בשבת תיפתח באיחוד האמירויות אליפות אסיה בכדורגל במתכונת מנופחת של 24 נבחרות (במקום 16 לפני ארבע שנים). המשחקים, שיסתיימו בגמר באבו דאבי ב-1 בפברואר, יעוררו מעט מאוד עניין בישראל ובאירופה, שם הם נחשבים למטרד בשל הצורך לשחרר שחקנים לנבחרות בעיצומה של העונה. אוהדי טוטנהאם, למשל, יצטרכו להעביר מספר שבועות בלי החלוץ הדרום קוריאני סון יונג מין (המוכר בשם "סון", בתמונה) ולקוות שלא יחזור פצוע מהאמירויות. סון הוא גם האסיאתי היחיד בין 100 השחקנים בעלי השווי הגבוה בעולם, לפי אתר transfermerkt, ומדורג במקום ה-98.
נבחרות אסיאתיות זוכות לתשומת לב בעיקר כשהן מופיעות במונדיאל. המכסה ליבשת היא של 4-5 נבחרות וההרכב כולל מאז שנות ה-90 בקביעות את את דרום קוריאה ויפן, לרוב את איראן וערב הסעודית, ובעשור הנוכחי גם את אוסטרליה, שהעבירה את הנבחרת מאוקיאניה. הנבחרות האלה (למעט דרום קוריאה ב-2002, שהעפילה לחצי הגמר בנסיבות חשודות) מודחות לכל המאוחר בשמינית ומשאירות בעיקר טעם סתמי בקרב הצופים בישראל, מדינה שהזכייה שלה באליפות אסיה ב-1964 נמחקה מרוב הסקירות ההיסטוריות, בניגוד להעפלה היחידה למונדיאל ב-1970.
בימים ההם האליפות הייתה בחיתוליה, וישראל נחשבה לחברה קבועה ביבשת, שנוהלה בעיקר על ידי אנשי מזרח אסיה. בטורנירים שיחקו חובבנים, אבל למרות זאת רק ניסיון אחד מארבעה הצליח ונגמר עם זכייה בגביע ברמת גן אחרי 1:2 על דרום קוריאה במשחק האחרון בשיטת בית הגמר. ארבע שנים לאחר מכן שופט הודי העניק את הניצחון לאיראן במשחק המכריע מול קהל ביתי, ומאז ישראל לא הופיעה בטורניר.
הנבחרות האסיאתיות מתקשות מאוד במונדיאל מול יריבות עדיפות מאירופה, דרום אמריקה ואפריקה, אבל לדעתי המקום לבחון את הישגיהן הוא האליפת היבשתית.
באליפות הזו מחלקים את הגביע למנצחת, ולא מתעסקים ב"תוצאות סנסציוניות נגד יריבות עדיפות". מבט על ההיסטוריה מגלה שיפן זכתה בגביע 4 פעמים, ואילו ערב הסעודית ואיראן 3 כ"א, וגם הפעם היפנים מובילים בסיכויים לזכייה לפי סוכנויות ההימורים. מדובר בנבחרת שזכתה לתשבחות למרות שאיבדה במונדיאל האחרון יתרון מבטיח של 0:2 על בלגיה בשמינית הגמר. הפעם היפנים לא יסתפקו בפחות מגביע.
