דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
21.4°תל אביב
  • 19.7°ירושלים
  • 21.4°תל אביב
  • 24.4°חיפה
  • 21.7°אשדוד
  • 25.0°באר שבע
  • 25.3°אילת
  • 21.1°טבריה
  • 20.8°צפת
  • 21.3°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
השומר הצעיר

חינוך לעתיד / השיעור הכי חשוב: ביקור בבית הספר שמלמד מפגש אנושי

בית הספר לאתגרי העתיד בחריש (באדיבות בית הספר)
בית הספר לאתגרי העתיד בחריש (באדיבות בית הספר)

בלי סמארטפונים, עם שיעורי תפירה ופילוסופיה, וגם תורנות ניקוי שירותים - בבי"ס לאתגרי העתיד בחריש לומדים אחרת, ומרגישים בבית | "יש פה תחושה של חופש", אומרים התלמידים | "התפקיד שלנו הוא לתת משמעות וכיוון בחיים", אומרים המחנכים | וכל זה קורה בתוך מערכת החינוך הציבורית

דוד טברסקי

בין טרקטורים, דחפורים ורעשי חיתוך סכיני הלהב במתכת, נבנית מזה מספר שנים העיר חריש; עיר חדשה יש מאין. לא כל הכבישים סלולים בין הבתים המדורגים, ובנסיעה במעלה הרחוב אפשר לפגוש הרבה יותר משאיות ומערבלי בטון שנכנסים ויוצאים מאתר בנייה זה או אחר, מאשר כלי רכב רגילים. חריש היא עיר העתיד, עדיין מאוכלסת רק כשליש מהקיבולת שלה, ופועל בה בית ספר יחיד, בשלב זה: בית הספר לאתגרי העתיד. בית הספר עם השם המסקרן הוא התנסות חינוכית חדשנית של נשות ואנשי חינוך שלקחו על עצמם את האתגר של להיפטר מהמטענים ואופני המחשבה הישנים שעיצבו, ועדיין מעצבים, את רוב בתי הספר הציבוריים בארץ ולייצר דגם של בית ספר ציבורי, בו הלימוד רלוונטי לשוק התעסוקה בעתיד.

בבית הספר שפתח את שעריו השנה יש כיתת ז' אחת וכיתת ח' אחת. בקצה המסדרון מובילים אותי מספר ילדים ל'זולה'; פינת פופים, ספות וספסלים, מאוחר יותר אגלה שנבנו כולם על-ידי תלמידי בית הספר. למרות שבמקביל מתקיים שיעור, בזולה יושבים מספר ילדים שלא נמצאים בכיתה משלל סיבות, יושבים ושותים כוס שוקו חם או מנה חמה שהכינו במטבחון שלהם, אולי במקום להסתובב חסרי מעש במסדרונות בית הספר. הם שומעים מוזיקה באוזניות, או קוראים בשלווה את ספרי הארי פוטר.

בית הספר לאתגרי העתיד בחריש (באדיבות בית הספר)
בית הספר לאתגרי העתיד בחריש (באדיבות בית הספר)

עושים את מה שאוהבים

"ככה זה אצלנו" מספרות דורון יעקב (12) ושירן סלנדר (12) תלמידות כיתה ז'. "זה בית ספר חדש, כולם מכירים את כולם, ובגלל זה האווירה היא אחרת", אומרת שירן, תלמידת המחזור הראשון בבית הספר. "בזולה שלנו אני מבלה את רוב השעות בבית ספר – כיף להיות שם כי כל החברים מגיעים לשם ויש תחושה של חיבור וכיף. מבלים פה הרבה בין השיעורים וגם בשיעורים", מוסיפה בצחוק דורון.

איזה שיעורים אתן אוהבות?
"אדם וחברה" עונה דורון. "מה זה שיעור אדם וחברה? אני לא מכיר כזה שיעור מבתי ספר אחרים", "יש מחזורי למידה שונים בשיעור", מספרת דורון. "הראשון הוא שפה, הבעה בכתב וכאלה, שני זה היסטוריה והשלישי זה תנ"ך. אני מאוד אוהבת לכתוב בשיעורים, אבל כותבים מתוך עצמנו, לא כתיבה שהיא העתקה מהלוח".

