אפתח בדברים אחדים הנראים לי כמובנים מאליהם. עלי לחזור ולנסח מוסכמות של זהות והזדהות, מפני שבימים אלה חלה רעידה עזה, סחף של מילים ושל משמעויות: יהדות, ציונות, ארץ מולדת, זכות לאומית, שלום. מילים אלה נגררות עכשיו אל מרחבים חדשים ונטענו פירושים אשר לא שיערנום לפנים. והקם לדבר דברים בימים אלה עלול להירגם בראש חוצות ולהיחשד בשנאת ישראל או בבגידה לאומית או בחילול זכרם של חללי המלחמה, אשר אף את מנוחתם מרגיזים כדי שישמשו אבני קלע בוויכוח הפנימי. והדברים ידועים וקשים.

הרב משה לוינגר (שמאל), מנהיג תנועת גוש אמונים חנן פורת (ימין) ופעיליהם, חוגגים את החלטת הממשלה להעבירם למחנה הצבאי הסמוך לכפר הערבי סבסטיה ולאיזורים נוספים באיזור השומרון. (צילום: משה מילנר/לע"מ)

הנני יהודי וציוני. אינני נשען על הדת בשעה שאני מנסח את טיב זהותי. לא למדתי להסתייע בפשרות מילוליות בנוסח "רוח ישראל סבא" או "ערכי המסורת היהודית", מפני שגם הערכים וגם המסורת נובעים במישרין מעיקרי אמונה שאינני מסוגל להאמין בהם.
ואין בכוחי להפריד בין הערכים היהודיים והמסורת היהודית לבין מקום, שהוא ציווי והתגלות ואמונה. שמות תואר כגון שליחות, ייעוד ובחירה, כשהם נלווים אל השם יהדות, אינם אלא נוסכים עלי מבוכה וכן דבר שהוא קשה מן המבוכה.

בשם יהודי אני קורא למי שרואה עצמו כיהודי וכן למי שנאלץ להיות יהודי. יהודי הוא מי שמודה ביהדותו. מודה בפני הרבים, הרי זה יהודי מתוך בחירה. מודה בפני נפשו בלבד, הרי זה יהודי מתוקף גזירת גורלו. אינו מודה בשום קשר אל העם היהודי, הרי שאינו יהודי לפי עניות דעתי, אף כי ההלכה הדתית רואה אותו כיהודי. יהודי, לדעתי, הוא איש הבוחר בשותפות גורל עם יהודים אחרים, או נידון לשותפות גורל עם יהודים אחרים.
ועוד: להיות יהודי, משמע לקיים התייחסות נפשית כלפי עברם של היהודים. ויהא זה יחס של גאווה או של מועקה או של גאווה ומועקה, של השתתפות תרבותית ולשונית או של השתתפות רגשית.

ועוד: להיות יהודי, משמע לקיים יחס אל ההווה היהודי, ויהא זה יחס פעיל או יחס בלתי פעיל. להתגאות ולהשתתף בהישגים של יהודים כיהודים, להיות אחראי לעוול שנעשה בידי יהודים כיהודים (אחראי – ולא נושא באשמה!). ובאחרונה: להיות יהודי, פירושו לחוש כי במקום שבו רודפים יהודי על היותו יהודי – מתכוונים אליך.

להיות ציוני

המאמין בכוחן של מלים חייב להיזהר בהן. אינני משתמש במלה שואה כשאני מתכוון לדבר על רצח יהודי אירופה. המלה שואה מזייפת את אמיתו של המאורע. שואה היא אסון טבע, התפרצותם של כוחות שאינם בשליטת אדם. רצח יהודי אירופה בידי הגרמנים הנאצים לא היה שואה. גם לא אפיזודת אימים חולפת. רצח יהודי אירופה היה מסקנה אחרונה. עקבית ואיומה, ממעמדו של היהודי בתרבות המערב. מיצוי עקבי ומחריד של היסטוריה ארוכה מאד: בהגדרה השגורה של "מיעוט לאומי", "מיעוט דתי", או "בעיה סוציו-אקונומית".

חלוצים בדרכם לעבוד בשדות בקיבוץ גבעת ברנר. זולטן קלוגר (לע"מ).

יהודי בתרבות המערב, מזה דורות על דורות, הינו סמל. כמו הצריח והצלב, כמו השטן, כמו המשיח, אף היהודי הינו תבנית מעמקים של הרוח המערבית. לו גם נטמעו היהודים כולם בין עמי אירופה, היה היהודי מוסיף להיות נוכח שם. מישהו אנוס היה לגלם אותו, כמו נגזר עליו לעמוד כאב טיפוס במרתפי התודעה המערבית. עליו להבריק ולהבעית, לסבול ולהערים, להיות מועד לגאוניות ומועד לתועבה. ועל כן, להיות יהודי בגולה פירושו אחד ונורא: אושוויץ מתכוונת אליך. היא מתכוונת אליך מפני שהנך סמל. סמל הערפד הנרדף בדין או סמל הקורבן הנצחי הנרדף חינם, אבל תמיד ובכל עד אינך איש יחיד כי אם רסיס של סמל.

