודעת לשחות מצילה את שני ילדי המשפחה.

תוך כדי דרכן הקשה וייסוריהן, הנשים המקופחות והאמיצות בסרט, נטענות בעוצמה- דווקא ולמרות יחס הגברים שכולל הטרדות מיניות ויחס משפיל – מסר המתאים לרוח תקופתנו, המאבקים להעצמה נשית. אם המשפחה הנטושה מרגיעה את ילדיה ומודיעה להם שהיא הולכת לעבוד לפרנסתה וקליאו אינה מושלכת מהבית, למרות השינוי המעמדי והופכת לחלק מהמשפחה. נוצר מעמד חדש ומחוזק: מעמד הנשים. זה החלק הנוגע ללב בסרט. לעומתן, הגברים ב"רומא" הם טיפוסים חרא, כמו החרא של כלב המשפחה המטופל על ידי המשרתת, שמחרבן בכניסת הבית, ומעצבן את אבי המשפחה הבוגדני. הבעל מעיר לאשתו שתשגיח על המשרתת שתנקה את החרא כמו שצריך. היא לא הוא. את החרא שהוא משאיר צריכה כל המשפחה לנקות, כולל נטילת רהיטי הבית לפני שהוא נוטש. האם הצגת הגברים בסרט היא סטריאוטיפית וחד ממדית מדי מה שבדרך כלל מזיק לאיכותה של דרמה? אלא הבמאי מעמיד את הסיטואציות באופן משכנע ובכישרון רב, על ידי בניית אקספוזיציות מתאימות שגורמות לצופה להשתכנע ברגע שהאופי המחורבן של הדמויות האנטגוניסטיות עומד במבחן.

'רומא' (צילום: Carlos Somonte)
'רומא' (צילום: Carlos Somonte)

מזכיר את 'רומא עיר פרזות'

מתחילתו, הסרט ניכר בשוטים בתנועה במרחב וארוכים בזמן, המלווים את האירועים ללא התערבות חיתוכי עריכה, ברוח משנתו של בזאן על "קולנוע טהור", הפילוסוף הגדול של הגל החדש של הקולנוע הצרפתי בשנות השישים. בצורת צילום זו אתה מראה את העולם כמות שהוא ללא הפרעה. הצילום בסרט ראוי לכל מחמאה. ההחלטה של הבמאי לצלם את הסרט בשחור לבן בקונטרסים חזקים נועדה להביא את רוח התקופה, על פי חזונו של הבמאי, סרט עם אלמנטים אוטוביוגרפים, ואכן הצורה האסתטית מזכירה את הניאוריאליזם האיטלקי. במיוחד הזכיר לי את הסרט "רומא עיר פרזות" של רוסליני. גם השחקנית הראשית יליצה אפריצי, אינה שחקנית מקצועית, אלא בחירת הבמאי מתוך 9,000 בחורות אנונימיות שהגיעו לאודישן. הופעתה של יליצה אפריצי מכמירת לב. רוב פעולותיה מתאפיינות בשתיקות של קבלת הדין, "כיאות" למשרתת צייתנית. מה שלא יהיה, יח"צני נטפליקס הכריזו שאפריצי מועמדת ודאית לאוסקר. ממילא חברי האקדמיה אינם צופים ברוב הסרטים, ומצביעים על פי רוב לפי עוצמת היחצנות.

כאמור, הכשל של הסרט הוא בחלקו הראשון, בו משוטטת המצלמה לאורכו ולרוחבו של הבית ונועדה להמחיש את האווירה בה גדל הבמאי: פינת המשרתים, פינת האוכל הנפרדת והקטנטנה של המשרתים בהשוואה לבית הרחב, השכבת הילדים לשנת הלילה שמדגישה את היחסים החמים בין הילדים וקליאו המשרתת. אבל אחרי כמה דקות, נניח אפילו חצי שעה, גם צופה סבלני כמוני מתייגע ומותש מהקצב האיטי, בו לא מתרחש כמעט שום דבר דרמטי. בסיום הצפייה של הסרט חשתי שאילו היה החלק הראשון של הסרט מקוצץ בעשרים דקות הייתה יכולה זו להיות יצירת מופת, לטעמי כמובן.

לזכותו של הסרט נזקף הסגנון בסגנון סימבולי מרשים. כל צילום כמעט טומן בתוכו סמליות ומסר. כאשר המשרתת עולה במדרגות ברזל אל גג הבית, נרמז על עלייה מעמדית. כאשר המכונית האמריקאית הרחבה מנסה להיכנס לחניון הצר מאוד של בית המשפחה ובדרכה מפרקת לבנים מהקירות, יש כאן רמז לכך שהאמריקניזציה מחסלת חברה בכל מקום. גם הבגידה של האב מתרחשת בעיר אמריקאית. כך גם הסימבוליות של הגשם והמים המטהרים מחד או רומזים על מסוכנותם מאידך הוא אלמנט המופיע לאורך כל הסרט.

'רומא' (צילום באדיבות נטפליקס)
'רומא' (צילום באדיבות נטפליקס)

השוטים הארוכים בחלקיו הטובים של הסרט הם עולם ומלואו: כאשר המצלמה "עוזבת" בתנועתה סצנה ועוברת בלי חיתוך לדרמה אחרת המתרחשת באזור אחר, קולות הרקע של הדרמה הקודמת לא נעלמים-כך נוצרות שתי דרמות בצילום אחד. כך למשל המצלמה עוברת מההפגנות ברחוב לחנות לעגלות תינוקות בו בוחרת המשרתת את העריסה לתינוק, קולות ההפגנות לא נחלשות, אדרבא הן מתחזקות, ובהמשך אותו צילום עוברת המצלמה ומראה שוטרים פורצים לחנות לכלי תינוקות והורגים מפגין אומלל שחיפש מחבוא בחנות . מכונית תקועה בתוך ההפגנות, מעכבת את הגיבורה בבית החולים, התוצאה ולד מת. האם הבמאי רוצה להביע בדרכו המיוחדת סמליות להתנגדותו להפגנות אלימות? ייתכן.

האם היחס האנושי שמעניקה המשפחה בסרט למשרתת, אם כי זה עולמו של הבמאי מימי ילדותו, מאפיין את יחסם של בני האדם בעולם למשרתות? לצערנו משחר ההיסטוריה ועד היום, ידעו המשרתים דיכוי, אונס, זלזול, ההטרדות המיניות, והדוגמאות לכך גם במחוזותינו רבים, לצערנו.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!