דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
דבר השבוע

חיים ביחד / 25 שנה ל'חג החגים' בחיפה: מה מסתתר מאחורי ססמאות ה'דו קיום' על הכרמל?

חג החגים בחיפה. דצמבר 2018 (צילום: Shutterstock)
חג החגים בחיפה. דצמבר 2018 (צילום: Shutterstock)

לצד שיתופי פעולה תעשייתיים ופוליטיים ארוכי שנים, בנקודות הקשות זכו ערביי העיר ליחס מפלה ועוין מהממסד - ממחמוד דרוויש ועד ג'עפר פרח | ובכל זאת, בחיפה שוררת לפחות נורמליות בין יהודים לערבים - יותר מבכל עיר אחרת בארץ

יצחק רובין
יצחק רובין
מבקר קולנוע
צרו קשר עם המערכת:

פסטיבל "החג של החגים", המנסה לשלב בין חנוכה היהודי, כריסמס הנוצרי ועיד אל פיטר המוסלמי, יכול היה לקום רק בחיפה. זה קרה בעיתוי סמלי של אופוריית הסכמי אוסלו ב-1993, בהם הייתה תחושה של יונה עם עלה של זית. עשרים וחמש שנה לאחר מכן, בשנת 2018, הוא ניצב בבדידות מזהירה כחג התואם את התאריכים הנוצרים בלבד, שנקבעו לחודש דצמבר עוד מימי האפיפיור גרגוריוס מסוף המאה השש עשרה. ברם, שום דבר לא יקלקל את 'חג החגים', כיוון שמטרת העל של פרנסי העיר הוא לציין בראש וראשונה את הדו קיום בעיר.

לאורך כל שנות קיומה, חיפה מיתגה את עצמה כבירת הדו קיום העולמי בין יהודים, מוסלמים ונוצרים. חג החגים נועד עם ייסודו לציין את חגיהן של שלושת הדתות המרכזיות, ואי לכך התאריך נקבע לחודש דצמבר מתוך כוונה לציין את עיד אל פיטר חג המוסלמים, הכריסמס הנוצרי וחג החנוכה היהודי. מבחינת הנוצרים, זה בסדר, חגם יוצא בכריסמס וראש השנה האזרחי (למעט היוונים אורתודוכסים, שחוגגים בשביעי בינואר), והיהודים בחנוכה. שלושת החגים מסמלים שמחה ואורה, אבל מישהו לא לקח בחשבון שלוח השנה המוסלמי המזגזג יכול לקבוע את עיד אל פיטר גם בימי הקיץ הלוהטים, לוח השנה העברי גם הוא תנודתי למדי וחג החנוכה יכול להיקבע, בגלל השנה המעוברת וסיבות נוספות. לסוף נובמבר וגם לינואר.

חג החגים בחיפה. ארכיון (צילום: ספיר ברונזברג/פלאש90)
חג החגים בחיפה. ארכיון (צילום: ספיר ברונזברג/פלאש90)

 

רחוב הרצליה, הרחוב היהודי הראשון שנבנה בחיפה המודרנית, נקרא על שם הרצל -שבחזונו ראה בצדק את חיפה המרהיבה ביופייה ובמזגה הנוח את בירת מדינת היהודים. והנה, מדי שנה ב'חג החגים' נוהרים המוני מבקרים מכל רחבי הארץ לחיפה, וממלאים את העיר התחתית וכנסיותיה, בה גרים מרבית תושבי העיר הערבים, ואת שלל המסעדות שנקראות 'מסעדות מזרחיות' בוואדי ניסנאס, מתענגים על הריחות החד-פעמיים של ההל הבלול בריח הזעתר. אבל בהצטלבות רחוב הרצליה ושדרות הציונות, הגבול בין חיפה העברית לבין חיפה הערבית, ניצבו עמדות מבוצרות של היהודים, שעמדו מול כוחות הוועד הערבי העליון במלחמת תש"ח.

כשיורדים בשדרות הציונות ולוקחים שמאלה לעבר המושבה הגרמנית נגלית לעינינו חגיגת אורות מרהיבה, הנפרשת ממרומי המקדשים הבהאיים בכרמל ועד נמל חיפה. האורות הללו הופכים את המושבה הגרמנית, ששמה הוחלף לשדרות בן גוריון, לשדרה היפה ביותר בעולם. אנשי המושבה המקוריים, הטמפלרים, גורשו מכאן לאחר שחלקם שיתפו פעולה עם הנאצים והותירו ארכיטקטורה ייחודית, ששופצה בשנות התשעים על מנת להפוך לאטרקציה תיירותית. הפרויקט נכשל מבחינה מסחרית ונדל"נית, ובשנים האחרונות, כאשר יזמים ערבים צעירים לקחו את העניין לידיהם והקימו בה של מסעדות, בתי קפה ופאבים, הפכה המושבה לפנינה אורבנית המושכת תיירים מכל העולם. על תפקידם של התושבים והיזמים הערבים בחיפה נדון בהמשך.

