השאלה הגדולה היא למה? למה במשך כל כך הרבה שנים הנכים נאבקים בלי תוצאות, ובעיקר נאבקים בינם לבין עצמם. איך הם לא השכילו להקים לעצמם מפלגה? היה יותר מועיל מחסימת כבישים.
האמת היא שלא. ללא המאבק למפלגה של נכים לא היה סיכוי. לא הייתה שום מודעות למצוקה הגדולה בקרב הציבור. גם בין ציבור הנכים. רוב האנשים מגלים את העובדות רק אחרי שהם כבר במצוקה. אחרי שהם כבר מרוסקים.
עכשיו אנשים שמעו ומדברים על מאבק הנכים. עוד הרבה לא מבינים מה הבעיה בדיוק כמו שלא מבינים מה הבעיה במדרגה אחת קטנה בשביל אדם עם קלנועית. זה לא נתפס אצל הרבה אנשים. גם בין נכים לנכים. כל כך ריסקו אותנו עם ה"אין לא יכול יש לא רוצה" שהאמנו להם. ניסינו להסתדר עד שהבנו, זה לא אנחנו זה הם. הם שיקרו לכולם כל השנים. גבו ביטוח לאומי ולקחו לקופת האוצר 365 מיליארד עודפים ולנכים ולקשישים לא נשאר…
מה שמנע את השוואת הקצבאות למינימום זו הממשלה הבזויה והמושחתת, ולא ההתנהלות של הנכים. אם אלו לא היו נעמי ואלכס הממשלה הייתה מוצאת כמה אחרים. הם באמת רוצים לעשות טוב ולעזור לנכים בכל מחיר. גם אם זה לא מספיק. ביבי וכחלון רוצים להראות הישג בכאילו כדי שנפסיק. הם מצאו בובות שיברכו על ה"הישג". שנתן לנכים בדיוק את אותו סכום שנקבע בוועדת שמחון. הכל זה עבודה בעיניים. ההישג היחיד שהשגנו בחוק החדש שלא היה במתווה ארלוזורוב היה ביטול אפליית הנכים השקופים. על כך אני מברכת למרות שזה פגע לי בגובה התוספת. ביבי פירק את הנכים כבר ב-2003 עם חוק הקח"ן ויצר פירוד לפי סוג הנכות מה שיצר קבוצת של אינטרסים ספציפיים ולא היה שום קשר בין הקבוצות. עד האינטרנט לא היתה שום דרך להגיע לכל הנכים, עדיין אין ממש, אלא דרך המאגר של ביטוח לאומי. הם גם מעסיקים את הנכים פול טיים בבירוקרטיה ובחיים עצמם. זה לא פשוט לחיות במאבק.
גם להכנס לפוליטיקה מבחינתי זה לחיות במאבק. הייתי שם, זה לא עושה טוב לאנשים. ראיתי מה עשתה לי רק מיני פוליטיקה באגודת הסטודנטים. זה מירוץ אינסופי. אתה כל הזמן במאבק מול היריב שלך. אחרי שמנצחים יש שמחה גדולה ואז שוב מתכוננים לסיבוב הבא. זה סוחט ומורט עצבים.
אחד הדברים שכתבתי במאמר הקודם, ואני עומדת מאחורי דבריי, זה שזה לא משנה באיזו דרך, מה שחשוב הוא שתהיה תכנית בת קיימא. כזו שתבטיח ביטחון קיומי לאזרחים לא רק לי אלא גם לילדים שלי. שכר מינימום זה רק מספר אבל יש בו הרבה יותר, לא רק מבחינת הכסף, מבחינת הזכויות. המדינה מגינה על האזרחים העובדים בשכר המינימום כי הם נכס. הון אנושי. הנכים הם בלאי, פחת יקר שעולה כסף… זה צריך להיפסק. הנכים הם בני אדם ופה מתייחסים אלינו כאל פושעים. מהרגע שנכנסנו לביטוח הלאומי אנחנו בחזקת רמאים אלא אם נוכיח אחרת. ישנם שני מודלים לפתרון בעיית הנכים, שאני מכירה – האחת קיצבה אוניברסלית והשנייה תמיכה מותאמת.
היא זולה יותר אבל דורשת שינוי מהותי. בכל אחת מהדרכים יש בעיות יישומיות וכשלים אבל שתי הגישות קיימות כבר. מה שיש עכשיו זו קצבת סעד שלחלוטין לא מאפשרת קיום. זו מדיניות מושחתת של הממשלה. של כל הממשלות מאז שנות השמונים אז נחתם הסכם העודפים עם הביטוח הלאומי ועד היום. במיוחד מאז הרפורמות של 2003.
הדרך לפתרון לא מעניינת אותי, רק המטרה. בשביל שהיא תתגשם במלואה יש עוד הרבה עבודה. ההסברה על מצב הנכים והקשישים, על המצב של ביטוח לאומי ועוקץ של 365 מיליארד שקלים עודפי הגבייה של ביטוח לאומי, שהאוצר השתמש לכלכלת בחירות ושוחד קטאליציוני, על כך שלמעשה דה פקטו אין ביטוח לאף אחד. לא מימין ולא משמאל. מי שיש לו ביטוח פרטי… טוב שמענו רק בתחילת השבוע על ההתפטרות של מנכ"ל מגדל והסכנות בניהול כושל של חברה המחזיקה במיליארדי שקלים של האזרחים.
בסופו של דבר הכל תלוי בכם אזרחי ישראל. האם תתעוררו ותבינו? האם תילחמו על הביטחון הסוציאלי שלכם? או שתרכינו ראש בכניעה כשגוזלים את כספכם? האם תחזירו את הביטחון הפנסיוני שלכם? האם תחזירו את הביטחון התזונתי לילדיכם? האם תזכרו שאתם הריבון ולא הפוליטיקאים המסואבים ששכחו שהם עובדים בשביל הציבור לא להיפך?