הנני ציוני מפני שאינני רוצה ואינני מסוגל להתקיים כרסיס של סמל בתודעתם של אחרים. לא כסמל הערפד הערמומי-הגאוני. אף לא כסמל הקורבן האהוד והראוי לפיצוי ולכפרה. על כן אין לי מקום אחר בעולם כי אם בארץ היהודים. בכך איני עוקף את אחריותי כיהודי. אבל בכך הנני נגאל מן הסיוט של היות יומם ולילה סמל בלב זרים.

אמרתי: ארץ היהודים. לא יכלה ארץ היהודים לקום ולא יכלה להתקיים אלא במקום הזה. לא באוגנדה ולא באררט ולא בבירוביג'אן. מפני שלכאן נשאו היהודים את עיניהם ואת נפשם בכל הדורות. מפני שאל שום כיברת ארץ אחרת לא היו היהודים נוהרים כדי להקים בה ארץ יהודית.

פלסטינים מתעמתים עם כוחות מג"ב בשער שכם בעיר העתיקה בירושלים ביום שישי 15 בדצמבר 2017 (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90)

ובעניין זה אני גוזר על מחשבותיי הפרדה חמורה, אכזרית, בין מניעיה הפנימיים של שיבת ציון ולבין צידוקה כלפי הזולת. הכיסופים הם מניע, אך לא צידוק. צידוקנו כלפי יושביה הערביים של הארץ אינו יכול להישען על געגועינו שבכל הדורות. אין לנו צידוק אובייקטיבי אחר אלא צדקת הטובע הנאחז בקרש היחיד שבו מסוגל היה להיאחז, (ואקדים את המאוחר ואדגיש, כי מרחק תהומי קיים בין הטובע הנאחז בקרש ומפנה לו אחיזה בכך שהוא מסיט הצידה את יושביו האחרים של הקרש, לבין הטובע ההודף המימה את יושביו האחרים של הקרש. והוא המרחק שבין ייהוד יפו ונצרת לבין ייהוד רמאללה ושכם).

לא אוכל להשתמש במילים: ארץ מובטחת, גבולות ההבטחה. אשרי המאמינים במבטיח: ציונותם קלה ומובנת מאליה, שלי – קשה וסבוכה. גם אין חלקי עם צבועים ומתחסדים ונחפזים להסתייע בהבטחה ובמבטיח כאשר נתקלת ציונותם במכשול ונקלעת אל הסתירה הפנימית. הנני ציוני בכל הנוגע לגאולת היהודים. אינני ציוני באשר לגאולת האדמה הקדושה. לפי דרכי באנו לכאן כדי להתקיים כאנשים בני חורין, לא כדי לגאול מעול זרים את האדמה הנאנקת והמחוללת, ירושלים והגליל ושומרון וגלעד וארם בואכה נהר פרת. לא נולדתי לתקוע בשופרות ולא לטהר נחלאות אשר טימאון עוברים.

מדוע דווקא לכאן? מפני שלכאן ורק לכאן מסוגלים היו היהודים לבוא ולכונן את עצמאותם. מפני שהקמת עצמאותם המדינית של היהודים לא היתה עשויה להתרחש בשום טריטוריה אחרת. מפני שלכאן נהרו הכיסופים.

אמת, כיסופים אלה היו קשורים קשר פנימי אל האמונה הדתית בהבטחה ובמבטיח, בגואל ובמשיח, והאמונה, לצד שותפות הגורל, קיימה את אחדותו הממושכת של העם היהודי. מצד אחר, לא המלך המשיח קומם את המדינה הזאת, אלא תנועה לאומית פוליטית בעלת אידיאולוגיה חילונית ומודרנית. על כן ציונותו של אדם נטול דביקות דתית יש בה – בהכרח – בקיעים עקרוניים. לא אטשטש את הבקיעים הללו ולא אטוח עליהם טיח של פסוקים וסיסמאות. אעמוד לעומת הבקיעים ולפניהם ובנוכחותם ואומר: הנני. בחיי החברה ובחיי האהבה, לנוכח המוות ולנוכח הזולת, נידון אדם בלתי דתי לקיום שיש בו בקיעים. והוא דיננו גם באידיאולוגיה. גם בציונות.