אז האם חיפה היפהפייה היא אכן עיר של דו קיום, כפי מתגאים חלק גדול של תושביה היהודים, כולל הממסד העירוני הטופחים על חזם בסיפוק עצמי? כאשר שואלים את הערבים האם בעיר האורות האמתית של ישראל יש דו קיום, הם מפקפקים. כאשר שואלים את ג'עפר פרח, פעיל חברתי ערבי מנכ"ל עמותת מוסאוא, הזכור ממכות הרצח שחטף משוטרים לאחר שהפגין בעיר בעד תושבי עזה לפני חצי שנה, הוא אומר בכל הזדמנויות שבחיפה אין דו קיום, בחיפה יש נורמליות.

ג'עפר פרח, מנהל מרכז מוסווא. נעצר ע"י המשטרה בהפגנה ביום שישי האחרון (צילום: מרכז מוסווא).
ג'עפר פרח, מנהל מרכז מוסווא. נעצר ע"י המשטרה בהפגנה ביום שישי האחרון (צילום: מרכז מוסווא).

הבה נבחן את הסוגיה. 'דו קיום' הוא מצב בו יושבים זה לצד זה, או זה בתוך זה, שני עמים עם שוויון זכויות וחופש ביטוי לאותם שני העמים, שמוגבל רק להסתה לאלימות. האם זה מצב העניינים בחיפה?

לכאורה, ההיסטוריה של חיפה המודרנית עד 1948 רצופה בשותפויות תעשייתיות ומסחריות יהודיות-ערביות. חיפה הייתה עורק הארץ, עיר תעשייה משגשגת, שהוקמה מחד על ידי ההסתדרות שנוסדה בה ב-1920, ומאידך הבריטים הקימו את הנמל המרכזי שלהם במזרח התיכון ב-1933. בעיר היה בסיס מוצק של תושבים ערבים, אליהם הצטרפו ערבים שנהרו מהגליל ואפילו מסוריה כדי למצוא מקומות עבודה בעיר שעטתה שלמה של אבנים מסותתות ובטון.

אבל בשעת המבחן, התבצרו הערבים והיהודים בעמדתם. רוב הערבים נמלטו ב-1948, הרובע המוסלמי ואדי סאליב התרוקן, שוכן על ידי עולים חדשים יהודים שפונו לשיכונים בקריית חיים, קריית ים ושכונת רמות רמז, ועל שרידיו ומקצת בנייני התושבים הערבים העשירים הוקמה קריית הממשלה, משרדי עורכי דין, וגם שוק הפשפשים בשכנותו פורח.

ומה קרה לאחר קום המדינה? נקודת האור באסונם של הערבים היא ואדי ניסנאס, הנוצרי ברובו, שחלקו נשאר על תילו והפך למקום מסחרי ואינטלקטואלי. במסדרונות המפלגה הקומוניסטית מק"י נרקמו חיים משותפים בין יהודים וערבים, עד כדי נישואים מעורבים. כאן, בוואדי, שכנו משרדי המפלגה ומשרדי העיון היומי 'אל איתחאד'. מזיווגים אלה יצאו ילדים מפורסמים כמו השחקן ג'וליאנו מר, בן לארנה מר -בת לחלוצי ראש פינה, וסליבה חמיס הערבי.

אבל כאשר זה הגיע לחופש ביטוי, ממשלת ישראל הגבילה את צעדי הערבים, ובטעות אסטרטגית גורלית לא אימצה אל חיקה את מק"י (שברובה תהפוך לרק"ח שתהפוך לחד"ש) המפלגה שאימצה את רעיון שתי מדינות לשני העמים תוך כדי סיכון חייהם של ראשי מפלגותיה. הסופר אמיל חביבי נרדף וכמעט נרצח. תושבי חיפה האדומה, רובם מפא"יניקים, יחד עם ראשי ממשלות ישראל, סימנו את ערביי מק"י ויהודים ששיתפו פעולה אתם כקומוניסטים מוקצים. סמי מיכאל ביטא בעוצמה את החיים המרתקים בין יהודים וערבים במפלגה בספרו "חסות".