"חקלאות.. אבל זה לא שיעור", מתוודה שירן. "זה פרויקט במדעים שנקרא אפייה וחקלאות. במסגרת מדעים יש שלוש בחירות לתלמידים: חקלאות, רובוטיקה והנדסה – וכל אחד הולך למה שהוא אוהב. יש הרבה מאוד התנסות וזה לא כמו שיעור רגיל בו כל הכיתה מעתיקה מהלוח או לומדים מהספר. עושים את מה שאוהבים".

התלמידות לוקחות אותי לסיור ברחבי בית הספר, בדרך לגינה החקלאית הן עוצרות כל רגע, ומספרות איך התלמידים בנו את הספסלים שמפוזרים ברחבי בית הספר, תפרו את הכריות שעל הספסלים ויצרו את הפסיפסים שמעטרים את הכניסה לכל כיתת לימוד, כשבכל כאחת מהן מסודרים השולחנות והספסלים בסידור שונה. ללא ספק, אני אומר לעצמי, במקום הזה הושקע דמיון רב. התלמידות נלהבות להציג כל פינה ופינה בבית הספר, רמז לתחושת שייכות יוצאת מגדר הרגיל, אולי זה באמת הבית שלהן?

בית הספר לאתגרי העתיד בחריש (באדיבות בית הספר)
בית הספר לאתגרי העתיד בחריש (באדיבות בית הספר)

"שותלים צמחים וירקות ותבלינים שונים, מגדלים אותם. חלק מהילדים הולכים לבנות שם גם לול תרנגולות", מצביעה שירן. "זה עובד לפי פרוייקטים: יש צוות של הלול, צוות של גידול תבלינים וצוות של גינה הידרופונית. יש מקום שהילדים שותלים זרעים ואז כשזה גדל אז שותלים אותם בערוגות. הילדים עושים הכל", היא מתארת בגאווה. "כאן מתחילים לבנות חממות, פה תהיה חווה חקלאית שיגדלו בתוכה חסה ובצלים וכד'"

כשהגעתם לפה הרגשתם הבדל מהיסודי שלכם?
"ברור" אומרות דורון ושירן, "זה מקום שונה, לא רגיל". "אני שנאתי את היסודי שלי בצורה ממש קשה", מספרת שירן, "ועכשיו אני קמה בבקרים לבית הספר די בהרגשה טובה, אני יודעת שכיף לי פה". "אין פה שיעורי בית", מוסיפה דורון.

אין לכם שיעורי בית?
"לרוב אין", עונות הבנות ."אם אתה לא מסיים מטלת כיתה תוכל לסיים אותה בבית. אבל בגדול אין שיעורי בית ואין חוברות למידה או ספרי לימוד. בין הדברים היחידים שדומים בין בית ספר רגיל לבית ספר שלנו זה שכותבים במחברת וזהו. שיטות הלימוד פה שונות לחלוטין מבית ספר רגיל ואני ממש אוהבת את זה", אומרת שירן.

איך נראה הקשר בינכם למורים, יש שוני?
"כן. ביסודי כל המורים שלנו היו זקנים", צוחקות דורון ושירן. דבריהן ניכרים, ובהחלט אפשר לראות שאת חדר המורים של בית הספר, במידה מסוימת באופן הפוך למגמה הכללית של בתי הספר בארץ, ממלא צוות צעיר. "פה כל המורים צעירים, יש עם מי לשוחח ותחושה שרואים אותי", מספרת שירן.

"מה שמיוחד בבית ספר זה שכולם חברים", אומרת דורון. "אין פה קבוצות, אין מקובלים ולא מקובלים, ואנחנו מאוד אוהבות את זה. זו האווירה בבית הספר ואנחנו שומרות עליה. יש פה באמת אווירה אחרת, אולי כי זה בית ספר חדש ואנחנו בונות פה את הכללים", אומרת שירן. "אבל צריך להגיד שהתחושה פה היא שוויונית, בניגוד גמור לבית הספר היסודי שלי שם ההפרדות בין מקובלים למקובלים היו ברורות".

