העיסוק באושר הפך למרכזי בשיח הציבורי בעשור האחרון. במקביל למחקרים רבים שבדקו את הנושא מזווית אישית ואינדיבידואלית, מספר חוקרים בדקו את הנושא גם מזווית פוליטית וכלכלית, כלומר, האם ישנה מדיניות ציבורית שתורמת או שפוגעת ברמת האושר של אזרחי המדינה?

מחקרים מצאו שאזרחים מאושרים יותר ובעלי רמת שביעות רצון גבוהה יותר, במדינות רווחה רחבות ומקיפות. היקף מדינת הרווחה, ההוצאה הממשלתית על רווחה, חינוך, נדיבות דמי האבטלה וכדומה במדינה נתונה היו אינדיקטורים טובים לרמת האושר ושביעות הרצון הכללית עליה האזרחים הצהירו בסקרים. רמת השוויון הייתה אינדיקטור נוסף שהשפיע על רמת האושר ושביעות הרצון בסקרים הללו. תושבי מדינות בעלות שוויון גבוה היו מאושרים מתושבי מדינות בעלות רמת שוויון נמוכה.

תוצאה זו הייתה מובהקת גם בהשוואה בינלאומית בין מדינות, וגם כשבדקו את רמת האושר ושביעות הרצון בהשוואה לרמת השוויון וההוצאה על רווחה בקרב המדינות השונות בתוך ארה"ב עצמה. כך לדוגמא, נמצא שבמהלך השנים 1972-2008, בממוצע רמת האושר בארה"ב הייתה גבוהה יותר בשנים שבהן רמת השוויון הייתה גדולה יותר (התוצאות היו עפ"י רמת הדיווח העצמי של הנשאלים בסקרים, שענו על רמת האושר שלהם).
החוקרים מצאו שההשפעות של גודל מדינת הרווחה ורמת השוויון משמעותיות אפילו יותר מגורמים אחרים שנחשבו בעבר במחקר לקריטיים עבור רמת האושר לשביעות הרצון כגון נישואין ואבטלה.

רוב רובם של המחקרים בדקו מדינות מפותחות ומתועשות, אולם תוצאה זו הייתה תקפה גם כאשר בדקו את הקשר בין גודל מדינת הרווחה לרמת שביעות הרצון במדינות פחות מפותחות שאינן נמנות על מדינות OECD. הכלכלן קלסי או'קונר שערך מחקר זה, בדק את ההשפעה של רמת הממשל על רמת שביעות הרצון במדינות פחות מפותחות לפי מדדים מקובלים שבודקים את איכות ורמת הממשל. לדבריו, ההשפעה של רמת הממשל ניכרת רק כאשר היא מלווה בהוצאה על הרווחה. כאשר ההוצאה נמוכה אין לרמת הממשל השפעה על רמת שביעות הרצון. מחקר שכזה נערך בוייטנאם ונמצא בו שרמת האושר בקהילות שוויוניות בוייטנאם הייתה גבוהה מרמת האושר בקהילות פחות שוויוניות.

בנג'מין רדקליף, הסביר במחקריו שהסיבה להשפעה החיובית של מדינת הרווחה על רמת האושר ושביעות הרצון היא שמדינת הרווחה מאפשרת לאזרחים זכויות, יחס וכבוד. חוקי עבודה ורשת ביטחון מאפשרים לתושבים להרגיש שהם לא עוד בורג בשוק העבודה הקשה, ומפחיתים את הלחץ שהעולם התחרותי יוצר על הפרט. מדיניות זו מאפשרת דה-קומודיפיקציה, כלומר הפחתה של החיפצון, הפחתה של התחושה שהפרט הוא חפץ, בורג קטן.