ואדי ניסנס, חיפה (צילום: מארק נוימן / לע"מ).
ואדי ניסנס, חיפה (צילום: מארק נוימן / לע"מ).

עבור רוב תושבי חיפה היהודים, החיים המשותפים עם ערביי חיפה התבטאו בירידה מרום ההר של תושבי הדר והכרמל למוסכים וניגוב חומוס ופלאפל "הזקנים" בוואדי. אבל כאשר פרסם ב-1953 העיתון אל איתחאד מאמר בו נטען שממשלת ישראל מספסרת בדם בחוריה, נסגר העיתון לחמישה עשר יום בתמיכת הגורמים היהודים הפוליטיים בעיר, שעודדו את סגירת העיתון ורק הוראת בג"ץ (גם אז!) פתחה אותו מחדש. לא רק שלא נורה כדור אחד. לא נזרקה אבן אחת. יחי בג"צנו!

בחיפה התפתח ופעל גם המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, שהיה פעיל במפלגה הקומוניסטית. בחיפה יצר את שיריו היותר טובים, עד שנעצר מספר פעמים בגין מאמריו ושיריו. אף אחד לא התקומם בעיר כאשר הוא לא הורשה לחזור לחיפה, רק בגלל שנפגש עם אנשי אש"ף והתחבר למועצה הפלסטינית. האם אורי אבנרי היהודי לא הורשה לחזור לישראל בעקבות פעילות דומה?

האם ריסון חופש הביטוי של הערבים במקרה זה ואחרים, ביטא באמת דו קיום בו התפארו מאז ומתמיד פרנסי העיר ותושביה בהתנשאות מה, שבאה לידי ביטוי בכך שלא רצו לשמוע מהערבים מה דעתם בנושאים לאומיים-ערכיים שבערו כאש בעצמותיהם?

ב-1963 הוקם על ידי ראש העיר המיתולוגי אבא חושי "בית הגפן" בית תרבות יהודי ערבי כקונטרה ממסדית לתרבות הערבית התוססת, הלא-ממוסדת ו"המסוכנת" של ראשי המפלגה הקומוניסטית והוגי הדעות הגדולים בחברה הערבית. בית זה היה נוח לממסד שחיבק אומנים ערבים, אירח תערוכות אמנים יהודים, ובעיקר התנהל על מי מנוחות, עם פעולות סימפטיות ביניהן ייסוד וארגון "חג החגים" על ידי עובדיו היהודים והערבים. כך, למשל, ארגנה בחג החגים סיהאם דאוד, משוררת ואשת שלום אמתית, מחווה מיוחדת לאמיל חביבי בוואדי ניסנאס, בו פעל כל חייו. ללא רעש. רק שלא יתעוררו השכנים היהודים. היא ארגנה בסתר גם ביקור סודי למחמוד דרוויש בעיר בה נאבק עם חבלי יצירתו. האם זה מסמל דו קיום?

גם בימי מתיחות בין ישראל לפלסטינים, 'התחצפו' רחמנא ליצלן פעילים ערבים בעיר, וארגנו הפגנות נגד הדיכוי של אחיהם מעבר לקו הירוק ובתוכו, הן ביום האדמה והן באינתיפאדות הראשונה והשנייה. כתוצאה מכך הדירו רגליהם תושבים יהודים מהשכונות הערביות. חלק מחבריי החרימו ערבים בכך שהפסיקו לקנות בחנויותיהם כנקמה ב"בוגדים" הערבים שהיהודים הטובים "נהגו בהם כל כך יפה" כל השנים. חבר ערבי לגלג בפני ואמר שהוא מכיר חלק מבעלי החנויות הערבים בוואדי, שבתמורה להישארותם בחנויותיהם אחרי 48 נאלצו לשתף פעולה עם השב"כ.

האם כך נראה דו קיום? האם היחס העוין למפגינים ערבים בחיפה מבטא שוויוניות כלפי התושבים הערבים? האם האשמותיו של ראש העיר עד לפני חודש, יונה יהב, שהמפגינים הערבים הגיעו מהכפרים הערבים ולא מחיפה עצמה אינן מבטאות יחס פטרוניסטי מזלזל? האם הפגנות אנשי 'כהנא חי', שהגיעו מהשטחים הכבושים ומירושלים כדי להפגין במרכז הכרמל הבורגני ולקראו לטרנספר ערבים מהארץ נעלמו מעיניו של ראש העיר?