בית הספר לאתגרי העתיד בחריש (באדיבות בית הספר)
בית הספר לאתגרי העתיד בחריש (באדיבות בית הספר)

אחד הדברים הראשונים שהתלמידים סיפרו לי שבבית הספר אסור להיות עם פלאפונים, לא רק בשיעורים – אלא בכלל. בתחילת היום התלמידים מפקידים את הפלאפונים ב'כלאפון' (שני ארונות ננעלים בחדר צוות ההוראה בהם מאוחסנים כל הפלאפונים של תלמידי בית הספר)' הכל כדי לאפשר למהלך היום להיות מרוכז כמה שיותר במפגש החי בין התלמידים לבין עצמן ובין התלמידים ומחנכיהם. "כשאמא שלי רק סיפרה לי על זה הייתי במין: 'אוי מה נעשה, יהיה כל כך משעמם'", אומרת שירן. "אבל מהר מאוד גיליתי שמעניין פה אחד עם השנייה. לא להיות במסכים כל היום – מתקשרים עם העולם".

"אני לא מחשיב את זה כבית ספר"

אני יושב עם רואי בן דוד (14) יובל יוסים (13) סהר יוחאי (12), תלמידות ותלמידי שכבת ח' וז' ומנסה להבין יותר לעומק את חווית הלמידה שלהם בבית ספר.

"אנחנו אוהבים את המורים" אומרת יובל. "תמיד אם יש בעיה או אין לך איך להתמודד עם איזושהי בעיה, אם זה חברים או לימודים, תמיד הדלתות פה פתוחות – באים ועוזרים בהכל. וזה לא סתם, זה מה שהמורים משדרים לנו, הם קשובים".

כל המורים?
"כל המורים", הם עונים פה אחד. "אני אוהב את החופש", מספר רואי. "בבתי ספר אחרים אתה מחויב לבוא בתלבושת אחידה. פה אפשר להגיע איך שאתה מרגיש, בבתי ספר אחרים צריך לעבור אישור של השב"כ כדי להביא מנה חמה – פה יש לנו מטבחון שהוא שלנו וקומקום שאפשר יהיה להכין. וגם אם תבקש קפה – שבעת אלפים מורים יקפצו עליך להציע לך להכין קפה. כן, יש הרבה תשומת לב שמופנת אלינו. כל אחד והתשומת לב שהוא צריך. וזה משהו בתחושה פה שיש חופש, למשל מול המורים פה אפשר לדבר פתוח ושיחה לא חייבת להישאר 'סגורה' כזו".

בית הספר לאתגרי העתיד בחריש (באדיבות בית הספר)
בית הספר לאתגרי העתיד בחריש (באדיבות בית הספר)

"יש פה באמת הרבה דברים שאין בבתי ספר רגילים", מספרת סהר. "למשל מטבח ונגרות, הנדסייה, חווה חקלאית, שיעור אפייה, כתיבה יוצרת ואומנויות לחימה – הכל זה בבית ספר. אני בהנדסייה למשל, שם עובדים על פרויקט גדול לתערוכה של החצי שנה. אנחנו מחולקים לשלוש קבוציות וכל קבוצית בונה אוטו. יש המון כלים שאפשר לעבוד איתם אז חותכים, ומנסרים ומדביקים חלקי עץ ועוד ועוד".

"זה נשמע כמו המון עבודה עם הידיים, זה לא מפחיד?" אני שואל, "אנחנו כבר רגילים!" עונים הילדים במקהלה. "במלאכה אני יוצר יצירות לבית ספר ולבית", מספר רואי. "נגיד תפרתי כרית לבית, עושים שטיח, לומדים לסרוג ולתפור. פסיפסים למיניהם. זה שיעור סבתות כזה – בכלל אני לא מחשיב את זה כבית ספר, אלא כחוג!"

"זה חצי-חצי", אומרת סהר. "יש שיעורים שהם מאוד שיעורים כמו אנגלית, מתמטיקה ואדם וחברה. ושיעורי בחירה שבהם באמת לומדים כישורים לחיים, למשל היום אני יודעת לעזור לאבא שלי להבריג דברים".