הסבר נוסף לתופעה זו אשר חזרה בקרב חוקרים אחרים הייתה ששוויון מגביר את תחושת ההוגנות והאמון החברתי, ומשום כך את רמת האושר ושביעות הרצון. חברות שוויוניות הן חברות בהן ישנה הסכמה גבוהה יותר עפ"י הסקרים עם ההנחה שאפשר לסמוך על מרבית התושבים, ושהחברה הוגנת. לעומתן, חברות לא שוויונית הן חברות בהן יש הסכמה רחבה יותר שאי אפשר לסמוך על מרבית האנשים ושהחברה אינה הוגנת, ולכן הן פחות מאושרות. מחקר אחר אף מצא קשר בין אי שוויון לרמות גבוהות יותר של חרדה בקרב עשירים ועניים כאחד, ודאגה גדולה יותר לגבי הסטטוס החברתי והכלכלי.
לגרסת רדקליף, אי שוויון כלכלי הוא אחד הגורמים החשובים שתורמים לשיעורי פשיעה אלימה, שפוגעים ברמת האמון החברתי, ומכאן גם ברמת האושר ושביעות הרצון.

לבסוף, ריצ'ארד וילקינסון בדק את השפעת אי השוויון על איכות החיים של אזרחי המדינות השונות. הוא מצא שלאי שוויון השפעות שליליות רבות מבחינת תוחלת חיים, השכלה, שיעורי תמותת תינוקות, שיעורי רצח, שיעור האוכלוסיה שנמצאת בבתי סוהר, רמת אמון חברתית וניידות חברתית. התוצאה הייתה זהה גם בהשוואה בינלאומית וגם בהשוואה בין המדינות בתוך ארה"ב. לטענת וילקינסון, הקשר בין תחלואים חברתיים אלו לאי שוויון כלכלי גבוה מהקשר לתוצר לאומי גולמי. יתרה מכך, כאשר בדק מדד של ארגון UNICEF שמטרתו לבדוק רווחת ילדים, מצא שגם עבור מדד זה הקשר לאי שוויון חזק יותר מהקשר לתוצר לאומי גולמי.

אחת מהתוצאות המפתיעות של המחקרים השונים בנושא הייתה שאזרחי מדינות שממוסות בכבדות היו למעשה מאושרים ושבעי רצון יותר מאזרחי מדינות ששיעור המס בהן היה נמוך יותר. הכלכלן ג'פרי סאקס שבדק את התופעה הזאת הסביר שאושר הוא תוצאה של יצירת מבנה חברתי, ושל העדפה של אמון חברתי ויצירת אפשרויות לחיים ראויים עבור מרבית האזרחים. המיסים הגבוהים הם אלו שמאפשרים את מדינת הרווחה, ולכן אזרחי מדינות שממוסות בכבדות מאושרים הרבה יותר מאזרחי מדינות שממוסות פחות. בדיקה שנערכה בקרב עשרת המדינות בעלות שיעורי המס הנמוכים ביותר מצאה שתוצאתן בסקרי אושר גרועה. מבין עשר המדינות, גואטמלה דורגה במקום הגבוה ביותר בסקר האושר, במקום ה-30 בלבד.

מדינות סקנדינביה כגון דנמרק, נורבגיה ופינלנד מדורגות בעקביות בצמרת של סקרי אושר. שוויון, מדינת רווחה גדולה ורחבה ושיעורי מס גבוהים הם אלמנטים שמשותפים לכל מדינות סקנדינביה. החוקר הדני, מייק ויקינג, שעומד בראש מכון מחקר שחוקר אושר ומקום מושבו בדנמרק, הסביר שהסיבה שדנמרק דורגה ראשונה במדד אושר כזה היא בעקבות מדינת הרווחה המקיפה וההוצאה הציבורית הגדולה בדנמרק שמטרתה להבטיח איכות חיים טובה לכל. עול המס הכבד בדנמרק, לטענת ויקינג, נסבל משום שהוא האמצעי שדרכו ניתן להבטיח את אותה איכות חיים טובה לכלל. חוקרים נורבגים שנשאלו לגבי דירוגה של נורבגיה ראשונה במדד אושר אחר שנערך שנה מאוחר יותר, ציינו שהשוויון הגבוה בנורבגיה גורם לאמון בחברה ותורם לרמת האושר.

