מבחינת התקשורת העסק כבר גמור. נתניהו והליכוד יזכו למספר הרב ביותר של המנדטים ונתניהו הוא זה שירכיב את הממשלה הבאה. כך אומרים הסקרים. אותם סקרים שלא חזו את הזינוק בכוחו של הליכוד ערב בחירות 2015. אותה תקשורת שלא ידעה כיצד אותן בחירות יסתיימו. אותם סקרים שלא ידעו לחזות את תוצאות משאל העם על היפרדות בריטניה מהאיחוד ("הברקזיט") או את עלייתו של דונלד טראמפ לשלטון.
איך התקשורת יכולה לטעות כל כך פעם אחר פעם? בכל מדינה אותו סיפור. העיתונאים יושבים במרכזי הסחר והשלטון. מחוברים להון ולכוח ומנותקים מהלכי הרוח שמחוץ לערים הגדולות, עיוורים לנזקים ולהרס שיוצרת "הכלכלה החופשית והגלובלית." כלי התקשורת עצמם נתונים בידיים של בעלי הון פרטיים והסטטוס קוו הקיים של פערים חברתיים נוח להם. לא פחות ממה שכלי התקשורת הנתונים בידי אותם בעלי הון מסקרים את המציאות, הם שואפים לעצב אותה. והעיתונאים? עובדים בשוק עבודה תחרותי להחריד, חרדים לפרנסתם וחוששים להרגיז את הבוס. כל מה שלמדנו בשנים האחרונות על איך מתנהלים העיתונים הראשיים בישראל מראה עד כמה דומיננטי היה בעל ההון בהכתבת הקו המערכתי.
הבחירות הקרובות הן גורליות. על כף המאזניים נמצאת לא פחות משאלת המשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית. ניצחון של נתניהו יקרב את ישראל צעד נוסף לקראת דיקטטורה פופוליסטית, מהסוג שקיים היום ברוסיה ובטורקיה. התקשורת ברובה מוכנה להשלים עם התסריט הזה ושיקוליה עמה
נתניהו שירת היטב את בעלי ההון: הוא שמר על מיסים נמוכים ותקציב קטן. כמוהם הוא שואף להעלים את הנושא החברתי מסדר היום ולהתמקד בנושאי ביטחון. כשמוזס ושוקן ואלי עזור חושבים על זה, המשך שלטונו של נתניהו הוא לא אופציה רעה כל כך. אותם דברים נכונים גם לגבי הסיקור בכל התקשורת האלקטרוניים שגם הם הופרטו ברובם ונמסרו לידי בעלי הון פרטיים.
כדי להרדים ולטשטש את הוויכוח האידאולוגי – כדי שלא יתקיים פתאום דיון נרחב במדיניות המאפשרת את שלטון ההון – התקשורת מסקרת את הפוליטיקה כמו מרוץ סוסים. כמה מנדטים ייקח בני גנץ? האם תדיח העבודה את אבי גבאי? היוכל נפתלי בנט להגדיל את כוחו של "הבית היהודי" על חשבון הליכוד? ומי יופיע ברשימה של משה כחלון? אף אחת מהשאלות הללו איננה רלוונטית להבנת המפה הפוליטית הנוכחית. גרוע מזה, היא מאפשרת דינמיקה של נשף מסכות בה אין קשר בין העמדה הציבורית של פוליטיקאי והמדיניות שהוא באמת שואף לקדם. כך מתאפשר מצב בו אנשים שטוענים שהם מתנגדים לנתניהו, למעשה פועלים לביצור כוחו.
שאלת המפתח שהתקשורת היתה צריכה לעסוק בה היא מי מעוניין להבטיח את המשך שלטונו של נתניהו ומי מתנגד לכך. הדרך להחלפת נתניהו עוברת דרך איחוד כוחות במחנה השמאל-מרכז. רק מפלגה מאוחדת שתוכל לקבל מספר קולות דומה או גדול מזה שיקבל הליכוד (שהתחיל כאיחוד כוחות במחנה הימין), תתחרה בצורה אפקטיבית על הזכות להרכיב ממשלה. כל מי שחותר כרגע לרוץ בצורה עצמאית – גבאי, לפיד וגנץ – מוודא שהמחנה הדמוקרטי יתפורר לשורה של מפלגות קטנות שיאלצו להאבק לאחר הבחירות על הזכות להכלל בקואליציה של נתניהו ולזכות בנתח מעוגת השלטון. גם אם גבאי או לפיד אומרים כעת שהם רוצים להחליף את נתניהו, הרי שבהתעקשותם על ריצה ברשימות נפרדות, הם מבטיחים את המשך שלטונו. לעומת זאת, כל מי שקורא כעת להקמת מפלגת שמאל-מרכז גדולה, אנשים כמו ציפי לבני ואהוד ברק, מפגין ראיה ריאלית ורצון נחוש להביא לסיום שלטון נתניהו.
מי שיעמוד בראש רשימה כזו, צריך להיות מועמד או מועמדת שיש להם בקורות החיים את הנתונים שיכולים לשכנע את הציבור שהם יכולים למלא את תפקיד ראש הממשלה בהצלחה. אלו צריכים להיות אנשים עם וותק של שנים בכנסת ועשיה בתפקידים מדיניים וביטחוניים. מהבחינה הזאת רק אהוד ברק, ציפי לבני ועמיר פרץ באים בחשבון. שלושתם הם גם ממשיכי דרכו של יצחק רבין ומיצגים גישה הנוקטת מדיניות קשוחה כלפי גורמים בעולם הערבי, הרוצים להביא קץ לקיומה של מדינת ישראל לצד נכונות מרחיקת לכת לפשרות עם המחנה המוכן לחיות עם ישראל בשלום. גישה זו מנוגדת לזו של נתניהו, המשלים עם נצחיות הסכסוך הישראלי-ערבי ושואף לנהל אותו ולא לפתור אותו. וסיום הסכסוך הוא האמצעי הטוב ביותר לאפשר תשומת לב ציבורית לבעיות הכלכלה והחברה.
כדי להרדים ולטשטש את הוויכוח האידאולוגי – כדי שלא יתקיים פתאום דיון נרחב במדיניות המאפשרת את שלטון ההון – התקשורת מסקרת את הפוליטיקה כמו מרוץ סוסים. כמה מנדטים ייקח בני גנץ? האם תדיח העבודה את אבי גבאי?
הבחירות הקרובות הן גורליות. על כף המאזניים נמצאת לא פחות משאלת המשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית. ניצחון של נתניהו יקרב את ישראל צעד נוסף לקראת דיקטטורה פופוליסטית, מהסוג שקיים היום ברוסיה ובטורקיה. התקשורת ברובה מוכנה להשלים עם התסריט הזה ושיקוליה עמה. אבל אין להניח שהעיתונאים והפרשנים יודעים מה יקרה. יותר סביר להניח שמה שהם כותבים מייצג את מה שהם רוצים שיקרה או מה שהבעלים של כלי התקשורת בהם הם עובדים רוצים שיקרה. לא הכל צפוי בבחירות הקרובות והרשות נתונה בידי הציבור לשנות. אם ישכיל ויתמקד בשאלת האיחוד במחנה השמאל מרכז וילחץ על מנהיגי המפלגות השונות ללכת לכיוון הזה, הרי שבחירות 2019 יוכלו להביא להצלת הדמוקרטיה.
ד"ר גיא לרון הוא מרצה בכיר במחלקה ליחסים בינלאומיים של האוניברסיטה העברית