"זה לא חוג זה כן בית ספר", אומרת יובל, "רק שזה בית ספר שמלמד אותנו עוד דברים בנוסף להכנה לבגרויות, כמו אומנות למשל, שבהרבה בתי ספר כבר אין, ודרך היצירה והאחריות לומדים פה להעריך דברים". "הגישה בבית ספר היא פתוחה יותר" מוסיף רואי. "לא מחזיקים תלמידים בשיעורים בכח. אם אתה כבר מוותר ואין לך כח – יש לך איפה להיות מחוץ לכיתה בצורה מסודרת ולא סתם זרוק. ובכלל יש כבוד בין מורים לתלמידים, פה תלמידים יכולים להיכנס לחדר מורים, יש תחושה של ביחד".

"הבית הספר הזה הוא שלנו, תראה, אפילו אין כאן מנקות" אומרת סהר.

אז מי מנקה את בית הספר?
"אנחנו. זה הבית ספר שלנו, וככל שנשמור עליו יותר פחות נרצה לבלגן אותו. כלומר, אם נבלגן – נצטרך לסדר יותר".

כך זה נראה – בתורנות סוף היום לאורך כל השבוע, יוצאים בחצי שעה האחרונות של הלימודים, 2 תלמידים משכבת ח' ו-2 תלמידים משכבת ז' ומסדרים את כל בית הספר. מטאטאים את המסדרונות והחצר, שוטפים כלים, מחליפים פחים ומנקים את השירותים. ככה יוצא שכל תלמידה ותלמיד בבית ספר מנקים את בית הספר פעמיים בשנה במשך כל השבוע.

"רוב הילדים פחות מתחברים ללנקות את השירותים, אבל זה כל הקטע – הבית הספר הוא שלנו. אחרי זה כואב הלב הרבה יותר על לבלגן, זו הסביבה שלנו. ככה זה בחיים עצמם", אומרת סהר לסיכום, "אין לך מנקות שמנקות אחריך בכל מקום – אז מבינים שצריך לנקות בעצמנו, זו אחריותנו".

הפדגוגיה של המפגש

"במרכז הפדגוגיה שלנו עומדים הקשרים בין התלמידים למורים, ועניין האווירה בין החבר'ה", מספרים ליאור לויתן (37) וטלי הולן (33) מקימי ורכזי בית הספר. לפני חמש שנים החליטו לויתן והולן, להם רקע ארוך בחינוך הבלתי פורמלי, שברצונם להיות מורים בחינוך הציבורי והתחילו ללמד בבית ספר גוונים במועצה אזורית מנשה. "ביקשנו להכניס לשם תוכנית למידה חדשנית של המקצועות ההומאניים לתוך בית הספר, ובית הספר הסכים לזה בתנאי שניכנס להיות בו מחנכים, אז נכנסו להתנסות לחנך כיתה ביחד. עם התהליך החינוכי פיתחנו את התוכנית הפדגוגית הייחודית שלנו, והיא הפכה להיות מרכזית בבית הספר. אבל בעצם חינוך הכיתה היה הבסיס בו התחיל להירקם חלום הקמת בית הספר" מספר לויתן.

בית הספר לאתגרי העתיד בחריש (באדיבות בית הספר)
בית הספר לאתגרי העתיד בחריש (באדיבות בית הספר)

"הבנו שלב העשייה שלנו זה חינוך הכיתה והמפגש עם הילדים", מספרת הולן. "בשנה הראשונה מהר מאוד הרגשנו מתח ממש קשה, ואפילו משבר בין הרוח והתפיסה החינוכית שאנחנו הבאנו. רוח החינוך שינקנו בתנועה (תנועת הנוער 'השומר הצעיר' ד.ט) היא רוח החינוך הבלתי פורמלית, לבין המערכת. הייתה חוויה לא פשוטה והיינו צריכים להכריע די מהר איזה מחנכים אנחנו ובצד של מי אנחנו. האם אנחנו באים להיות מורים ולשרת את המערכת, או שאנחנו בצד של הילדים ומצליחים דרך כל המנגנונים שהמערכת מפעילה לראות את טובת הילדים, אבל עדיין לפעול בתוך המערכת הציבורית. לבחור בה, ולא בסוג של בית ספר פרטי. מתוך מסע חינוכי של ארבע שנים, הבנו שהגענו לתקרת זכוכית בתוך המסגרת הקיימת. הבנו שיש מגבלה מובנת באופן שבו בית ספר, מערכת גדולה עם הרבה תלמידים ותלמידות, עובדת. בשנה האחרונה קיבלנו החלטה שאנחנו רוצים להקים בית ספר שיהיה ברוח שלנו אבל בתוך המערכת הציבורית".

