צביקה לוי, פעיל חברתי שכונה "האבא של החיילים הבודדים" וזכה בפרס ישראל מפעל חיים, הלך היום (שבת) לעולמו בגיל 70 לאחר שבשנים האחרונות התמודדות עם מחלת ה-ALS. לוי, חבר קיבוץ יפעת, ריכז שנים ארוכות את פרויקט "החיילים הבודדים בתנועה הקיבוצית", ובשנת 2016 קיבל כאות הוקרה על פעולתו דרגת ייצוג של אלוף משנה. לפני כשנתיים וחצי אובחנה אצלו מחלת ניוון שרירים, אך למרות הקושי המשיך ללוות את החיילים. ביום העצמאות ה-69 קיבל את פרס ישראל למפעל חיים. הוא הותיר
באופן רשמי, אמון היה לוי על תיאום וקישור בתחום הלנה וטיפול בחיילים הבודדים בתנועה הקיבוצית מול מחלקת פרט בצה"ל, והגופים הרלוונטיים השונים. אך בפועל, כפי שמרמז הכינוי לו זכה – "האבא של החיילים הבודדים" – הוא עושה הרבה מעבר לכך.
לוי נולד בקיבוץ גבת ב-1948, ושירת ביחידת הצנחנים. בחייל מילואים במלחמת לבנון הראשונה הוענקו לו דרגות קצונה מבלי שעבר קורס קצינים על האומץ הלב שגילה תחת אש. בשנת 1983, לאחר שנפטרה ביתו הקטנה עופרי בגיל שמונה חודשים, החל להתנדב בסיוע לחיילים מעוטי יכולת. בהמשך הפך למנהל פרויקט החיילים הבודדים בצבא.
לקראת זכייתו בפרס ישראל ב-2017 שוחחה כתבת 'דבר ראשון' מיכל רוטנברג עם מספר חיילים שזכו בתמיכתו של צביקה. "הכרתי אותו בגיל 14, כשעבדתי בקיבוץ יפעת" סיפר לדבר ראשון רס"מ חוסאם סולימאני, בן 38 מהכפר מנשייה זבדה הסמוך לצומת נהלל, "רציתי להתגייס, אמא שלי נפטרה מסוכרת ואבי נפטר ביום הגיוס מסרטן, צביקה לקח אותי בחיבוק ולא עזב אותי".
סולימאני נזכר בשיחות שניהל עם לוי, בהן עודד אותו להתגייס ואף להמשיך ולחתום קבע. "מאז שהתגייסתי הוכרתי כחייל בודד, צביקה הכניס אותי לקיבוץ יפעת והיה כמו אבא שלי לכל דבר" סיפר, "הייתי אוכל אצלו כל יום, הוא היה מגיע לבקר אותי בכל האירועים המשמעותיים ובטקסים של קורס מ"כים, וקורס נגדי משמעת".
גם איזבלה שמיאן, היום בת 30, נזכרה בהתרגשות בפגישתה עם לוי אחרי עלייתה לארץ ממרוקו, כשעברה טירונות של עולים חדשים במחנה מחווה אלון. "צביקה מצא לי משפחה מאמצת, והגיע תמיד לראות שהכול בסדר" סיפרה בשיחה עם דבר ראשון, "הוא היה הרבה עבורי, והיינו בקשר קרוב, היה שואל תמיד איך בצבא איך אני באופן כללי".
לדבריה, לעובדה שהיה לה, כחיילת בודדה, כתובת אליה יכלה תמיד לפנות, הייתה משמעות עצומה. "רוב הזמן הייתי בבסיס" הסבירה, "כשהייתי מגיעה הביתה צביקה היה מתקשר לשאול לשלומי זה נתן לי כוח ומילא אותי. להבין שיש פה באמת אדם שאכפת ודואג זה לא היה מובן מאליו".
לפני כשנתיים וחצי אובחנה אצל לוי מחלת ניוון שרירים. אחרי תקופה ממושכת של אשפוז, וחרף מגבלות רפואיות קשות, הוא חזר לתפקוד חלקי על כיסא גלגלים, כשחבריו מסייעים לו בנהיגה ובניידות. למרות שיכולת הדיבור שלו נפגמה, לוי לא ויתר על מי שהוא כינה "הילדים שלו" – החיילים הבודדים.
