פעם ראשונה שאני יושבת בחדר של צוות מתמטיקה ומקבלת הורים ביום הורים.
אף פעם לא אהבתי ימי הורים, יש ביום הזה משהו שמשאיר אותך דרוך ולא נינוח ולא משנה באיזה תפקיד אתה.
לא אהבתי ימי הורים בתור תלמידה כשהמורים היללו ושבחו אותי על היותי חננת על חלל ותלמידה מצטיינת שמתנדבת לכל משימה.
אני לא אוהבת ימי הורים כאמא, גם במקרים בהם אני מלאת גאווה על הישגיה הלימודיים של הבכורה ובמקביל הודפת את מתקפות המורה על היותה חדת לשון ובעלת רצונות משלה. מי כמוני יודעת שיש לה, לבת שלי, רצונות משלה והרבה, אלא שכשהמורה אומרת לי מה דעתה בטון אישי שמבטא חוסר כימיה וחוסר פרגון אני נאלצת להחזיק לבת שלי את היד ולהגיד למורה שאני יודעת על מה היא מדברת אבל יש לזה גם צדדים חיוביים, הילדה יכולה להזיז הרים כשהיא רוצה וכמה זה חשוב לחיים.
החוויה עם האמצעית אפילו קיצונית יותר. בימי ההורים שלה יש לי משימה אחת בלבד, לעזור למורה לראות כמה היא מהממת הילדה שלי, איזה יופי היא שרה ומשתתפת בהצגות וזה ממש לא נורא שההישגים הלימודיים שלה לא מזהירים בלשון המעטה. אה, ושתחבק אותה, אני מבקשת, כי הילדה שלי צריכה מלא חיבוקים, מלא.
עם השלישי אני רק בהתחלה. ולמרות זאת איתו כבר עכשיו יש לי יום הורים שבועי כי הוא, התכשיט, איך נגיד את זה? ילד תוסס.
השבוע הגיע תורי לראשונה לקבל הורים וילדים לשיחות עם "המורה המקצועי". הם נכנסו אלי זוגות זוגות, לפעמים שלשות. ישבתי מולם וחייכתי, קודם כל חייכתי. למה? כי חיוך משחרר לחץ, גם את שלי. כי אז הם כולם יותר קשובים לי, גם התלמיד שאמר לי בבוקר שהוא לא מגיע ליום הורים עם ההורים כי הוא יודע מה יש לי להגיד עליו ולא בא לו לשמוע את זה שוב מול ההורים שלו. והוא הגיע כי נשבעתי לו שיש לי גם מלא דברים טובים להגיד עליו.
חייכתי ושאלתי את התלמיד מה שלומו ואיך הולך במתמטיקה, והם קצת נבוכים מהשאלה, ובדרך כלל יודעים טוב מאד איך הולך להם. ואז ספרתי להורים, יחד איתו מה מצבו ומה אני חושבת על התפקוד שלו וההתנהגות שלו. התחלתי בדברים הטובים. את זה למדתי בשנים שבהם נתתי משובים לעובדים שלי. להתחיל בנקודות החוזקה. התחלתי בדברים הטובים, למרות שהיו הורים שביקשו שאתחיל במה שלא טוב, הסברתי שבחדר הזה אני המורה ואני מחליטה איך להתחיל את השיחה ובשיחות שלי מתחילים בדברים הטובים.
אחר כך דיברתי על הקשיים, אם יש, ובדרך כלל אצל התלמידים שלי יש לא מעט, וביקשתי מהתלמיד עזרה. ביקשתי שיגיד לי מה הוא צריך ממני כדי להצליח. "כמו מה?" הם שאלו כמעט כולם את אותה שאלה.
"לא יודעת, כל מה שעולה לך לראש. מקסימום אני אגיד לך שאת זה אני לא ממש יכולה".
אני רואה את ההורים יושבים מולי והמתח מתחיל להתפוגג לאט לאט.
תוך כדי השיחה אני מרשה לעצמי לשתף אותם במחשבות שלי על הצורך בבגרות "אולי לא חייבים" אני אומרת להם "גם אם לא נצליח עכשיו הוא יוכל להשלים בעתיד, בלי לחץ, אבל אנחנו כולנו נעשה את המקסימום".
זוגות זוגות הם נכנסו ופתאום אני רואה את הילדים בני ה-16,17,18 ליד ההורים שלהם ומשהו בדינמיקה ביניהם כל כך עוזר לי להבין למה הילד מתנהג כמו שהוא מתנהג בכיתה. במפגש הזה הם לא בסביבת קבוצת השווים שלהם שהם צריכים להרשים ולשחק אותה הכי קולים שיש. הם עכשיו בנוכחות ההורים שלהם וזה מוציא מהם דברים שמסבירים לי כל כך טוב מי הם ומה מניע אותם.
באמצע היום נכנס התלמיד התוסס, זה שמפרק לי חצי מהשיעורים, יחד עם אמא שלו. הוא יושב מולי ואני מספרת לה שהילד שלה מחזיק את הלב שלי ביד שלו, שהוא ממיס אותי בכל חיוך שלו אבל הוא גם מאתגר אותי. אני רואה את המבט המיואש שלה, כבר שנים אומרים לה שהוא מאתגר את המערכת. "אני יודעת שזה לא חדש לך" אני אומרת לה "אבל אני חושבת שהוא יכול להצליח בגדול, רק תשתפי איתי פעולה". רגע לפני שהוא יצא מהחדר הוא הסתובב אלי ואמר "נודר שאני מבטיח לנסות". למרות שהוא נשבע לי כבר לא מעט פעמים אני בוחרת להאמין לו גם הפעם.
לקראת הערב נכנס התלמיד הכי טוב בכיתה. הוא ואמא שלו. היא התיישבה מולי ושאלה "איך הוא?"
"מומטאז'" אמרתי לה. לא הצלחתי לעצור את עצמי מלספר לה כמה הוא מצליח ומקסים. היא נמסה והוא רצה לקבור את עצמו. רגע לפני שהיא קמה היא אמרה "היה שווה לחכות לפגישה איתך".
הם נכנסו אלי זוגות זוגות ואני צפיתי בהם, הסתכלתי על הדינמיקה ביניהם, הבנתי עם מי מהם אני יכולה לעבוד, מי ישתף איתי פעולה ומי פחות. יותר מזה, הבנתי מאיפה הם באים ועם איזה מטענים. באחת הפגישות אפילו חשבתי לעצמי שמה לעזאזל אני מצפה ממנו אם ככה מתנהגים ההורים. במשך ארבעה חודשים כעסתי עליו, כעסתי על סגנון הדיבור שלו, על הזלזול שלו בסביבה. התאכזבתי כל פעם מחדש כשקבעתי איתו והוא לא הגיע לבית הספר. כשישבתי עם ההורים שלו הבנתי שהילד חי בזירת מלחמה, מזל שמדי פעם הוא מאפשר לי לגשת אליו.
הסתיים יום ההורים הראשון שלי כמורה. הגעתי הביתה מרוגשת, מותשת ורק מחכה לפגוש את הילדים למחרת כדי לתקן את הטעויות שעשיתי מולם והבנתי רק אחרי שפגשתי אותם במקום הכי רגיש שלהם.