"באנו מהחינוך בתנועת הנוער", מספר לויתן. "הכרנו את הקוד הבלתי פורמלי והמפגש החינוכי של קבוצה שיוצאת לטבע או מדצי"ם – כל ההתנהלות של תנועת נוער. וכשבאנו לבית ספר חשבנו שזה יהיה אותו דבר רק עם הרבה יותר זמן שידור אך מהר מאוד המפגש עם המערכת הוכיח לנו שיש פה שני קודים מתנגשים. יש פה שתי מהויות שלא יכולות לחיות ביחד ולאורך השנים כמורים האתגר שלנו היה למצוא את השילוב בין הפורמלי לבתי פורמלי ולהכניס את הבלתי פורמלי לבית ספר".

"בנקודה שבה החלטנו להקים את בית הספר, זה היה מתוך רצון לעשות בית ספר ברוח הקוד הבלתי פורמלי", ממשיך לויתן. "כזה שיעמוד בכל הדרישות של משרד החינוך, אבל הקוד המארגן שלו יהיה הקוד הבלתי פורמלי שניסח ראובן כהנא (חוקר חינוך ישראלי שחקר את אופן פעולתה של תנועת הנוער ד.ט) שכולל מפגש, דיאלוג, יחסים סימטריים, וולנטריות – כל הנקודות בחינוך שלנו בתנועת הנוער שרגעי הזהב קרו בהם. על הדרך נוצר המפגש עם חריש שביקשו להקים חטיבת ביניים כאן, ואנחנו הצענו להם את הרעיון של בית הספר לאתגרי העתיד".

"לבית הספר הזה יש שני הגיונות מנחים", מספר לויתן על מבנה העל של בית הספר. "הראשון הוא הסיפור של הקוד הבלתי פורמלי והמפגש האנושי – בכל רגע נתון אנחנו נשאל את עצמנו, ויש אין סוף דילמות לאנשי חינוך, מה יותר משרת היתכנות של מפגש אמיתי, מעמיק, קשר וכו' אז יש לנו שני מחנכים לכל כיתה, בן ובת, וגם מורים שאינם מחנכים יש להם חניכים שהם חונכים. יש פה מחברות התכתבות וטיולים מסביב לבית ספר לשיחות והרבה קשר, בנוסף לפעילות שמתרחשת אחרי שעות בית הספר. מרגישים את זה מהילדים, מבחינתם מה שמיוחד זה הקשר והתחושה של הבית"

"הרגל השנייה זה הסיפור של הפדגוגיה – בניתוח שהיום הוא מובן מאליו, שיטות ההוראה הקונבציונליות של בית ספר מכשירות את התלמידים לשוק העבודה של אתמול, אם לא לזה של לפני עשרים שנה. לבית ספר צריך להיות תפקיד אחר היום, שפחות יושב בפן של רק הקניית ידיעות, אלא פן של מיומנויות, ערכים ותפיסת עולם, ובעיקר לגבש אישיות שיש לה חווית ערך בעולם, של משמעות וכיוון בחיים. אנחנו הגדרנו שלוש שאלות שהרגשנו שבית ספר מחויב להתעסק בהם כדי לטפח ולעמוד בייעוד החינוכי שלו: במה אני טוב? מה אני אוהב לעשות? ומה התפקיד שלי בעולם?".

