כששמעתי לראשונה את ההודעה על מות הסופר עמוס עוז, לרגע, הרגשתי צביטה בלב. הסופר עמוס עוז מלווה אותי מאז גיל ההתבגרות. הרומן "מיכאל שלי" ליווה אותי כנערה, ומאוחר יותר, בלימודי הספרות באוניברסיטה, התוודעתי לכתיבתו העשירה ורבת הפנים. כל סיפור בעל משמעות ריאליסטית מציאותית ולצידה משמעות פנימית אותה הקורא חייב לפענח באופן אישי.
כאשר התחלתי ללמד את סיפוריו הקצרים בבית הספר הבנתי עד כמה הם רלבנטיים לכל תקופה, גם לימינו. לתלמידים היה קושי רב להבין את המשמעות הפנימית שלכאורה היתה ברורה ומפורשת בטקסט עצמו, ורק לאחר תיווך הם הבינו עד כמה סיפוריו עוסקים ביחסים הבין אישיים, ביחס האדם אל עצמו ואל תדמיתו בפני האחר, יחס הורים וילדים ויחס החברה אל האחר, האדם שאינו נכנס לאותו פזל חברתי, ויוצא דופן בהתנהגותו ובמחשבותיו.
קובץ סיפוריו "ארצות התן" שיקף את כתיבתו התמציתית והתכליתית, אך בעלת רובד פנימי היוצר סערה פנימית בלב הקורא. הצער על יחסי אב ובן בסיפור "דרך הרוח", או היחס אל החריג בקבוצת לוחמים היוצאים עם לילה לקרב, או היחס לאישה שנחשבת כחריגה בהתנהגותה. בכל הקובץ מתגלה החברה הקיבוצית בשיא כיעורה המוסרי, ועם זאת, היכולת לבקר את החברה ויחד עם זאת להכיל את האופי האנושי בחמלה, שיקפה את כתיבתו.
היום, כל מה שזכור ממנו הוא הצורך בשתי מדינות לשני עמים והתיוג הפוליטי שלו, אך לדעתי צריך לזכור אותו דווקא כסופר שנגע בפצע החברתי שלנו ולא טשטש אותו. הוא הציג אותנו כחברה שלא מוכנה לקבל דעות אחרות ורואה בנו קולקטיב הפועל וחושב באופן זהה. השיח החברתי שלנו היום רווי אלימות, "החרות" האישית לתקוף את ה"אחר", לקלל ולסמן מאפיינת אותנו כחברה אלימה. דווקא היום, יצירתו של עוז רלוונטית כי היא מציעה לתלמידים את אותו יחס של ביקורתיות חומלת שכל כך חסרה בשיח שלנו היום. כדאי לזכור זאת, ואולי להבין שלצד הקולקטיב כל אחד מאיתנו בעל יכולת להביע דעות אישיות אף אם הן שונות, וללמוד לכבד זאת.
**
הכותבת היא מורה לספרות