הפגנה בחיפה (צילום: זאהר אבו אלנסר)
הפגנה בחיפה (צילום: זאהר אבו אלנסר)

אני מסכים שהצהרותיו של סגן ראש העיר המיועד רג'ע זעאתרה בזכות חיזבאללה מצדיקה את זעם היהודים, בגלל שהוא מסכים באופן אירוני עם ארגון שלא רק מאיים על העיר חיפה, עירנו, אלא גם אחראי להרג תושבים ערבים בני העיר ב-2006. אדם כזה לא יכול להיות בהנהגת העיר, כפי שיהודי שמצהיר על טרנספר ערבים לא יכול לשרת בהנהגתה. אלא שהמחסום לפיות אינו מתחיל ואינו מסתיים בזעאתרה. הוא כולל רבים וטובים מערביי חיפה, שחלקם נאלצים להדביק פלסטר על פיהם ולהימנע מביטוי עמדותיהם מחשש לנקמה בהם, בעיקר כלכלי. האם זה דו קיום?

האם טחו עיני פרנסי העיר להפנים את זכותם הגדולה של יזמים ערבים בהחייאת העיר, בין אם זה במושבה הגרמנית או ברחוב מסדה, שהפך את שכונת הדר הגוועת לשכונה תוססת? במסדה, ערבים כיהודים יכולים בחופשיות את דעתם בכל עניין בבתי קפה ופאבים שהקימו לצד בתי קפה של יהודים, רב תרבותיות שמפריחה את השממה החיפאית. אתה יכול לראות בבתי קפה אלו תמונות של צ'ה גווארה לצד שלטי מחאה נגד הכיבוש. תודה לאל, לא נפלה שערה מראשו של יהודי. ברחוב זה יש ביטוי לערבים גם בענייני מגדר, וגם ערבים מהקהילה ההומו-לסבית. תענוג. וכל זה בלי נקיפת אצבע של הרשות העירונית.

גם רבים מעסקי הלילה בעיר התחתית הם יוזמה ערבית – ממש באותו חלק בו ייבשו הבריטים את הים והפכו אותו לרחוב יפו ורחוב העצמאות, שם פרחו ברים לימאים ולחיילים הבריטים כמו גם אנשי ההגנה היהודים. התחדשות זו היא יוזמת העירייה, ולזכותה תיאמר מילה טובה על חלקה הגדול בתנופת חיי הלילה של העיר. תענוג לשמוע כאן בליל של עברית ורוסית, למרות ששתי העדות בשום פנים ואופן לא מתערבבות. וחבריי, בני גילי? הם מעדיפים משום מה שוב ושוב את שדרות רמבלה בברצלונה, על פני החיים המדליקים הנרקמים בשדרותיה וסמטאותיה של העיר. ואם חברי החיפאים בני גילי מגיעים בכל זאת לכאן, הם מרחרחים את המקומות כמו תיירים טיפוסיים. האם זהו דו קיום?

ידידתי, המשוררת והמתרגמת הערבייה סיהאם דאוד, אמרה פעם שנוח לה לשבת בבתי קפה בחיפה מבכל עיר בישראל. ברחוב מחניים 2 במרכז הכרמל הקימה 'אגודת הארבעים', אגודה יהודית-ערבית להכרה בכפרים הערבים הלא מוכרים, את מרכז פעילותה. הייתי גאה להיות חלק מחבריה. לכאן הגיעו אנשים לישיבות מהנגב, מהמשולש ומהגליל. באותו זמן, בבית הקפה 'פאר ברחוב מחניים 1 שתו בירה הסופר אמיל חביבי והמשורר נתן זך.

פסטיבל הסרטים בחיפה (צילום: זיו עמר)
פסטיבל הסרטים בחיפה (צילום: זיו עמר)

האם זה היה דו קיום?

לא. המצב והיחס לערביי חיפה אינו שוויוני. אבל בחיפה שוררת לפחות נורמליות, יותר מכל עיר בארץ. תושבים ערבים, רופאים, אחיות ומהנדסים עולים לכרמל בלי חשש ששכניהם ירטנו מתחת לשפמם, ואם ירטנו, זו בעייתם של היהודים – יום אחד הם יזדקקו לשכנם, מצנתר לב ערבי. אני מניח ומקווה ומתפלל שזה לא wishful thinking פרטי שלי, ושאזרחים ערבים אלה מרגישים בנוחות יחסית עם עצמם בכרמל, כפי שחשה המשוררת סיהאם דאוד בבתי הקפה בחיפה. כל זאת, כמובן כל עוד הערבים לא "ינצלו" את חופש הביטוי ש"הענקנו" להם אנחנו, היהודים. דיר באלק!

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!