הצרה עם מיזוגניה, כמו עם גזענות או הומופוביה, היא חוסר המודעות. האדם הסביר לעולם לא יתפוס את עצמו כשונא נשים, מפלה שחורים או נרתע מלהט"בים. מי שלמדה את זה השבוע על בשרה היא יו"ר "התנועה", חברת הכנסת ציפי לבני. ההוצאה להורג הפומבית שערך לה יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי נתקלה מיד בביקורת על רקע מגדרי, שנהדפה לא פחות מהר על ידי מי שטענו כי אין שום קשר להיותה אישה. רשימת התירוצים ארוכה כגלות: היא זגזגנית, היא בוגדנית, חתרנית, אופורטוניסטית, אפילו גזענית. כל אלה, בצירוף עוד כמה מחמאות, אמורים להצדיק את הצעד המכוער של גבאי מול המצלמות, או לפחות להפריך את הטענה כאילו הוא היה נוהג אחרת במקרה של גבר.

אבי גבאי מודיע על פירוק המחנה הציוני בישיבת הסיעה לצד ציפי לבני. 1 בינואר 2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90).

זגזגנות ואופורטוניזם אפשר היה בקלות להדביק לאהוד ברק (זוכרים את "העצמאות"?), עמיר פרץ, עוזי דיין, אפילו אחד – אריק שרון קראו לו. ובכל זאת, אפשר להמר על כך שגבאי היה מוותר על מופע האימים שלו אם כל אחד מהרשימה הזו היה יושב שם משמאלו באותה ישיבת סיעה מפורסמת. המיזוגניה כלפי לבני לא נולדה כמובן השבוע. מספיק להיזכר במאמר המפורסם של ארי שביט ב"הארץ", עוד בימים שהיה לכוהן גדול. בדיוק לפני עשור היה זה הליכוד בראשות נתניהו, אז עדיין באופוזיציה, שהעלה קמפיין נגטיבי מול "קדימה" של לבני תחת הכותרת:  "זה גדול עליה". גם בחיבור שלה עם יצחק הרצוג בשנת 2015 היו מי שסברו כי הרצוג עושה לעצמו נזק תדמיתי, משום שההופעה המשותפת של השניים על גבי שלטי החוצות עושה אותו קצת פחות גבר. לא חלף זמן רב עד ששלטי החוצות התחלפו בפוסטר סולו של הרצוג, שזוף ומסוקס קלות באדיבות הפוטושופ.

בניגוד לתדמית האופורטוניסטית שדבקה בה, לבני נחשבת היום למנהיגה היחידה במחנה השמאל-מרכז (להוציא את מרצ) שנושאת באופן עקבי וברור את דגל התהליך המדיני והצורך לחתור לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. למעשה, היא היחידה שעוד מעיזה לומר במפורש את המילה "שלום", רחמנא ליצלן. במובן הזה היא ביטאה הרבה יותר אומץ משאר חבריה למחנה, בעיקר ביחס לשלי יחימוביץ', שרחשה לה בוז מהרגע הראשון שחברה להרצוג.

ח״כ שלי יחימוביץ'  (צילום: דבר ראשון).

יחימוביץ' היתה הראשונה שהפכה את "העבודה" למפלגת נישה כשהתעקשה להניף את הדגל החברתי-כלכלי בלבד, ולזנוח את הדגל המדיני-ביטחוני – זה שבסופו של יום מעניין את הבוחר הישראלי מאחורי הפרגוד. הניסיון המדיני של לבני, העבר שלה במוסד וההתרחקות שלה מהעסקנות המפלגתית, איימו על יחימוביץ' שנותרה בעמדת נחיתות בזירה הזאת. כל זה עשוי להסביר אולי את העובדה שיחימוביץ' הייתה הראשונה להלל השבוע את מופע עריפת הראש של לבני, מופע שבסיומו הפכה ליו"ר האופוזיציה. צעד גדול ליחימוביץ', צעד קטן מאוד לגבאי ולמפלגה שלו.

המפץ החרדי

ראש הממשלה בנימין נתניהו השקיף על הדרמה הפוליטית של השבוע מברזיל הרחוקה, כשהוא נהנה מכל רגע. הביקורים האלה בעולם עושים לו רק טוב, בטח כשהבשורות בארץ לא רעות. ולמרות זאת, ריבוי המפלגות בצד הימני של המפה בשילוב אחוז החסימה הגבוה, הפריעו לו קצת את המנוחה. בהיעדר כל סיכוי ממשי לייצר רשימה אחת שתכלול לצד הליכוד גם את כחלון וליברמן (עם בנט ושקד זה כבר לא יקרה כנראה בגלגול הזה), נתניהו פוזל אל המפלגות החרדיות – השותפות הטבעיות והנאמנות שלו -להוציא את הקדנציה הטראומטית של ברית האחים בנט-לפיד, שכפו עליו ממשלה בלי חרדים.

דרעי גפני וליצמן (צילום ארכיון: יונתן זינדל / פלאש 90).

אם נתניהו יצליח לייצר שעת כושר, וכמובן אם ירצה השם – מה שהתחיל כפילוג אפשרי בין דגל התורה (גפני) לאגודת ישראל (ליצמן), עשוי להסתיים כאיחוד היסטורי של המפלגות יחד עם ש"ס הספרדית. חיבור כזה יחזק משמעותית את היכולת של נתניהו להרכיב את הקואליציה הבאה, גם בתרחיש בו הליכוד יקבל פחות מנדטים ממפלגה אחרת (בדומה למערכת הבחירות מול "קדימה" בשנת 2009). כשזה יקרה, אם זה יקרה – שוב נתניהו יהיה שני צעדים לפני כולם.