בית הספר לאתגרי העתיד בחריש (באדיבות בית הספר)
בית הספר לאתגרי העתיד בחריש (באדיבות בית הספר)

"אלה שלוש שאלות שכל אדם וגם מבוגרים מתעסקים בהן ובית ספר זה מקום אידאלי לברר אותן יחד איתם. יש פה ילדים שהשאלה של 'מי אני?' מעסיקה אותם כל הזמן, ואנחנו מציעים להם שדה מאוד מורחב ומגוון של התנסויות. מהפסנתר דרך חקלאות, נגרות, הגברה, אומנות ועד כתיבה, מתמטיקה מדעים ואומנויות לחימה. כולם עולמות תוכן מורחבים ומגוונים של עולמות תוכן וזה שזה מלווה במפגש חינוכי אמיתי וקשר חינוכי – זה יכול לטפח את הבנייה של עמוד השדרה שלהם כאנשים"

"מתוך הנסיון שלנו כמחנכים, למדנו די מהר שהדבר הראשון שחשוב להורים זה שלילד שלהם יהיה טוב ושיראו אותו וירגישו אותו", מספרת הולן. "על אף הדימויים שיש לנו, שהדבר הכי חשוב להורים זה הציון במתמטיקה ואנגלית, גם ילדים שהגיעו מבתים שהיה מסר מאוד חזק של הצלחה והצטיינות, אז גם שם הדבר שהכי חשוב להורים זה שיהיה מישהו שיראה את ילדיהם באמת".

"אנחנו לא מוותרים על הצלחה והצטיינות במקצועות הלימוד", מדגישים הולן ולויתן "חשוב לנו שהילדים יחוו הצלחה, ואנחנו גם מכינים אותם לבגרויות, הצטיינות אקדמית היא יעד משמעותי עבורנו, פשוט אנחנו חושבים שזה יגיע בצורה הרבה יותר מעמיקה, טובה ואיכותית מתוך קשר, מתוך ערך של מסוגלות. לדעתנו, מתוך זה ילדים יכולים להצליח הרבה יותר בקלות ורואים את זה פה באופן חד משמעי."

איך זה ללמד בבית הספר?
"ממש אחלה" אומר לויתן וצוחק. "קודם כל המורים באים לבית הספר כדי להיפגש עם הילדים, זאת המוטיבציה הכי עמוקה. אם תשאל סטודנטים להוראה הם יגידו לך שהם רוצים להיות בקשר משמעותי עם חניך – ופה אנחנו מאפשרים את זה. אנחנו מנקים הרבה מאוד רעשי רקע שמורה בבית ספר סטנדרטי נתקל בהם. בין אם זה מערכת הציונים, המשוב, ח"ח הפרעה, חיסור , שיעורי בית – הרבה מאוד דברים שמפריעים. ויש לנו התייחסות למקצב של היום. מורים אצלנו מלמדים מעט ילדים להרבה זמן. זה שיש מעט ילדים זה לא מקרי, גם כשנגדל, נמצא את הפתרונות שישמרו את ההגיון הזה".

"לדעתי המורים לא סתם נותנים את הנשמה פה, הם מבינים שהמקום הוא גם בית שלהם, לא רק של התלמידים וצריך להגיד שלכל ילד בישראל, בלי קשר למצב הכלכלי של הוריו, מגיע חינוך איכותי. לכן מבחינתנו בית ספר כזה חייב להיות ציבורי ובחריש יש לנו הזדמנות כי המערכת נבנית מאפס, הכל פה חדש. אז אנחנו יכולים להציב סטנדרט על איך נראה בית ספר ציבורי בעיר הזו בתקווה שזה יקרין על כלל מערכת החינוך כאן".

בית הספר לאתגרי העתיד בחריש (באדיבות בית הספר)
בית הספר לאתגרי העתיד בחריש (באדיבות בית הספר)

"לאורך כל הדרך זכינו לתמיכה ורוחב לב גם מהמועצה וגם ממשרד החינוך והפיקוח", מסכם לויתן ושובר במידה מסוימת את סטיגמת הקיבעון של משרד החינוך, ביחס להתנסויות חינוכיות חדשניות בחינוך הציבורי. "המשרד מתעניין ומעודד ואפילו סקרן בנוגע למה שקורה פה. יש היום הרבה קולות במשרד שמאפשרים משאבית את מה שקורה פה, ויש כאן יחס מורה פר תלמיד מטורף, 15 מחנכים על 60 ילדים, ואת כל זה משרד החינוך מאפשר. בינתיים המפקחת שלנו, לא רק שהיא מתלהבת ותומכת, רוצה שעוד מנהלים יבואו לראות מה שקורה פה".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!