לעומתן הונג-קונג, אשר ידועה בשיעורי המס הנמוכים בה מדורגת נמוך מאוד בסקרי אושר ושביעות רצון. הונג-קונג מדורגת ראשונה במדדי החופש הכלכלי השונים למיניהם, בגלל התערבות מעטה של המדינה בכלכלה (מדינת רווחה קטנה, שיעורי מס נמוכים, ובהתאם גם שיעור אי שוויון גבוה במיוחד). אולם בסקרי אושר היא נכשלת. חוקרים מהונג-קונג שהתבקשו לענות מדוע מדינה שעשירה מאוד מבחינת התמ"ג שלה, ושמדורגת ראשונה במדדי החופש הכלכלי, לא מצליחה בסקרי אושר בהשוואה בינלאומית, ענו שאי ההצלחה בסקרי אושר קשורה לאי השוויון שפושה במדינה, ולמדינת הרווחה הקטנה מדי. הם הסבירו שלחיות בחברה בעלת פערים כלכליים גדולים, להיות עני בקרב עשירים יוצר חיי אומללות, לחץ וחרדה. שחיים בחברה כזו גורמים לתחושות של חוסר הוגנות וחוסר צדק.

סקרים אחרים שונים נעשו בקרב עובדים, ובדקו אושר במקום העבודה בהשוואה בינלאומית. בסקרים נמצא שהעובדים בסינגפור הם הכי פחות מאושרים. סינגפור מדורגת לרוב שנייה במדד החופש הכלכלי. הייחוד של העובדים בסינגפור זה שאין להם חוקי מגן. אין שכר מינימום בסינגפור (בניגוד להונג-קונג בה המדינה מחוקקת את גובה שכר המינימום), אין בה איגודי עובדים (בניגוד להונג קונג) וכדומה. אין פלא שהם העובדים הכי פחות מאושרים בסקרים.

התופעה המעניינת ביותר היא תוצאת סקרי האושר עם נפילת ברה"מ. אין עוררין על כך שברה"מ הייתה דיקטטורה רצחנית ודכאנית, ושמשטר דמוקרטי טוב על משטר לא דמוקרטי. אולם, אחת התופעות המרתקות והנשכחות ביותר לדעתי הייתה קריסת רמת האושר ושביעות הרצון בקרב תושבי ברית המועצות לשעבר עם התמוטטותה. כבר בשנת 1982 כאשר נעשו לראשונה סקרים אלו באזור רוסיה, התוצאות היו נמוכות בהשוואה בינלאומית, אפילו יותר מתושבי מדינות עניות כגון הודו וניגריה, כך שככל הנראה הסקרים לא היו מזוייפים. אולם אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי, תוצאות סקרי האושר ושביעות הרצון היו קטסטרופליות. בשנת 1995 רוב הרוסים הגדירו את עצמם כלא מאושרים ולא שבעי רצון עם חייהם. לרוב, מדינות דמוקרטיות מאושרות יותר ממדינות לא דמוקרטיות. אפשר היה להניח שבעקבות תהליך הדמוקרטיזציה תושבי ברה"מ לשעבר יחושו שביב של תקווה ולכן שהתוצאות שלהם בסקרי אושר ושביעות רצון לא יהיו כה קטסטרופליות בשנות ה-90. אולם, כפי שזוכה פרס הנובל בכלכלה ג'וזף שטיגליץ כתב בספרו Globalization and Its Discontents, שיעור אי השוויון ושיעורי העוני עלו ברמה כה חריפה אחרי נפילת ברה"מ. במצב שנוצר, לעניות דעתי, שיעורי העוני ואי השוויון החמירו בצורה כל כך נוראית, שגם תהליך הדמוקרטיזציה לא שיפר את אושרם ושביעות רצונם של תושבי ברה"מ לשעבר.

מחקרים שנערכו מלמדים שברחבי העולם כולו מרבית תושבי המדינות השונות סבורים שהפערים הכלכליים גבוהים מדי והיו רוצים פערים נמוכים יותר. שוויון גבוה יותר הוא מצב רצוי שחוצה תרבויות, ומשום כך הוא תורם לאושר בחברה.