השבוע הצלחתי להיזכר כמה אני אוהבת אותו.
במשך שנים לא הודתי בקול רם שאני אוהבת את שלמה ארצי. זה לא נחשב קול בסביבה שבה אני חיה, זה סכריני מדי לאהוב את שלמה ארצי.
שלא לדבר על המילים של השירים, הם בכלל לא מבינים איך גבר יכול ללכת לאיבוד דרך מרפסת ואני חושבת שיש קטעים שהם ממש גאוניים כמעט כמו ללכת עם שמש בכיסים, וחוץ מזה מה זה משנה אם המילים שלו חכמות או פחות, המילים שלו מתנגנות לי בלב.
יכול להיות שזה בגלל ההשכלה המוסיקלית שלי מהבית. גדלתי בבית שמוסיקה לא היתה הצד החזק. ארונית התקליטים של ההורים שלי בסלון היתה חצי ריקה, בדיוק כמו מזווה היינות שכלל בדרך כלל יין פטישים ואולי עוד בקבוק שהעלה אבק. במשך כל היום הרדיו במטבח דלק על קול ישראל או גלי צה"ל ושילח לחלל המטבח תוכניות רבות מלל משהו בסגנון "יש עם מי לדבר". בשבת בבוקר, בדרך לבריכה או לסבא וסבתא הינו שומעים מערכונים של הגשש. אבל מוסיקה? לא זוכרת משהו משמעותי ואולי אני בכלל מדחיקה.
כשהייתי בגיל תיכון היה מאד פופולרי לאהוב מוסיקה, לשמוע מוסיקה ושתהיה לך להקה שאתה מתמוטט אם מישהו מנגן אותה ברדיו של בית הספר אז ניסיתי לאהוב את דוראן דוראן. למדתי בעל פה כמה שירים שלהם אבל אפס לא נדבק. לא הצלחתי להתאהב. בתוך תוכי נשארתי נאמנה לעולם המצומצם שריגש אותי.
בגיל עשרים היה לי חבר קיבוצניק שתמיד אמר שתוכנית הרדיו שהוא הכי אוהב היא התוכנית של שלמה ארצי כי בשעתיים האלה בטוח לא ישמיעו שום שיר שלו, אבל הוא לא דוגמה לטעם מוסיקלי טוב, הוא היה מעריץ גדול של אריק לביא.
בהמשך חלקתי את חיי עם גברים שבמוסיקה שלהם לא היו הרבה מילים, בעצם לא היו מילים בכלל, אז שהם ישימו שלמה ארצי במערכת?
לחתונה שלנו רציתי לצעוד לצלילי את ואני. חשבתי שאני אצעד בשמלה לבנה כשברקע שלמה שר "את עולה כמו השמש" והוא יחכה לי מתחת לחופה לבוש בחליפת חיינו. הוא לא לבש חליפה ואני אפילו לא הצעתי שיר של שלמה.
חלמתי על היום שיהיה לי בן רק כדי שאוכל בבר מצווה לשיר לו שהוא מלך העולם, מלך החיות, מלך ההרים. יש לי את בועז והוא רק בן שמונה אבל אני כבר התחלתי להתאמן.
הרבה זמן רציתי ללכת להופעה שלו ואף אחד מהחברים שלי לא רצה לבוא איתי, כשכבר העזתי להציע למישהו מהמעגלים הקרובים אלי לבוא איתי להופעה הוא או היא היו מסתכלים עלי במבט חצי מבקר חצי מזלזל "שלמה ארצי? בטוחה?"
"טוב לא חייבים, אז דודו טסה?" הייתי מנסה לאתגר את הצד היותר נועז שלי.
ואז היא התקשרה לספר לי שהיא מגיעה לביקור ואני מצאתי שזו הזדמנות כי היא אחלה פרטנרית לכזו הופעה. רכשתי כרטיסים והייתי בעננים.
הגענו באחד הערבים לזאפה. האולם היה מלא למרות שהגענו שעה לפני ההופעה. הקהל היה כולו בני גילנו פחות או יותר.
הוא עלה על הבמה והתחיל לשיר ואני התחלתי לפרפר מהתרגשות.
משיר לשיר הרגשתי איך הוא מצליח להעלות בי זכרונות מפעם. להחזיר אותי לימים אחרים. כל שיר הזכיר לי תקופה אחרת בחיים, מגיל שש עשרה ועד לא מזמן.
והוא שר מכל הנשמה ואני הרגשתי איך המנגינות הכל כך מוכרות פורטות לי על מיתרי הלב. והיו רגעים שהיו לי דמעות בעיניים.
הוא שר וסיפר סיפורים מצחיקים ונוסטלגיים. לידו עמדו כמה נגנים, ביניהם עמד בן בן, ככה הוא קרא לו כל ההופעה, הבן הפרטי שלו מהבית וניגן ושר יחד איתו. אני הסתכלתי עליהם והרגשתי שהם בורכו, ורציתי גם. לא לשיר עם שלמה, לרקוד עם נטע.
ברגע אחד של התלהבות עליתי על הכיסא והתמסרתי כולי לבחור שלא עוזב את העיר בשביל אף אחד. כמה רציתי שמישהו יכתוב לי שהוא עוד יוריד את הירח בשבילי.
בגילי כבר מותר לומר את האמת גם אם היא לא כל כך פופולרית, השירים שלו הם פסקול חיי.
