"כל אחד רוצה להיות מנכ"ל", שרו פעם אריק איינשטיין ז"ל ושלום חנוך יבדל"א. אם לא מנכ"ל אז מזכ"ל, אם לא מזכ"ל אז מפכ"ל – אתם מכירים את ההמשך. כל אחד רוצה להיות משהו, מישהו. הרצון לעמוד בראש הוא טבעי, לפחות עבור מי שניחן בכושר מנהיגות, כריזמה, אמביציה, אולי גם קורטוב של אהבה עצמית. העניין הוא שבקצב הדברים של הפוליטיקה הישראלית, בקרוב יהיו כאן יותר ראשי מפלגות מחברי כנסת. בני גנץ, בוגי יעלון, אורלי לוי, עדינה בר שלום – זו כנראה רק רשימה חלקית.

הקמה של מפלגה, בטח מפלגה של איש אחד, היא הרבה פעמים צעד טקטי שנועד להעלות את שער המניה של הפוליטיקאי. ככל שהוא גבוה יותר, כך גדלים הסיכויים שלו להתברג טוב יותר במפלגה קיימת, בלי להזיע בפריימריז ובאירועים משפחתיים של חברי מרכז. מפלגה חדשה מגיעה בלי מטען בעייתי על הגב, בלי אמירות כמו "הצ'חצ'חים של הליכוד" או "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים". טאבולה ראסה. מספיק לראות איך בני גנץ רושם כבר מספר דו ספרתי בסקרים, בלי להגיד מילה.

זו נראית כמו שיטה לא רעה בכלל, עד שנזכרים שבפוליטיקה כמו בבורסה, בסוף זה גם הרבה הימור – אתה לא באמת יודע מתי העליות יהפכו לירידות. מהרגע שנכנסים לזירה מתחילים להתלכלך, ומה שנראה כמו הבטחה גדולה עשוי להתגלות כמו עוד מאותו הדבר. אורלי לוי שזכתה עד היום לתדמית של נסיכה עם ליטוף מפרגן וממושך מהתקשורת גם כשטבלה במפלגה שיש על שמה כתבי אישום ("פרשת ישראל ביתנו"), החלה לחטוף בימים האחרונים לא מעט חיצים. "קוראים למפלגה החדשה שלה 'גשר' כי בחירה בה היא גשר ישיר לממשלת נתניהו", אמרו השבוע גורמים באופוזיציה.

הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ. כשנכנסים לזירה מתחילים להתלכלך (צילום: דו"צ)

מול המגמה של הקמת עוד ועוד מפלגות, גם אם חלקן פיקטיביות וזמניות, נמשכים הניסיונות ליצור "גוש" פוליטי באגף המרכז-שמאל. בחלק מהתרחישים מדובר על "תיאום" בלבד בין המפלגות לתקופת הקמפיין וליום שאחריו, ובחלק אחר מדברים על חבירה של כמה מפלגות לרשימה אחת, לרבות האפשרות שאבי גבאי יזוז הצידה לטובת גנץ. עם לפיד, אגב, אפילו לא מנסים. הוא הקים את יש עתיד כדי להפוך לראש ממשלה, לא כדי לפרוס שטיח למישהו אחר.

הרעיון של חלוקה לשני גושים גדולים, בדומה למודל האמריקאי, צריך היה להתקיים כבר לפני שנים. בניכוי האגו הפרסונלי, הפוליטיקה הישראלית מחולקת מזמן למחנה של דמוקרטים ליברליים מול רפובליקנים שמרנים. הבעיה היא שבמקום לדבר על המהות, על עומק הפער האידאולוגי והערכי בין המחנות, השיח כולו עוסק ב-"רק לא ביבי". וכשזו המטרה ואלה ההסברים, הקמת הגוש נראית כמו מהלך טקטי קצר מועד, אפילו רדוד, שבאופן אירוני רק מחזק את ראש הממשלה נתניהו. מהלך כזה ממצב אותו כאיזה דמות אלמותית, מנציח את המיתוס על הקוסם שאין בלתו.

נשאר בבסיס

מי שצפה אתמול (ד') ברה"מ נואם במסדר הכנפיים של קורס טיס מספר 177 בבסיס חצרים, ראה את נתניהו בדיוק במקום בו הוא רוצה להיות. עבורו, להחזיק את תיק הביטחון במקביל לראשות הממשלה זו פסגת הקריירה הפוליטית. שנים הוא יכול היה רק לפנטז על זה, על מה שאצל רבין היה מובן מאליו. זו לא הקונסטלציה הפוליטית שמנעה את זה ממנו עד היום, כמו שזה הפחד מהצל של עצמו. והנה מה שנדמה היה רק לפני חודש כפיגוע פוליטי של ממש בדמות ההתפטרות הקולנית של אביגדור ליברמן מהממשלה, הפך להזדמנות לעשות את מה שלא העז עד עתה.

ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו בהערכת מצב ביטחונית בפיקוד הצפון (צילום: קובי גדעון/ לע״מ)

הוא עמד שם מול הטייסים הצעירים ובני משפחתם הגאים מרוצה מכל רגע, משתעשע עם רמזים עבים על התקיפה הישראלית בעומק סוריה, מספר איך הוא יושב בלילה מול הטלפון האדום, מחכה שהמזכיר הצבאי יעדכן על ההצלחה של עוד פעולה עלומה. עד ה-9 באפריל הקרוב, תראו את נתניהו בהרבה מאוד טקסים צבאיים כאלה, תרגילים, ביקורים "ספונטניים" בשטח. בזמן שאבי גבאי וכל חברי "הגוש" הדמיוני יותר או פחות צריכים לג'נגל בשביל שמצלמות הטלוויזיה יגיעו לצלם אותם בעוד סיור פוליטי, נתניהו סידר לעצמו את הלוקיישנים הכי טובים לקמפיין – בחסות משרד הביטחון. אם זה לא היה נשמע קונספירטיבי מדי, אפשר היה להאמין שנתניהו וליברמן שיחקו בנובמבר האחרון את ההצגה הכי מוצלחת בעיר.