בני גנץ הודיע על הקמה של מסגרת פוליטית חדשה. לפחות עכשיו אנחנו יודעים לאן פניו מועדות. עד עכשיו הוא היה במחתרת, אולי בחסות הגישה לפיה כאשר אתה לא מדבר אתה גם לא אומר דברים שיפגעו בך. במקרה של גנץ ספק אם זה המצב כי גם כאשר הוא מדבר הוא לא אומר כלום. קלישאה או שתיים על חשיבות האחדות או על הצורך בביטחון, בזה העניין מסתכם. פתאום לססמאות הריקות של יאיר לפיד יש ניחוח של פניני חכמה הבוקעות מפיו של אינטלקטואל מבריק.

ברגע שגנץ הכריז על מסגרת פוליטית חדשה נתניהו מחה ככל הנראה דמעה של אושר והתרגשות למשמע הבשורה הטובה. הוא יודע שברגע זה ניתנה החותמת הסופית לממשלה הבאה שלו. הגוש שמולו יהיה מפולג ונטול ראש, ללא מפלגה גדולה שיכולה להוות משקל נגד לליכוד וללא מישהו שיכול לאיים על כיסא ראש הממשלה. לכל היותר יהיו שם שלוש מפלגות בינוניות שלא יאחדו כוחות ולא ימליצו על מועמד אחד לראשות הממשלה. בצידה האחר של המפה הפוליטית הדברים הרבה יותר ברורים – כולם ייגשו לנשיא וימליצו על נתניהו לראשות הממשלה. יש לו את שלושים המנדטים (פחות או יותר) של הליכוד ואת הבית היהודי, החרדים וליברמן (וככל הנראה גם את כחלון ולוי אבקסיס). בנט, שקד וליברמן יכולים לתעב את נתניהו או לבוז לו אבל הם ימליצו עליו בלי למצמץ. בכלל בימין הדברים הרבה יותר פשוטים וברורים – שמאל זה בוגד, ערבי הוא טרוריסט, סודני סרטן, התקשורת עוינת, ביבי המלך, עם אחד, מנהיג אחד. בלי כל חיבוטי הנפש של השמאל והדיבורים על שוויון, זכויות אדם, שלטון החוק או מורכבות. עזבו אותם ממורכבות. יש בזה משהו מאוד נוח, חייבים להודות.

נתניהו יודע גם שגנץ עצמאי טוב לו מבחינה אלקטורלית למרות שלכאורה חלק קטן מן המנדטים שגנץ יקבל עלול להגיע מגוש הימין. נניח שגנץ יסיים עם שנים עשר מנדטים, מתוכם שלושה הגיעו מהליכוד ומכחלון. עדיין, ברגע שהוא יישב בקואליציה, הרי שמבחינת נתניהו הוא הרוויח תשעה מנדטים מהמרכז ומהשמאל. בעצם זו תשואה של 300%. אם הוא היה משיג את זה בשוק ההון הוא היה נהפך מיד לגורו השקעות ואולי סוף סוף היה יכול להרשות לעצמו לשלם לבד את החשבון במסעדה. בכל אופן, כשאתה יושב זמן ממושך בראש קואליציה של 61 חברי כנסת תשואה כזו היא עניין משמח. אם רק ציפי לבני תתנתק ממפלגת העבודה נתניהו בכלל יהיה ברקיע השביעי למרות שהדבר לא צפוי. בינתיים עושה רושם שהיא היחידה בגוש השמאל-מרכז שמבינה עד כמה חשוב לאחד כוחות.

גנץ איננו הרמטכ"ל היחיד שבוחר להקים מפלגה משלו. קדמו לו יגאל ידין ורפאל איתן. זה לא תקדימי, זה חוקי לחלוטין וזו זכותו המלאה. אחרי שזה נאמר, ומעבר לכך שהוא מגיש לנתניהו את ראשות הממשלה על מגש של כסף, יש בזה גם מימד לא מבוטל של חוסר ענווה. יש לו עבר בטחוני עשיר אבל בכנסת הוא לא סיים אפילו בלוק ניירות בודד. פוליטית הוא טירון. בעצם הוא אפילו לא טירון, הוא מלש"ב. עד כמה הוא טירון הוא יגלה כאשר ביבי יתמרן אותו כמו שבאמת רק הוא יודע.

גנץ משתלב מהבחינה הזו היטב ברוח התקופה. נדמה שכל אחד מקים מפלגה, מגייס מועמדים ורץ לכנסת. יש לנו כבר את לפיד, כחלון וליברמן. עכשיו מצטרפים גנץ, בוגי ואורלי לוי אבקסיס. המפלגות האלו מסמלות עוד רובד ברדידות של השיח הפוליטי שלנו. פעם הצבענו לערכים ולדרך כפי שיוצגו על ידי מפלגות. אחר כך עברנו להצביע לאנשים. עכשיו אנחנו מצביעים לתדמית. כשאנשים אומרים בסקרים שהם יצביעו ללוי אבקסיס או לגנץ הם בעצם בוחרים בתדמית. ללוי אבקסיס יש תדמית חברתית. רוב הסקרים הנוכחיים מעניקים לה חמישה מנדטים או משהו בסביבה (אם כי זה יכול להיות בקלות גם אפס מנדטים בתסריט הריאלי למדי בו היא לא עוברת את אחוז החסימה). כמה מתוך חמשת המנדטים האלו יודעים מה היא עשתה מבחינה חברתית? בודדים. לזכותה ייאמר שהיא אכן פעלה בתחום החברתי אבל האם היא עשתה יותר מאיציק שמולי, מיכל רוזין, אילן גילאון ועוד הרבה חברים כנסת אחרים? האם החברתיות שלה כוללת אוכלוסיות חלשות שבשליטת ישראל ואינן בעלות אזרחות ישראלית, נניח מבקשי מקלט או פלסטינים? ספק גדול. האם היא מבטיחה משהו שונה משמעותית מכחלון (שממנו אגב היא שותה הרבה קולות)? במדד הח"כ החברתי היא ממוקמת באופן מפתיע משהו במקום נמוך, רחוק מאוד מן התדמית החברתית שלה. אבל זה מדד שמתייחס לעובדות ולנוכחות בהצבעות בכנסת, לא לתדמיות.

גנץ מהבחינה הזו הוא אניגמה. הסקרים צופים לו ששה עשר מנדטים והכל על סמך תדמית – של רמטכ"ל, של מישהו חדש במערכת הפוליטית ואפילו של אדם גבה קומה ויפה תואר. אפשר לחשוב שהוא נבחן למשרת דוגמן הבית בסוכנות כלשהי. אין שם שום דבר מעבר לתדמית, הוא הרי לא אמר שום דבר. ילדים בכיתה גימל מסוגלים לנסח מסרים מורכבים יותר מאלו שהוא משמיע.

הרדידות הזו היא אחד הגורמים שיובילו אותנו (שוב) לאנומליה הבאה: רוב קטן של הישראלים אינם מעוניינים בנתניהו כראש ממשלה ורוב גדול יותר מעוניין (עדיין) בפיתרון של שתי מדינות. בכל זאת נקבל שוב את נתניהו בראש ממשלה שתמשיך להעמיק את האחיזה הישראלית בשטחים.