לפיכך ציונותי איננה "שלמה": דרך משל, איני רואה דופי לא ב"נישואי תערובת" שעלו יפה ולא בהמרת דת שעלתה יפה. רק אותם יהודים הבוחרים ביהדות או נידונים ליהדות נמצאים בתחום אחריותי כיהודי ובתחום זיקתי כיהודי. למען אלה ורק למען אלה, משמשת מדינת ישראל אפשרות נוכחת.

אינני רואה עצמי יהודי אך ורק מתוקף "גזע", ואינני רואה עצמי "עברי" אך ורק מתוקף היוולדי בארץ כנען. הנני בוחר להיות יהודי. כיהודי, איני רוצה ואיני מסוגל לחיות אלא במדינת היהודים. מדינת היהודים עשויה היתה לקום רק בארץ ישראל. עד כאן ציונותי מגעת.

לעומת עברם של היהודים

איני חי כאן כדי לחדש ימים כקדם ולא כדי להשיב עטרה ליושנה. הנני חי כאן מפני שרצוני לחיות כיהודי חופשי.

אמת, במידה רבה ואולי מכרעת, צמחה ונתהוותה מדינה זו מתוך חוויה דתית. גם מייסדיה הראשונים אשר חרגו חוץ למעגלה של הדת ומרדו בה. הונעו מכוח חוויה דתית אשר קרמה ניסוחים של אידיאולוגיה לאומית חילונית. "להשיב עטרה ליושנה", לחדש ימים כקדם", "ליתן גאולה לארץ", ביטויים רווחים אלה העידו ומעידים על כוחות עזים המפכים מתחת לקרומי ההשקפה הציונית החילונית. אכן, לא פעם נספחת נימה של זיוף פנימי מודע ובלתי מודע אל הפסוקים הנתלשים בשרירות מתוך קרקע האמונה הדתית כדי לעטר ולייפות אידיאולוגיה שהיא לאומית חילונית במהותה. בייחוד ניכר הזיוף שעה שמעמיסים על מדינית ישראל תארים משיחיים, כביכול ניכרים פעמי המשיח בכל עז יהודית ובכל דונם יהודי ובכל תותח יהודי, והרוצה יילך אצל ברנר ויקרא דבריו בעניין זה, שאין עזים מהם.

עמוס עוז מקריא מספרו "אותו הים" באוניברסיטת תל אביב, דצמבר 2011 (תומר ניוברג / פלאש90)

אבל ההוויה אשר נתגבשה וצמחה כאן גילתה קלסתר פנים משלה: לא שחרור נחלת אבות עיקר ולא שחרור ושיחזור היהדות עיקר כי אם שחרור היהודים.

ישראל החדשה איננה שיחזור של ממלכת דויד ושלמה, גם לא של מדינת הבית השני. מצד אחר, אין לראות בה "מדינת מהגרים אזרחית" בנוסח ארה"ב או אוסטרליה על אדמת כנען. אין מדינת ישראל החדשה מעוגנת כל כולה בטבור הדת וההיסטוריה היהודית, גם אין היא מנותקת מהן ניתוק גמור. היא שרויה בסיטואציה הנפתלת והמרתקת של "לעומת". התנ"ך והמשנה, התפילות והפיוטים, ההלכה והאגדה, כל אלה אינם שליטים במדינת ישראל אך הם נוכחים בה ומעצבים שלא במישרין את חיי היומיום ואת חיי הרוח שלה.

"לעומת" – לאמור: לא המשכיות רציפה, ואף לא התחלה חדשה. "לעומת" – פירושו: התייחסות מתמדת אל העבר היהודי, השפה העברית, החוק והמשפט, המנהגים, סיפורי הסבתא, שירי הערש, הספרות, כל אלה מתייחסים כאן בלי הרף אל מורשת תרבותם של היהודים. אין זו אך אינטרפרטציה חדשה של תרבות עתיקה, כדרך שסברו ושרו בבית מדרשו של אחד העם. גם לא התחברות נחשונית אל שכבות קמאיות "שלפני היות רצועות של תפילין", כדרך שסברו ושרו בבית מדרשו של ברדיצ'בסקי. זוהי התייחסות עקיפה, נפתלת, דיאלקטית, עמוסה התנגשויות ומתחים, רוויה סבכי התמרדות וריגושי נוסטלגיה, חדורת סתירות וניגודים.

אני לכשעצמי, חלקי עם הסוברים שההתנגשויות והמתחים והניגודים והסתירות אינם נושאים בחובם זרעי דלות ורדידות הרוח. להפך: הם מכרה של עושר תרבותי, עומק פורה של דינמיות רוחנית. מבלי שאהיה יהודי דתי, הנני נלהב מן השפע המרתק הגנוז בנפתולי הווייתנו כאן, בארץ היהודים, לעומת היהדות.